דף יומי לנשים - הדרן

דף יומי לנשים - הדרן הוא שיעור הדף היומי הראשון המועבר על ידי אשה והזמין באינטרנט מכל מקום בעולם בזמן אמת. השיעורים מועברים בישראל על ידי הרבנית מישל כהן פרבר, שלמדה בתכנית במדרשת לינדנבאום בתכנית מתמידות ובעלת תואר ראשון בתלמוד ובתנ״ך מאוניברסיטת בר אילן. מישל לימדה תלמוד והלכה במדרשת לינדנבאום, בית ספר פלך ומתן. היא ממקימיה של קהילת נתיבות ברעננה. היא מתגוררת ברעננה עם בעלה וחמשת ילדיהם.

זבחים סט -שבת ב' בכסלו, 22 בנובמבר 11/21/2025

זבחים סח -ראש חודש כסלו - א' בכסלו, 21 בנובמבר 11/21/2025

זבחים סז -כ"ט בחשון, 20 בנובמבר 11/20/2025

זבחים סו -כ"ח בחשון, 19 בנובמבר 11/19/2025

זבחים סה -כ"ז בחשון, 18 בנובמבר 11/18/2025

זבחים סה -כ"ז בחשון, 18 בנובמבר המשנה מפרטת, כפי שעשתה בפרק ב', זבחים כ"ט:ב, מצבים שונים שבהם מחשבה יכולה או אינה יכולה ליצור מצב של פיגול, שבו אכילת הבשר תגרור עונש כרת. רבי יהודה חולק על אחת ההלכות, וסובר שאם נעשתה מליקה בעוף בכוונה להקריב את הדם לאחר הזמן, ולאחר מכן נסחט הדם בכוונה לשרוף את הבשר מחוץ לעזרה – הרי זה פיגול, שכן אף על פי שהקרבן נפסל מסיבות אחרות, הפסול של "חוץ לזמנו" קדם. ברייתא עוסקת בפסוקים של קרבן עולת העוף ומסיקה מהם מספר הלכות לגבי קרבן זה: מי שמתנדב להביא קרבן כזה, יכול להביא רק עוף אחד. המליקה חייבת להיעשות על ידי כהן. המליקה אינה נעשית בסכין. המליקה נעשית בראש המזבח. המליקה נעשית בעורף העוף. יש לנתק את ראש העוף. כל הדם נסחט (אין שארית). הדם נסחט על החלק העליון של קיר המזבח. יש מחלוקת האם המליקה וסחיטת הדם נעשות על הסובב – הרצועה שסביב המזבח – או בראשו. ברייתא נוספת מביאה דעות שונות לגבי האיברים הנזרקים לבית הדשן ואופן הוצאתם מגוף העוף. העוף נבקע לשניים – פעולה זו נעשית ביד, כפי שנלמד מפסוק בספר שופטים לגבי שמשון. רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא המשנה שלנו בנוגע לקרבן חטאת העוף שבו הכהן ניתק את הראש – האם הקרבן נפסל או לא. מובאות שלוש פרשנויות אפשריות להסביר את סיבת המחלוקת ביניהם. /episode/index/show/hadran-he/id/39073610

זבחים סד -כ"ו בחשון, 17 בנובמבר 11/17/2025

זבחים סד -כ"ו בחשון, 17 בנובמבר שלושה מעשים נעשו בתחתית המזבח בצד דרום-מערב, כפי שנדרש מפסוקים בתורה. עולת העוף הובאה בדרך כלל בצד דרום-מזרח, כדי שהכהן יהיה קרוב לבית הדשן, שם נזרקו חלקים מהעוף כדי להיפטר מהם. שלושה מעשים נעשו בראש המזבח בצד דרום-מערב, והכהן המבצע את הפעולה היה הולך ישירות לשם במקום להקיף את המזבח כולו. הסיבה לכך הייתה כדי למנוע פגיעה בפריטים מהעשן העולה בראש המזבח. המשנה מתארת בפירוט כיצד הוקרבה חטאת העוף. ברייתא מביאה מקור המסביר מדוע דם הקרבן הזה ניתן בתחתית המזבח ולא בחלקו העליון, כמו בחטאת הבהמה. מובאות שתי גרסאות שונות לביצוע מליקה – אחת בשם רב ואחת מברייתא. פעולה זו נחשבה לאחת הקשות שהכהן נדרש לבצע. גם ביצוע קמיצה במנחה וחפינה בקטורת ביום הכיפורים נחשבו לקשים. המשנה מתארת בפירוט כיצד הובאה עולת העוף. חלק מהאלמנטים היו דומים לחטאת, אך רבים היו שונים. לדוגמה, הראש לא נכרת בחטאת, אך כן בעולה. כל העוף נאכל על ידי הכהנים בחטאת, ואילו בעולה הוא נשרף כולו, מלבד החלקים שנזרקו לבית הדשן (הזפק, הנוצות והקרביים). הבדלים נוספים כוללים את הדינים של הקרבה בכוונה לקרבן מסוג אחר. חטאת נפסלת, כמו בקרבנות בהמה, ואילו עולה אינה נפסלת. דיני פיגול הרגילים חלים על שתיהן. /episode/index/show/hadran-he/id/39056495

זבחים סג -כ"ה בחשון, 16 בנובמבר 11/16/2025

זבחים סג -כ"ה בחשון, 16 בנובמבר כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח. הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות. רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה" שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו. רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מברייתא העוסקת באכילה בהיכל, דבר האסור. כדי ליישב את הקושיה, הובחנה הבחנה בין שחיטה, שהיא עבודה, לבין אכילה, שאינה עבודה. קרבן חטאת העוף מובא לכתחילה בפינת דרום-מערב של המזבח, בחציו התחתון, אך ניתן להקריבו בכל מקום על המזבח. שישה דברים נעשו בפינת דרום-מערב של המזבח – שלושה בחציו התחתון ושלושה בחציו העליון. למטה: חטאת העוף, הבאת המנחה למזבח לצורך קמיצה, ושפיכת שיירי הדם ליסוד. למעלה: ניסוך היין, ניסוך המים, ועולת העוף. כאשר היו עולים על המזבח, היו עולים בצידו הימני של הכבש, פונים ימינה בראשו, מתחילים בפינת דרום-מזרח, מקיפים את המזבח נגד כיוון השעון, ויורדים בצידו השמאלי של הכבש. אך בשלושת המעשים שנעשו למעלה בפינת דרום-מערב, היו עולים בצידו השמאלי של הכבש כדי להגיע ישירות לאותה פינה, ולאחר סיום העבודה היו מסתובבים ויורדים משם. חטאת העוף מובאת בפינת דרום-מערב, והדבר נלמד מהמנחה שמובאת גם היא שם. מיקום המנחה בדרום-מערב נלמד מהפסוק בויקרא ו:ז. /episode/index/show/hadran-he/id/39048315

זבחים סב - שבת כ"ד בחשון, 15 בנובמבר 11/14/2025

זבחים סא - כ"ג בחשון, 14 בנובמבר 11/14/2025

זבחים ס - כ"ב בחשון, 13 בנובמבר 11/13/2025

זבחים נט - כ"א בחשון, 12 בנובמבר 11/12/2025

זבחים נח - כ' בחשון, 11 בנובמבר 11/11/2025

זבחים נח - כ' בחשון, 11 בנובמבר אם קדשי קודשים נשחטו על גבי המזבח – האם זו שחיטה כשרה? רבי יוסי סובר שדינה כאילו נשחטו בצפון, ולכן היא כשרה. לעומתו, רבי יוסי ברבי יהודה סובר שהיא כשרה רק אם נשחטה בחצי הצפוני של המזבח. רב אסי מביא בשם רבי יוחנן שרבי יוסי סבר שהמזבח כולו היה בצפון. הוא מוסיף שכאשר אמר רבי יוסי "כאילו בצפון" כוונתו להדגיש שאף על פי שהתורה דורשת לשחוט "על ירך המזבח צפונה," גם שחיטה על גבי המזבח נחשבת כשר, ולא רק ליד. רבי זירא מקשה על פירושו של רב אסי בכך שאם מייסמים אותו על שיטת רבי יוסי ברבי יהודה, זה סותר אמירה אחרת שרב אסי אמר בשם רבי יוחנן - שלפיו אם שחט על הקרקע שעליה עומד המזבח, השחיטה פסולה. רב אסי משיב ששניהם – רבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה – למדו את שיטתם מהפסוק בשמות כ"כ "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך." האם הכוונה היא שגם עולות וגם שלמים יכולים להישחט על כל חלקי המזבח, או שמא הכוונה היא שעולות נשחטות בחצי הצפוני ושלמים בחצי הדרומי? רב אחא מדפתי שואל את רבינא כיצד להבין את דברי רבי יוחנן, שלפיהם אם שחט על הקרקע שעליה עומד המזבח – השחיטה פסולה. רבי זירא חוזר לדברי רבי יוחנן, שלפיהם רבי יוסי סובר שהמזבח כולו בצפון, ומחפש לכך מקור במשנה. הוא מצטט את המשנה במסכת תמיד כ"ט ע"א, המתארת את מיקום המערכה השנייה – בפינת דרום-מערב, ארבע אמות לצפון. רבי זירא טוען, על פי הסברו של רבי יוסי לצורך שהמערכה תהיה מול פתח ההיכל, שניתן להוכיח מכאן שרבי יוסי סבר שהמזבח כולו היה בצפון. אך רב אדא בר אהבה דוחה את ראייתו של רבי זירא, ומציע לפרש את המשנה לפי שיטת רבי יהודה, שסבר שהמזבח היה חציו בצפון וחציו בדרום – כלומר, היה ממוקם במרכז העזרה. /episode/index/show/hadran-he/id/38989560

זבחים נז - י"ט בחשון, 10 בנובמבר 11/10/2025

זבחים נז - י"ט בחשון, 10 בנובמבר דם הבכור, המעשר והפסח נזרק על המזבח רק פעם אחת. הדבר נלמד מכך שהמילה "סביב" מופיעה בהקשר של עולה, חטאת ואשם, ומשמעות הדבר היא שלא ניתן ללמוד מהם למקרים אחרים, שכן פרטים שמופיעים פעמיים או שלוש אינם יכולים לשמש כבסיס לבניין אב למקרה אחר (שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים). רבי טרפון לימד שניתן לאכול את הבכור במשך שני ימים ולילה אחד, משום שהוא הוקש לשלמים בויקרא יח:יח, שם מוזכרים השוק והחזה הניתנים לכהן כחלק מקורבן השלמים. רבי יוסי הגלילי, ביום הראשון שלו ביבנה, העלה מספר קושיות על ההשוואה הזו, שכן גם בקרבן תודה השוק והחזה ניתנים לכהן, והוא נאכל רק יום אחד ולילה אחד. לכן, ייתכן שיש להשוות דווקא לקרבן תודה. כאשר רבי טרפון לא הצליח להשיב על הקושיות, הוא עזב את המקום ורבי עקיבא תפס את מקומו. רבי עקיבא השתכנע מדברי רבי יוסי שיש להקיש לקורבן תודה, אך מצא מילים אחרות בפסוק שמהן ניתן להוסיף יום נוסף. כאשר רבי ישמעאל שמע על כך, הוא פתח בדיון ממושך עם רבי עקיבא על שינוי עמדתו, שלפיו ההשוואה היא לקרבן תודה. רבי ישמעאל טען שהדין של השוק והחזה בקרבן תודה נלמד מהיקש, והדין של הבכור נלמד מהשוק והחזה גם כן בהיקש, ואין ללמוד דין מהיקש על גבי היקש. אולם הגמרא מסבירה שההיקש כאן אינו רגיל, שכן הדין של השוק והחזה נלמד מהיקש, אך הגבלת הזמן נאמרה במפורש. הדיון בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל הוא האם ניתן ללמוד דין מהיקש שמבוסס חלקית על היקש וחלקית נאמר במפורש. הגמרא מקשה שתי קושיות על עמדתו של רבי ישמעאל – אחת לגבי מספר הפעמים שהכהן הגדול צריך לזרוק את דם הפר והשעיר בהיכל ביום הכיפורים, ואחת לגבי כמות הסולת הנדרש לכיכרות המצה הנלוות לקרבן תודה. כל אחד מהדינים הללו נלמד מהיקש על גבי היקש, יחד עם דבר שנאמר במפורש או נלמד בגזירה שווה. כל אחת מהקושיות נפתרת. המשנה קובעת שניתן לאכול את הפסח רק עד חצות. זו דעתו של רבי אלעזר בן עזריה, אך רבי עקיבא מתיר עד עלות השחר. כל אחד מהם מבסס את עמדתו על פסוק אחר. /episode/index/show/hadran-he/id/38974220

זבחים נו - י"ח בחשון, 9 בנובמבר 11/09/2025

זבחים נה - שבת י"ז בחשון, 8 בנובמבר 11/07/2025

זבחים נה - שבת י"ז בחשון, 8 בנובמבר יש לקרבנות שלמי ציבור ואשם את אותם דינים לגבי שחיטתם, קבלת וזריקת דמם ואופן אכילתם. הדרשה לכך ששלמי ציבור נשחטים בצפון מובאת בתחילה מהפסוק בויקרא "ג: "ט–כ, אך נדחית משום שהיא מבוססת על היקש שנבנה על היקש אחר – שלמי ציבור נלמדים מחטאת, שהיא עצמה נלמדת מעולה. במקום זאת, במדבר י:י יש היקש ישיר בין שלמי ציבור לעולות, ולכן הוא מקור מוצלח יותר. מכאן עולות שתי שאלות: מדוע יש בכלל היקש בין שלמי ציבור לחטאת בפסוק הראשון, ומדוע בפסוק העוסק באיל הנזיר יש היקש בין קרבן השלמים גם לחטאת וגם לעולה? לשאלה ראשונה ניתנת תשובה אחת, ולשאלה השנייה מוצעות שתי תשובות אפשריות. המשנה מביאה את דיני קודשים קלים, קרבנות בעלי קדושה קלה יותר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, והבעלים רשאים לאוכלם בכל מקום בירושלים. הדוגמאות הראשונות שמובאות הן קרבן תודה ואיל השלמים של הנזיר, שכן יש להם אותם תנאים – והם נאכלים ליום ולילה בלבד. מהו המקור לכך שקודשים קלים נאכלים דווקא בירושלים? אביי ורבא דורשים זאת כל אחד בדרכו מהפסוק בויקרא י:יד. עם זאת, דרשתו של אביי מועדפת, בשל קושי שמתעורר בדבריו של רבא. שלמים רגילים נאכלים לשני ימים ולילה שביניהם. הגמרא מביאה שלושה פסוקים העוסקים בשחיטת שלמים, ודורשת מכל אחד מהם דין נפרד – כולל הדין שניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה. תנא קמא ורבי אליעזר חולקים כיצד לדרוש את הפסוקים הללו ומה ניתן ללמוד מכל אחד מהם. אחד הדינים הנלמדים מהפסוקים הוא שדלת ההיכל צריכה להיות פתוחה בעת שחיטת קרבן שלמים. הגמרא ממשיכה לדון בהיקף ובמשמעות של דרישה זו. /episode/index/show/hadran-he/id/38935505

זבחים נד - ט"ז בחשון, 7 בנובמבר 11/07/2025

זבחים נג - ט"ו בחשון, 6 בנובמבר 11/06/2025

זבחים נג - ט"ו בחשון, 6 בנובמבר קרבנות חטאת ציבוריים ופרטיים מסווגים כקודשי קודשים. קורבנות הציבור כוללים את שעירי המטאת בראשי חודשים ובמועדים. הם נשחטים והדם מתקבל בצפון העזרה. הדם נזרק על גבי המזבח. הכהן עולה על הסובב, רצועה ברוחב אמה ובגובה חמש אמות מעל הקרקע, המשתרעת לאורך המזבח. משם הוא מקיף את המזבח, ומניח את הדם באצבעו על גבי המזבח סמוך לקרנות. שארית הדם נשפכת אל יסוד המזבח, ומכינים הבשר בכל דרך ונאכל על ידי כהנים זכרים באותו יום ובלילה, עד חצות. רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהדם ניתן על הקרנות, ואילו רבי סבור שהדם צריך להינתן מעל החוט הסיקרא – קו אדום בגובה אמצע המזבח. בתוך שיטת רבי, יש מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אלעזר האם הדם צריך להינתן ממש בקצה הפינה או שמותר עד אמה מהפינה. אף על פי שברייתא אומרת במפורש "חודה של קרן" יתכן שזה לכתחילה, אך בדיעבד גם אמה מהפינה מספיקה. רבי אלעזר ברבי שמעון מסכים עם רבי לגבי דם עולת העוף, שניתן בכל מקום מעל החוט הסיקרא, אך מבחין בין זה לבין חטאת בהמה, שכן בתורה נאמר "קרנות". הגמרא מביאה מקור לשיטת רבי מיחזקאל מג:טו, ומקור לחוט הסיקרא משמות כז:ה. ישנה מחלוקת לגבי מקום שפיכת שארית הדם על יסוד המזבח – יש אומרים ששניהם נשפכו ביסוד מערבי, יש אומרים ששניהם ביסוד דרומי, ויש אומרים שהפנימיים נשפכו במערב והחיצוניים בדרום. מהו יסוד המחלוקות הללו? קרבן עולה נשחטת בצפון והדם נאסף בצפון. הדם ניתן על שתי פינות, אך מכסה את כל ארבעת הצדדים. רב ושמואל, על פי מחלוקת תנאית, נחלקו האם הכהן זורק את הדם פעמיים בכל פינה כדי לכסות שני צדדים, או בזריקה אחת שמגיעה לשני הצדדים. הדם ניתן רק משתי פינות, שכן אחת הפינות אינה כוללת יסוד מתחתיה, ודם העולה צריך להינתן במקום שיש יסוד, כפי שנלמד מפסוקים בגמרא. מדוע אין יסוד בצד מזרח ודרום? משום שהאזור היה בתחום נחלת יהודה, בעוד שאר המזבח היה בנחלת בנימין, ולכן לא האריכו את היסוד שם. /episode/index/show/hadran-he/id/38934365

זבחים נב - י"ד בחשון, 5 בנובמבר 11/05/2025

זבחים נב - י"ד בחשון, 5 בנובמבר הברייתא בזבחים נא מבאיה דרשה מן ההזכרת השלישית (על ידי הנשיא) של יסוד המזבח, שלפיו בכל הקרבנות שעל המזבח החיצון נשפך שאר הדם על היסוד. הברייתא ממשיכה בשאלה: אולי הדרשה צריכה להיות ששפיכת דם הקרבנות על המזבח החיצון תיעשה רק בצדדים שבהם יש יסוד, כלומר לא על הפינה הדרום־מזרחית, שכן היסוד לא היה שם. מובאת קושי על ההצעה לדרשה מהמלים שבפסוק. בפסוק כתוב, "אל יסוד מזבח העולה" דבר המרמז שמתייחס לכל הקרבנות על המזבח החיצון ולא רק לעולה. אך קרבן החטאת, שנמצא על המזבח החיצון, מניחים אותו על ארבע הפינות ולא מוגבל לשלוש הפינות שבהן יש יסוד. אם הפסוק רצה להורות על ההגבלה הזו, היה צריך לנוסח "אל יסוד העולה" בהתייחס לעולה הספציפית שבה הדין היה רלוונטי. הגמרא פותרת קושיה זו בכך שהיא מפרשת את הניסוח הייחודי, הכללת המילה "מזבח" ללמד שכאשר נשפך הדם על היסוד, הוא נשפך על חלקו העליון של היסוד ולא על קיר היסוד. על פי קריאה זו, השורות הבאות בברייתא של רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שאמרו שכל זה יכול להידרש בקל וחומר, נקראות מחדש: הן אינן מתייחסות לדין ששפיכת הדם היא רק על הצדדים שבהם יש יסוד, אלא לדין שהדם נשפך על חלקו העליון של היסוד. רבי ישמעאל ורבי עקיבא נראים כאומרים את אותו הדבר במלים שונות. רב אדא בר אהבה ורב פפא מציעים כל אחד הבדל אפשרי בין שתי הדעות. רב אדא מסביר שכיוון שרבי עקיבא השתמש בלשון מורחבת לגבי שאר הדם, שאינו מכפר ואינו בא למטרת כפרה, הרי שרבי עקיבא סובר ששפיכת שאר הדם אינה מעכבת. רבי ישמעאל, שאמר רק "אינו מכפר" סובר שהדמים מעכבים. רב פפא דוחה הסבר זה וטוען שאף אחד אינו סובר ששפיכת שאר הדם מעכב. הוא מצמצם את ההבדל לשאר הדם בקרבן העוף, במצוי הדם. רבי ישמעאל סובר שמעכב ור' עקיבא לא. מביאים ברייתא התומכת בדברי רב פפא, כשהברייתא מראה שרבי ישמעאל אינו סובר ששפיכת השיריים מעכבים. מובא קושי נגד רב פפא, אך היא נפתרת. רמי בר חמא מביא תנא האומר שעבור חטאתות שמדמם מניחים על המזבח הפנימי, שפיכת שאר הדם על יסוד המזבח היא מעכבת. רבא דוחה את הבנתו של רמי את הברייתא ואת מסקנתו. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים האם רבי יהודה ורבי עקיבא גם הם שונים בשאלה האם שאר דם החטאות הפנימיות חיוני או לא. /episode/index/show/hadran-he/id/38920150

זבחים נא - י"ג בחשון, 4 בנובמבר 11/04/2025

זבחים נ - י"ב בחשון, 3 בנובמבר 11/03/2025

זבחים מט - י"א בחשון, 2 בנובמבר 11/02/2025

זבחים מט - י"א בחשון, 2 בנובמבר מהיכן אנו לומדים שהדין לגבי שחיטת העולה הוא שעליה להיעשות בצפון, ואם לא נעשתה שם, הקורבן פסול? מאחר שחטאת נפסלה אם נשחטה ונתקבלה דמה שלא בצפון, ודין זה נלמד מעולה, נבנית טענה לוגית שהדרישה תחול גם על העולה עצמה: וכי ייתכן שדין משני יהיה חמור מהדין הראשוני (טפל חמור מן העיקר)? שלוש הלכות מובאות כדי להקשות על ההיגיון הזה, אך כל הקושיות נפתרות. הגמרא מביאה מקור נוסף לדרישת הצפון בעולה, מהכפלת הדרישה לצפון בויקרא ד:כט, לאחר שהוזכרה כבר בפסוק כד. גם אשם צריך להישחט ולהתקבל דמו בצפון, ואם לא, הקורבן פסול. דין זה נלמד משני פסוקים: ויקרא ז:ב ו-יד:יג. עולה קושיה על השימוש בפסוק השני, העוסק בקרבנות המצורע בתהליך הטהרה, שכן הפסוק נדרש לדרשה אחרת. אך קושיה זו נפתרת. הפסוק הנוגע לקרבנות המצורע מקיש את האשם גם לעולה וגם לחטאת. אם דין הצפון באשם נלמד מהעולה, מדוע מוזכרת גם החטאת באותו פסוק? רבינא מסביר שמטרת ההיקש הוא ללמד עיקרון: דין שנלמד מהיקש אינו יכול לשמש ללימוד דין נוסף באמצעות היקש. רבא לומד עיקרון זה ממקור אחר – פר כהן המשיח מויקרא ד:ט–י. האם ניתן ללמוד דין שנלמד מהיקש בגזירה שווה? בתחילה מובאת ראיה מדין בגדי מצורע, הנלמד בגזירה שווה מדין ראש של אדם מצורע, שנלמד בעצמו מהיקש. רבי יוחנן דוחה ראיה זו, בטענה שכללי הדרשה בקרבנות שונים מאלה שבשאר תחומים. ניתן להוכיח זאת מדרישת הצפון באשם, שיכלה להילמד בגזירה שווה מחטאת, אך לא נלמדה כך, דווקא מסיבה זו. /episode/index/show/hadran-he/id/38877060

זבחים מח - שבת י' בחשון, 1 בנובמבר 10/31/2025

זבחים מח - שבת י' בחשון, 1 בנובמבר מדוע המשנה פותחת דווקא בפר החטאת של יום הכיפורים? הרי שההלכה המרכזית בדבר שחיטה בצפון העזרה נלמדת מן העולה – ואם כן, היה ראוי לפתוח בה. כמו כן, מדוע קדמו חטאות הפנימיות לחטאות החיצוניות? הפסוק שממנו נלמדת הדרישה לשחיטה בצפון מופיע בהקשר של קרבן עולה מן הצאן. מכאן למדו חכמים שהדרישה חלה גם על עולות הבאות מן הבקר. דרשה זו מבוססת על האות ו' המחברת את הפסוק על הצאן לפסוק הקודם העוסק בבקר. הוי"ו משמשת כחוליה מקשרת, המאפשרת לגזור את דיני החלק הקודם מתוך החלק המאוחר – וי"ו מוסיף על עניין ראשון וילמד עליון מתחתון. אולם הגמרא מקשה על דרך הדרשה הזו: כיצד ניתן ללמוד כך למי שסבור שאין למדים עליון מתחתון? לשם כך מובאת ברייתא המוכיחה שיש מחלוקת בעניין. הדיון עוסק בשאלה האם מביאים אשם תלוי במקרה של ספק מעילה בקודש. בתחילה מציעה הגמרא שהמחלוקת תלויה בשאלה האם ניתן ללמוד עליון מתחתון, אך הסבר זה נדחה, ובמקומו מוצעות שלוש הבנות אחרות בשורש המחלוקת – מהן מתקבלת רק האחרונה. חטאת, בדומה לעולה, צריכה להישחט בצפון העזרה. כך נלמד מויקרא ד:כט "ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העולה." פסוקים נוספים מלמדים שלא רק השחיטה צריכה להיעשות בצפון, אלא גם קבלת הדם – והכהן המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון. דרישות אלו אינן לכתחילה בלבד, אלא מעכבות. בפסוק בויקרא ד:כד נאמר "ושחט אותו בצפון." הגמרא דנה במילה "אותו" - מה באה מילה זו למעט? ארבע אפשרויות נבחנות, ולאחר ששלוש מהן נדחות, מתקבלת האפשרות השנייה - שהבהמה עצמה צריכה להיות בצפון, אך השוחט אינו חייב לעמוד שם. ולכן, מאחר שחטאת פסולה אם לא נשחטה ונתקבל דמה בצפון, ודרישה זו נלמדת מן העולה, נבנית סברה הגיונית שגם בעולה הדרישה לצפון היא לעיכוב. /episode/index/show/hadran-he/id/38841515

זבחים מז - ט' בחשון, 31 באוקטובר 10/31/2025

זבחים מז - ט' בחשון, 31 באוקטובר קרבן חטאת שנשחט לשם חולין, הקרבן כשר. אולם, אם נשחט מתוך מחשבה שהבהמה אינה קרבן בכלל, הקרבן פסול. הקטגוריה השנייה נקראת "מתעסק" מי שלא התכוון כלל לבצע את פעולת השחיטה. מקור הפסילה מובא משני פסוקים, שכן נדרשים שניים כדי להוכיח שכוונה בשחיטת קרבן היא מרכיב חיוני. הגמרא מסבירה שתנא קמא במשנה ורבי יוסי שניהם סוברים שהכוונה הנדרשת, ויכולה לפסול בקרבן היא של הכהן המבצע את עבודת הקורבן (או אדם שאינו כהן ששוחט). אולם, רבי אלעזר ברבי יוסי סובר שכוונת הבעלים יכולה לפסול את הקרבן. אביי מביא שני חכמים נוספים שנראה כי דעתם דומה לדעת רבי אלעזר בתחומים אחרים של ההלכה. כל אחד מהם עוסק במקרה שבו אדם אחד מבצע פעולה על חפץ של אדם אחר, וכוונת הבעלים יכולה לקבוע את מעמד החפץ. מקרה אחד עוסק בשחיטה לשם עבודה זרה, והשני בשאלה האם חפץ נחשב חשוב כדי לחייב עליו בהוצאה בשבת. הפרק החמישי מפרט את הדינים הקשורים לכל הקרבנות, כולל מקום השחיטה וקבלת הדם, היכן שמים את הדם, ועוד. הוא מתחיל בקודשי קודשים, רמת קדושה גבוהה יותר. שחיטת קרבנות אלו חייבת להתבצע בצד הצפוני של העזרה. לפני שהמשנה מפרטת את הקרבנות השונים, היא פותחת בהצהרה כללית על כל קדשי הקודשים ואומרת ששחיטתם נעשית בצפון. מדוע לא הוזכר שם גם עניין נוסף שנכון לכולם - שהדם שלהם נאסף בכלי שרת? הגמרא מסבירה שבהתחלה חשבו שדם המצורע יכול להיאסף בידו של הכהן, אך לאחר מכן הבינו שידו של הכהן יכולה לשמש רק לדם המיועד לאוזן, לאצבע ולבהן של המצורע, ואילו הדם שמונח על המזבח חייב להיאסף תחילה בכלי שרת. מאחר שתחילה חשבו אחרת, וכיוון שישנם שני כהנים שמקבלים את הדמים, כל אחד באופן שונה, הדבר הושמט מהפתיחה של המשנה. /episode/index/show/hadran-he/id/38856115

זבחים מו - ח' בחשון, 30 באוקטובר 10/30/2025

זבחים מה - ז' בחשון, 29 באוקטובר 10/29/2025

זבחים מד - ו' בחשון, 28 באוקטובר 10/28/2025

זבחים מג - ה' בחשון, 27 באוקטובר 10/27/2025

זבחים מג - ה' בחשון, 27 באוקטובר המשנה מונה דברים שאינם נעשים פיגול – כלומר, גם אם הקרבן נעשה פיגול עקב מחשבה פסולה בשעת העבודה, אכילת דברים אלו אינה מחייבת כרת. הסיבה לכך היא שפיגול חל רק על דברים שמותרים על ידי פעולה אחרת. לדוגמה, האימורים מותרים להקטיר על המזבח רק לאחר זריקת הדם. פרטים שאינם נעשים פיגול כוללים את הקומץ, הקטורת, מנחות שנשרפות כליל, ואחרים. ישנם פרטים הנתונים למחלוקת תנאית, כגון הנסכים המובאים עם הקרבנות והשמן המשמש בטקס טהרת המצורע. ייתכן שהנסכים נחשבים כחלק אינטגרלי מהקרבן, ולכן נעשים פיגול כמו הקרבן עצמו, והשמן מותר רק לאחר מתן דם אשם, מה שמאפשר גם לו להיעשות פיגול. לעומת זאת, המשנה מונה פרטים שכן נעשים פיגול, משום שהם מותרים על ידי פעולה מסוימת. בקרבנות מסוימים, כמו עולה, זריקת הדם מתירה את הקרבת הבשר על המזבח; באחרים, כמו חטאת, היא מתירה את אכילת הבשר לכהנים. רבי שמעון סובר שפיגול חל רק בקרבנות הנקרבים על המזבח החיצון. עולא מביא אמירה עמומה: הוא טוען שאם הקומץ נעשה פיגול אך בכל זאת נקרב על המזבח –הפיגול נפקע ממנו. הוא מוכיח זאת בכך שאם הקומץ לא נחשב כמוקרב כראוי, לא היה יכול לשמש כהקטרה שיגרום לכך שהאוכל שיירי המנחה יענשו בכרת. הגמרא מבררת את כוונתו של עולא. בתחילה היא מציעה שמי שאוכל קומץ שנעשה פיגול אינו חייב כרת, אך הצעה זו נדחית שכן היא מופיעה במפורש במשנה. ההצעה השנייה היא שאף על פי שלכתחילה אין להניחו על המזבח, אם הונח – אין להסירו. גם זה נלמד ממשנה. ההצעה השלישית היא שאם הונח על המזבח ונפל – ניתן להחזירו. אך גם זה נלמד ממשנה, הקובעת שאין להחזירו. לבסוף מסיקה הגמרא שעולt מתייחס למקרה שבו הקומץ נפל לאחר שהאש החלה לאוכלו. אף שעולt דן בכך במקום אחר, ההוראה כאן מדגישה שהעיקרון חל לא רק על אבר של בהמה שנשרף חלקית – שגם החלק שלא נשרף נחשב מחובר – אלא גם על קומץ, שאפילו אם רק חלק ממנו נשרף, כל החלק נחשב יחידה אחת וניתן להחזירו בשלמותו למזבח. נאמר בשם רבי יוחנן שפיגול, נותר וטמא שנקרבו על המזבח, איסורם מתבטל. רב חסדא מקשה על קטגוריית הטמא, שכן המזבח אינו פועל כמקווה. רבי זירא משיב ומסייג את דברי רבי יוחנן למקרה שבו כבר החלה האש לאכול את הקרבן. רבי יצחק בר ביסנא מקשה מברייתא שמגדירה בשר קרבן כדבר שטומאתו אינה מתבטלת. קושיה זו נפתרת בשלושה אופנים – על ידי רבא, רב פפא ורבינא. הברייתא האמורה מובאת בשלמותה. מובאות ארבע דרשות שונות להוכיח שהפסוק בויקרא ז:כ עוסק באדם טמא שאכל בשר קרבן, ואינו מתייחס לאדם טהור שאכל בשר קרבן טמא. אחת מהשיטות קשה להבנה מבחינת אופן הדרשה. רב יצחק בר אבדימי זוכה לשבח על כך שהסביר אותה היטב, ומובאת הסברו. /episode/index/show/hadran-he/id/38789820

זבחים מב - ד' בחשון, 26 באוקטובר 10/26/2025

זבחים מא - שבת ג' בחשון, 25 באוקטובר 10/24/2025

זבחים מא - שבת ג' בחשון, 25 באוקטובר רבי יהודה הנשיא (רבי) מפרש את האזכור הראשון של "פר" בויקרא ד:כ כמתייחס לפר של יום הכיפורים, אף על פי שההקשר של הפסוק עוסק בפר העלם דבר של ציבור. לדעת רבי, פסוק זה בא ללמד שפר יום הכיפורים דומה לפר החטאת של כהן גדול שחטא, המוזכר באזכור השני של "פר" באותו פסוק. רבי ישמעאל חולק על רבי, וטוען שניתן ללמוד את דיני פר יום הכיפורים באמצעות קל וחומר. הקל וחומר שהוא מציע אינה ברורה לגמרי, והגמרא מבארת לאילו מקרים הוא מתייחס בדבריו ומהם הדינים הנלמדים. מכיוון שרבי ישמעאל אינו מפרש את המילה "פר" כמתייחסת לפר של יום הכיפורים, אלא לפר העלם דבר של הציבור, עולה השאלה: מדוע להשתמש במילה "פר" ולא לומר פשוט "אותו"? רב פפא מסביר שהמילה המיותרת באה ללמד דין שאינו כתוב במפורש בפסוקים על פר העלם דבר של ציבור, אך מופיע בקרבן החטאת של כהן גדול – שיותרת הכבד והכליות נשרפים על המזבח. אף שניתן היה ללמוד דין זה בהיקש, הוספת המילה "פר"עושה את הדין לכאילו נכתב במפורש, וכך ניתן להשתמש בו כדי ללמוד את אותו דין בהיקש לקרבן החטאת של הציבור שחטאו בעבודה זרה. ברייתא מובאת לתמוך בהסברו של רב פפא, ומראה כיצד נוצר ההיקש בין פר העלם דבר של ציבור לבין קרבן החטאת של הציבור בעבודה זרה (במדבר טו:כה). עם זאת, ברייתא נוספת לומדת את ההיקש מהפסוק בויקרא ד:כ. שני ההיקשים נחשבים לנחוצים, שכן כל אחד מהם מלמד דין אחר. עמדתו של רבי מובאת קודם לכן כדי לתמוך בהסברו של רב פפא, שהמילה "פר" באה להשוות את פר יום הכיפורים לפר החטאת של כהן גדול לגבי דינים מסוימים הנלמדים מהמילים "את", "בדם" ו"טבל". אך רבי עצמו אומר שההשוואה באה ללמד שכל הדינים שווים, ולא רק שלושת אלה. הבדל זה מוסבר כמתבסס על שתי עמדות תנאיות שונות. שתי ברייתות מבית מדרשו של רבי ישמעאל מובאות, וכל אחת מהן מסבירה מדוע מילים או דינים מסוימים מופיעים רק בקרבן החטאת של כהן גדול ולא בפר העלם דבר של ציבור. שתיהן מוסברות באמצעות משלים המתארים את מערכת היחסים בין הקב"ה לעמו. לבסוף, משנה במסכת מנחות מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי האם מחשבת פיגול בעת לקיחת הקומץ ממנחת הסולת, אך לא בעת לקיחת הקומץ מהלבונה (או להפך), הופכת את הקרבן לפיגול. ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר: הקרבן הופך לפיגול לא משום שמחשבה פיגול תקפה אפילו כשישנו מחשבה הפוסלת רק בחלק מהמתיר (מפגלים בחצי מתיר), אלא משום שהמעשה השני נחשב כמתבצע לפי הכוונה הראשונית. כלומר, אם הייתה כוונה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני נעשה ללא כוונה, הרי שהשלב השני נחשב כנעשה לפי הכוונה הראשונה. ריש לקיש תומך בהבנה זו בכך שהוא טוען שהמשנה שלנו יכולה להתאים רק לדעת רבי מאיר. אך רבי שמואל בר יצחק דוחה את ההבנה הזו ומסביר את המשנה שלנו לפי דעת חכמים. /episode/index/show/hadran-he/id/38754165

זבחים מ - ב' בחשון, 24 באוקטובר 10/24/2025

דף יומי לנשים - הדרן

TOPICS