זבחים מא - שבת ג' בחשון, 25 באוקטובר

דף נלווה

רבי יהודה הנשיא (רבי) מפרש את האזכור הראשון של "פר" בויקרא ד:כ כמתייחס לפר של יום הכיפורים, אף על פי שההקשר של הפסוק עוסק בפר העלם דבר של ציבור. לדעת רבי, פסוק זה בא ללמד שפר יום הכיפורים דומה לפר החטאת של כהן גדול שחטא, המוזכר באזכור השני של "פר" באותו פסוק.

רבי ישמעאל חולק על רבי, וטוען שניתן ללמוד את דיני פר יום הכיפורים באמצעות קל וחומר. הקל וחומר שהוא מציע אינה ברורה לגמרי, והגמרא מבארת לאילו מקרים הוא מתייחס בדבריו ומהם הדינים הנלמדים.

מכיוון שרבי ישמעאל אינו מפרש את המילה "פר" כמתייחסת לפר של יום הכיפורים, אלא לפר העלם דבר של הציבור, עולה השאלה: מדוע להשתמש במילה "פר" ולא לומר פשוט "אותו"? רב פפא מסביר שהמילה המיותרת באה ללמד דין שאינו כתוב במפורש בפסוקים על פר העלם דבר של ציבור, אך מופיע בקרבן החטאת של כהן גדול – שיותרת הכבד והכליות נשרפים על המזבח. אף שניתן היה ללמוד דין זה בהיקש, הוספת המילה "פר"עושה את הדין לכאילו נכתב במפורש, וכך ניתן להשתמש בו כדי ללמוד את אותו דין בהיקש לקרבן החטאת של הציבור שחטאו בעבודה זרה.

ברייתא מובאת לתמוך בהסברו של רב פפא, ומראה כיצד נוצר ההיקש בין פר העלם דבר של ציבור לבין קרבן החטאת של הציבור בעבודה זרה (במדבר טו:כה). עם זאת, ברייתא נוספת לומדת את ההיקש מהפסוק בויקרא ד:כ. שני ההיקשים נחשבים לנחוצים, שכן כל אחד מהם מלמד דין אחר.

עמדתו של רבי מובאת קודם לכן כדי לתמוך בהסברו של רב פפא, שהמילה "פר" באה להשוות את פר יום הכיפורים לפר החטאת של כהן גדול לגבי דינים מסוימים הנלמדים מהמילים "את", "בדם" ו"טבל". אך רבי עצמו אומר שההשוואה באה ללמד שכל הדינים שווים, ולא רק שלושת אלה. הבדל זה מוסבר כמתבסס על שתי עמדות תנאיות שונות.

שתי ברייתות מבית מדרשו של רבי ישמעאל מובאות, וכל אחת מהן מסבירה מדוע מילים או דינים מסוימים מופיעים רק בקרבן החטאת של כהן גדול ולא בפר העלם דבר של ציבור. שתיהן מוסברות באמצעות משלים המתארים את מערכת היחסים בין הקב"ה לעמו.

לבסוף, משנה במסכת מנחות מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי האם מחשבת פיגול בעת לקיחת הקומץ ממנחת הסולת, אך לא בעת לקיחת הקומץ מהלבונה (או להפך), הופכת את הקרבן לפיגול. ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר: הקרבן הופך לפיגול לא משום שמחשבה פיגול תקפה אפילו כשישנו מחשבה הפוסלת רק בחלק מהמתיר (מפגלים בחצי מתיר), אלא משום שהמעשה השני נחשב כמתבצע לפי הכוונה הראשונית. כלומר, אם הייתה כוונה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני נעשה ללא כוונה, הרי שהשלב השני נחשב כנעשה לפי הכוונה הראשונה. ריש לקיש תומך בהבנה זו בכך שהוא טוען שהמשנה שלנו יכולה להתאים רק לדעת רבי מאיר. אך רבי שמואל בר יצחק דוחה את ההבנה הזו ומסביר את המשנה שלנו לפי דעת חכמים.