דף יומי לנשים - הדרן
דף יומי לנשים - הדרן הוא שיעור הדף היומי הראשון המועבר על ידי אשה והזמין באינטרנט מכל מקום בעולם בזמן אמת. השיעורים מועברים בישראל על ידי הרבנית מישל כהן פרבר, שלמדה בתכנית במדרשת לינדנבאום בתכנית מתמידות ובעלת תואר ראשון בתלמוד ובתנ״ך מאוניברסיטת בר אילן. מישל לימדה תלמוד והלכה במדרשת לינדנבאום, בית ספר פלך ומתן. היא ממקימיה של קהילת נתיבות ברעננה. היא מתגוררת ברעננה עם בעלה וחמשת ילדיהם.
info_outline
בבא מציעא לא - שבת כ' באדר ב', 30 במרץ
03/29/2024
בבא מציעא לא - שבת כ' באדר ב', 30 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י מלכה אברהם לע"נ אמה, יהודית בת משולם זיזה וחנה. אם מוצאים בהמה שמסתובבת, כיצד ניתן לקבוע אם היא אבדה או שהבעלים יודע היכן הוא נמצא? רבא מסביר שכלול בתוך המצווה של השבת אבידה גפ להגן על שדה של אחר מפני הרס. האם ניתן לחזק דבריו מברייתא? חלקי המשנה השונים שמבדיל בין מקרים של בהמה שרועה בדרך בשביל לבין בהמה רצה בכרם מובילה לדיוקים סותרים זו את זו לגבי בהמה הרועה בשדה או רצה בדרך. רבא ואביי פותרים את הסתירות בדרכים שונות. צריך להחזיר פריט/בהמה מספר פעמים אם זה נאבד שוב לאחר שמחזירים. מאיפה זה נדרש? מובאים דרשות שונות לגבי מקומות בתורה שבהם משתמשים בלשון כפולה, כגון אבידה, שילוח הקן, תוכחה, צדקה ועוד. מה נדרש מהלשון הכפולה בכל פסוק? כיצד אנו מעריכים את הסכום שניתן להחזיר למי שמוצא אבידה ובטל מעבודתו לצורך החזרת האבידה?
/episode/index/show/hadran-he/id/30591998
info_outline
בבא מציעא ל - י"ט באדר ב', 29 במרץ
03/29/2024
בבא מציעא ל - י"ט באדר ב', 29 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י בת-שבע מסלו לכבוד בת מצווה של בתה יקירה. הדף היום מוקדש ע"י ליסה קולודני לכבוד יום הולדתה של חמותה, ננסי קולודני! לפי המשנה אפשר להוציא בגד לשוטחה לצורך הבגד אבל לא לצורך המוצא. מה אם המוצא עושה את זה גם לצורך הבגד וגם לצורך עצמו? הגמרא מביאה שלושה מקורות כדי לענות על שאלה זו אך כל אחד מהם נדחה. איזה סוג טיפול נחוץ לכלים שונים? איזה סוג של שימוש אסור בכלים אלו? ישנם מקרים מסוימים שבהם אדם פטור מהמצווה של השבת אבידה. ברייתא מונה שלושה מקרים כאלה - כהן פטור אם האבידה נמצאת בבית קברות, זקן ואינו לפי כבודו, ומי ששכרו גבוה משווי האבידה. מובא מקרה בו ר' ישמעאל ברבי יוסי פעל לפנים משורת הדין. המושג לפנים משורת הדין נגזר מפסוק (שמות יח:כ) ורבי יוחנן מסביר את חשיבותו. כאשר אנו רואים חפץ, כיצד אנו קובעים אם הוא אבידה או שהבעלים יודעים שזה נמצא שם?
/episode/index/show/hadran-he/id/30591638
info_outline
בבא מציעא כט - י"ח באדר ב, 28 במרץ
03/28/2024
בבא מציעא כט - י"ח באדר ב, 28 במרץ
מהי רמת האחריות של אדם כלפי אבידה ברגע שאדם מרים אותו ומתחיל לחפש את הבעלים? אם מדובר בבעל חיים, המוצא צריך להאכיל אותו. אפילו אם זה בהמה גסה שהכנסותיו יותר מהוצאותיו, לאחר י"ב חודש, המוצא יכול למכור אותו ויחזיר את הכסף כשימצא את הבעלים. רבי טרפון ורבי עקיבא מתלבטים אם ניתן להשתמש בכסף הזה או שלא - זה משפיע אז על רמת האחריות של המוצא לכסף במקרה של אובדן/גניבה. הגמרא מניחה ששניהם מסכימים שהאחריות תלויה בשאלה אם הם יכולים להשתמש בחפץ או לא, כלומר במקרה שבו הם לא יכולים להשתמש בחפץ (כמו מקרה רגיל של אבידה), שניהם מסכימים שהמוצא אינו אחראי בגין אובדן/גניבה. הדבר מעורר קושי נגד רב יוסף שקבע ששומר אבידה (המוצא, שאינו רשאי להשתמש בחפץ) נחשב כשומר שכר, שאחראי לאובדן/גניבה. כדי לפתור את הקושי הזה, אפשר לענות שהמחלוקת ביניהם הוא לגבי אונס, ולא אובדן/גניבה, ובנוגע לאובדן/גניבה כולם יסכימו שהמוצא אחראי. נגד הסבר זה מתעוררת שתי קושיות מלשון המשנה, אך נפתרות. היה מקרה שרב יוסף ניסה לפסוק כמו רבי טרפון ולאפשר למי ששמר על כסף של יתומים להשתמש בכסף, אבל אביי ערער על פסיקתו בכך שהבחין בין מקרה של שומר רגיל לבין המקרה שלנו בו המוצא טיפל בחיה ואז מכרה. דנים בפרטים לגבי טיפול בחפצים אבודים - כיצד על המוצא לטפל בחפץ? איזה סוג שימוש מותר, אם בכלל? שמואל פוסק שמי שמוצא שם תפילין יש פסיקה ייחודית שמותר למכור את התפילין ולהשתמש בהן - מדוע? ברייתא משווה הלכות של מי ששאל ספר תורה למי שמוצא ספר תורה. הגמרא עוברת על חלקי הברייתא השונים ומעלה שאלות ועונה עליהן. המשנה פוסקת ששני אנשים לא יכולים לקרוא יחד מתוך ספר שמצאו, אבל ברייתא פוסקת ששניים יכולים, אבל שלושה לא. איך הם פותרים את הסתירה הזו? המשנה פוסקת שאם מוצאים לבוש, יש לנער אותו אחת לשלושים יום. אולם מדברי רבי יוחנן משתמע שניעור לבוש יכול להרוס אותו. מוצעות מספר תירוצים.
/episode/index/show/hadran-he/id/30576208
info_outline
בבא מציעא כח - י"ז באדר ב, 27 במרץ
03/27/2024
בבא מציעא כח - י"ז באדר ב, 27 במרץ
כיוון שמועלה קושי נוסף נגד ההסבר של רבא לכך שסימנים הם דרבנן, מסיק רבא סימנים דאורייתא. מה אם שני אנשים מביאים סימנים או שאחד מביא סימנים והשני מביא עדים או השני מביא גם סימנים וגם עד אחד? רבא מביא גם עוד מקרים שבהם שני אנשים מביאים סימנים מסוגים שונים ומסביר מי יזכה בחפץ בכל מקרה. לכמה זמן צריך המוצא להכריז על האבידה? רבי מאיר סובר עד שהשכנים ידעו. הגמרא מסבירה כי הוא מתכוון לשכנים באזור בו נמצאת האבידה. רבי יהודה אומר שחייבים להודיע זאת בשלושת הרגלים, ובמשך שבעה ימים לאחר האחרון כדי לאפשר לאנשים ללכת הביתה, לראות אם נאבד להם חפץ ולחזור לתבוע אותו. פרק הזמן הזה שצוין סותר את המשנה בתענית יא לגבי מתי מתחילים להתפלל לגשמים ונאמר שלוקח חמישה עשר יום עד שהאנשים שגרים הכי רחוק יגיעו הביתה. כיצד אפשר לפתור סתירה זו? לאחר חרב בית המקדש היה המוצא מכריז בבתי הכנסת ובבתי המדרש. אבל בשלב מסוים בהיסטוריה, השלטונות היו גובים אבידות ונותנים למלך. מאז, נהגו להכריז בשקט מפה לאוזן בין שכניהם. בבית המקדש, המוצאים היו מכריזים על חפצים אבודים במקום שנקרא אבן הטוען. אפילו כשאחד הביא סימנים, הם היו בודקים אותו עוד יותר כדי לוודא שהם לא משקרים. רב יהודה ורב נחמן חלוקים בשאלה האם יכריזו "מצאתי אבידה" או "מצאתי גלימה (למשל)". האם נוכל למצוא תמיכה לאחת הדעות מהמשנה? בהתחלה, הם לא דאגו שאנשים ישקרו לגבי חפצים אבודים וייקחו חפצים של אחרים, אבל ככל שחלף הזמן, אנשים ניצלו את הסיטואציה. כתוצאה מכך, קבעו חז"ל שכדי לקבל פריט ע"י הבאת סימנים, יש להביא עדים המעידים על נאמנותו של האדם. אם האבידה הוא בעל חיים שיכול לעבוד ועל ידי זה במוצא יכול להרויח מספיק כסף בכדי להאכילו, על המוצא לשמור על בעל החיים. אם לא, המוצא יכול למכור את הבעל חיים ולשמור את הכסף להחזיר לבעלים. האם המוצא יכול להשתמש בכסף? אם כן, המוצא אחראי אם הכסף ילך לאיבוד. רבי טרפון ורבי עקיבא חלוקים בסוגיה זו. אפילו בעל חיים שמייצרת יותר הכנסה מהעלות, לאחר שעברו שנים עשר חודשים, המוצא יכול למכור אותה. שתי בריותות מפרטים כמויות שונות של זמן הדרוש להמתנה לפני מכירת עגלים וסייחים, ואווזים ותרנגולים, מכיוון שהם אינם מייצרים מספיק הכנסה. כיצד מתיישבות הברייתות הסותרות?
/episode/index/show/hadran-he/id/30560613
info_outline
בבא מציעא כז - ט"ז באדר ב', 26 במרץ
03/26/2024
בבא מציעא כז - ט"ז באדר ב', 26 במרץ
המשנה פוסקת שאם מוצאים כסף בין פירות שרכש, אפשר לקחת את הכסף, ולא צריך לנסות להחזירו למוכר. רבי ינאי מגביל זאת לנסיבות מסויימות. מובא ברייתא התואמת את דברי ר' ינאי. הפסוקים בתורה המתייחסים לאבידות מפרטים כל מיני פריטים שאבדו שיש להחזירם. מה נגזר מכל אחד מהמונחים הללו? רבי יהודה ותנא קמא חלוקים בשאלה אם לדרוש את ההלכה שאין צורך להחזיר פריט שהוא פחות מערכו של פרוטה מהמילים "אשר תאבד" או מהמילה "ומצאתה". האם יש השלכה מעשית בין שתי הדעות או שזה רק מחלוקת מאיזה מילים לדרוש? מה דורש כל אחד מהמילה השנייה שלא לא דרש לעניין זה? האם היכולת להחזיר אבידה על ידי מתן סימנים היא דין דאורייתא או דרבנן? ההשלכות לשאלה זו: האם ניתן יהיה להחזיר לאישה גט אם תביא סימנים? מובאים ארבעה מקורות בניסיון להוכיח כי ניתן להחזיר אבידות על ידי סימנים לפי דין דאורייתא, אך כולם נדחים. האם שאלה זו היא מחלוקת תנאים, כפי שניתן לראות במחלוקת על זיהוי חלל על סמך שומא (יבלת שבגוף), כדי להתיר לאשתו להינשא? עם זאת, הגמרא מציעה שלוש אפשרויות נוספות לבסיס למחלוקת שאינן מבוססות על האם סימנים הם דין דאורייתא או לא. רבא מסביר שאם סימנים הם לא דין דאורייתא, על סמך מה הרבנים יכולים לקבוע שניתן להחזיר חפצים על ידי סימנים אם אולי זה עלול לאפשר ל"אדם הלא נכון" לאסוף חפץ אבוד אם הוא יצליח לספק סימנים? לאחר שרב ספרא מעורר קושי בנימוקו של רבא, מציע רבא הסבר חלופי. הגמרא מעלה קושי גם על ההסבר השני אבל פותרת את הקושי.
/episode/index/show/hadran-he/id/30543513
info_outline
בבא מציעא כו - שושן פורים - ט"ו באדר ב', 25 במרץ
03/25/2024
בבא מציעא כו - שושן פורים - ט"ו באדר ב', 25 במרץ
הדף היום מוקדש לע"נ הרב חיים קנייבסקי, הרב שמריהו יוסף חיים בן יעקב ישראל זצ"ל. כשמוצאים חפץ בכותל, איזה רמזים יש בהנחת החפץ שיכולים להעיד על שייכות החפץ? אם החפץ היה מונח בחלק הקרוב לבית, אך הבית היה מושכר לאחרים, אין חיוב להשיב את החפץ. איך מסתדרת הלכה זו עם משנה בשקלים יט ששם אנחנו מניחים שכסף שמוצאים ברחובות בירושלים בזמן הרגל בא מכספי מעשר שני ולא מכסף שאולי הונח שם על ידי אחרים בשבוע שלפני הרגל ואינו מעשר שני? ריש לקיש בשם בר קפרא ורב מנשיא בר יעקב מתרצים שמדובר במקרה שהחדר היה מושכר לשלושה אנשים - אבל לאחד ישראלים ולשני כנענעים. איך אפשר להסביר את התירות של בר קפרא שמדובר בישראלים לאור הסוגיה בבא מציעא כד ושיטת ר' שמעון בן אלעזר שלא ידענו אם אמר שיש ייאוש כשיש רוב ישראלים או רק רוב כנענים - איך המקרה כאן שונה מהמקרה המדובר שם? רב נחמן מסביר את ההבדל ודבריו תואמים מימרה אחרת שלו. רבא מגביל את המימרה של רב נחמן. רבא מתאר שלושה מקרים שונים שבהם יש שילוב בין גזל להשבת אבידה ומסביר איזה עבירות עבר עליהם המוצא אבידה זו בכל אחת מהמקרים. אם מוצאים כסף בחנות או אצל שולחני, מהן ההנחיות למוצא האם יכול לקחת או שחייב להחזיר? ר' אלעזר קובע לגבי מקרה שלא הוזכר במשנה. האם אפשר להקשות עליו מהמשנה? איך הוא הגיע לשיטתו מלשון המשנה?
/episode/index/show/hadran-he/id/30524578
info_outline
בבא מציעא כה - פורים - י"ד באדר ב', 24 במרץ
03/24/2024
בבא מציעא כה - פורים - י"ד באדר ב', 24 במרץ
הדף היום מוקדש לע״נ רס"ל עילי דוד גרפינקל, לוחם דובדבן שנרצח ביום שישי. המשנה מפרטת פריטים שונים שאם נמצאו, יש להודיע על מנת להחזיר לבעליו. הגמרא מסבירה ביתר פירוט כמה מהמקרים וכיצד צריך למצוא את הפריט, לדוגמה, פירות בסל אבל לא ליד הסל, מטבעות המונחים במבנה מסוים. מביאים מקורות סותרים ופותרים את הסתירות. המשנה הבאה מתארת פריטים שונים שאם יימצאו במקום מסוים, הפריט לא ייחשב לאבידה, כי אולי הונח שם על ידי הבעלים. לכן אסור לקחת את הפריט, אפילו לנסות להחזירו. מדובר בפריטים ללא סימנים המונחים במקום המשתמרת באופן חלקי. מכיוון שלפריטים אלו אין סימן, לא תהיה לבעלים דרך לקבל את הפריט שלו בחזרה. אחד המקומות שעליו מדברים זה אשפה. לאחר הבאת ברייתא סותרת, רב זביד ורב פפא מציעים פתרונות שונים - או להבחין בין פריטים שסביר להניח שהונחו שם לבין אלו שכנראה נפלו שם בטעות, או בין אשפות שמנים לבין אשפות שלא מפנים. אם נמצא פריט בתוך קיר, אילו הנחיות ניתנות לדעת אם הוא שייך לבעלים או שהוא הושאר על ידי בעלים קודמים או על ידי מישהו ברחוב ששכח אותו?
/episode/index/show/hadran-he/id/30514303
info_outline
בבא מציעא כד - שבת י"ג באדר ב', 23 במרץ
03/22/2024
בבא מציעא כד - שבת י"ג באדר ב', 23 במרץ
שמואל מנה שלושה תחומים שבהם אנו יכולים להניח שתלמידי חכמים עלולים לשקר. למה? האם אנו יכולים להניח שהם אמינים בכל שאר התחומים? רבי שמעון בן אלעזר אומר שאם מוצאים אבידה במקום ציבורי, אפשר להניח שהבעלים התייאש והמוצא יכול לקחת את החפץ. הגמרא שואלת האם הוא התכוון לכך רק במקום שרוב האנשים אינם יהודים או אפילו במקום שרובם יהודים. אם הוא כלל גם מקום שבו הרוב יהודים, האם חכמים מסכימים איתו, או האם חולקים איתו על שניהם, או רק במקרה שבו הרוב הם יהודים? האם אנו פוסקים כרבי שמעון בן אלעזר ואם כן בשני המקרים או רק במקרה שהרוב הם אינם יהודים? הגמרא מנסה לענות על שאלות אלו על ידי הבאת מקורות תנאיים ומקרים שונים מתקופת האמוראים, אך רוב הניסיונות לענות על השאלות אינם מוצלחים.
/episode/index/show/hadran-he/id/30338483
info_outline
בבא מציעא כג - יב באדר ב', 22 במרץ
03/22/2024
בבא מציעא כג - יב באדר ב', 22 במרץ
הדף היום מוקדש לע"נ הרב משה פיינשטיין, הרב משה בן דוד זצ"ל. הדף היום מוקדש ע"י טרי קריבושה לרפואתו של בעלה, הרב חיים יהודה בן ציפורה. רבא ורבה חולקים בסימנים - האם מקום הוי סימן והאם סימן העשוי לידרס הוי סימן. איך כל אחד מסביר ברייתא שבה מחלקים בדין בין אלומות אבודות לבין כריכות אבודות. כל אחד יפרש לשיטתו. האם המחלקות בינינם לגבי סימן הבא מאליו זה מחלוקת תנאים - בין ר' מאיר ור' יהודה במשנתינו במקרה של חרס בתוף עיגולי דבילה וככר ובתוכו מעות? בהתחלה מציעים שכן ואז דוחים ומסבירים את המחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר בצורה אחרת - הבנה אחת לפי רבא והבנה אחרת לפי רבה. יש גירסה אחרת של הסוגיה הזאת שבה לא מציעים בהתחלה שהמחלוקת ביניהים קשורה לסימן העדוי לידרס. הגמרא עוברת על מקרים אחרים שרשומים במשנה ומסבירה למה אין צורך להחזיר - מחרוזות של דגים, חתיכות של בשר. יש סתירה בין ברייתא למשנה לגבי כדי יין - האם צריך להחזיר או לא? איך אפשר לפתור את הסתירה? מה דעת ר' שמעון בן אלעזר בסוף המשנה שכלי אנפוריא לא צריך להחזיר? מה זה כלי אנפוריא?
/episode/index/show/hadran-he/id/30492853
info_outline
בבא מציעא כב - י"א באדר ב', 21 במרץ
03/21/2024
בבא מציעא כב - י"א באדר ב', 21 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י ננסי קולודני לכבוד יום הולדתה של כלתה, ליסה קלודני! הדף היום מוקדש ע"י בטסי מלמן לע"נ אביה צבי מנחם מנדל בן שלמה. ישנם עוד חמישה ניסיונות לתמוך בעמדתם של רבא או אביי בוויכוח שלהם בנוגע לייאוש שלא מדעת, כאשר מרימים פריט אבוד ללא סימנים, אם הבעל עדיין לא התייאש מהפריט כי הבעל אפילו לא יודע עדיין שזה נאבד, האם אנו יכולים להניח שמכיוון שהבעל יתייאש כאשר הוא יבין שהוא אבד, המוצא יכול לקחת את הפריט כעת. לאחר דחיית כל הנסיונות להוכיח, רק האחרונה נשארת כתמיכה ברורה לעמדתו של אביי. זה אחד משישה מקרים שבהם הפסיקה היא כמו אביי על רבא, סימן יע"ל קג"ם. רבה ורבא חלוקים בשאלה האם סימן שניתן לידרס הוא סימן והאם מיקום יכול להיחשב כסימן. לאחר מכן מביאים את משנתנו וברייתא ומסבירה הגמרא כיצד ניתן להבין את המקורות לפי דעות רבה ורבא.
/episode/index/show/hadran-he/id/30473303
info_outline
בבא מציעא כא - י' באדר ב', 20 במרץ
03/20/2024
בבא מציעא כא - י' באדר ב', 20 במרץ
הגמרא מביאה שני מקורות נוספים המקשים על פסיקתו של רב לפיה קבלה על תשלום שנמצא אצל המלווה לא נותנים ללווה. ואז פותרים את הקושיות. הפרק השני מתחיל ברשימה של חפצים שאם מוצאים אותם ברחוב בצורה מסוימת, המוצא יכול להניח שהבעלים איבד אותם והתייאש מהם ואפשר לקחת אותם לעצמו. מופיע במשנה פירות מפוזרים - כמה פירות באיזה גודל שטח? ר' ירמיה שואל שאלות על התשובה לשאלה הזאת בכדי להבין האם זה בגלל שכמות פירות אלו לא חושבים או בגלל שזה טירחה גדולה מדי לאוספם. אביי ורבא חולקים בנושא ייאוש שלא מדעת - אם לא ידוע שהבעלים התייאשו, האם כשייתאשו בהמשך, אפשר להניח שזה כאילו התייאשו מההתחלה ואם כן, המוצא יכול לזכות בחפץ? רבא אומר שזה נחשב ייאוש ואביי אומר שלא. הגמרא מסבירה שבמקרים מסויימים שניהם יסכימו כי בודאי יש ייאוש באופן מיידי או בודאי אין ייאוש באופן מיידי. ואז מביאים סדרה של שאלו על אביי, חלקם ממשנתינו. וקושי אחד מברייתא על רבא. לאביי, צריך להסביר שבמקרים שמותר למוצא לקחת חפץ, צריך להיות מקרה שבטוח לנו שהבעלים יודע באופן מיידי שנאבד ובטוח שיתייאש.
/episode/index/show/hadran-he/id/30453333
info_outline
בבא מציעא כ - ט' באדר ב', 19 במרץ
03/19/2024
בבא מציעא כ - ט' באדר ב', 19 במרץ
ברייתא קובעת שאם נמצאה קבלה (שובר) שבה רשום שהבעל (או יורשיו) שילם לגרושתו את כסף כתובתה, אם האשה מסכימה ששילמה, אנו מחזירים אותו לבעל. מדוע איננו חוששים שאולי הכסף לא הוחזר באותו תאריך שבו נכתבה הקבלה, ובני הזוג זוממים להחזיר את הכתובה שהיא מכרה לאחר התאריך הכתוב בקבלה, ולפני שבאמת קיבלה את כספי הכתובה? רבא ואביי מציעים כל אחד תשובות. המשנה מפרטת סוגי מסמכים שאם מוצאים אותם ברחוב ניתן להחזירם כיוון שאין חשש שמישהו יגבה איתם כסף שלא מגיע להם. הרשימה כוללת אגרות שום, מסמכי הערכת קרקע של לווה שייתפסו על ידי נושה, התחייבות של בעל לשלם עבור מזון בת אשתו, מסמכים המעידים על ביצוע חליצה או מיון ועוד. אם מסמכים נכרכו יחד או נמצאו באופן שניתן לתבוע אותם על ידי סימנים, ניתן להחזיר אותם. אם נמצאה קבלה של תשלום חוב, אפילו שמצאו בידי הנושה, היא ניתנת לחייב כהוכחת תשלום. רב הונא לא התיר להשתמש בגט שנמצא ברחוב מכיוון שהוא חשש שאולי הוא שייך לאנשים בעלי אותם שמות שגרים בעיר עם אותו שם כמו שכתוב בגט. רבה חלק על רב הונא על סמך משנתנו המתירה החזרת מסמכים שאושררו על ידי בית הדין ואינו חושש שהמסמכים שייכים לאנשים אחרים. זה הוביל לוויכוח בין רבה לרב עמרם שהגיבו בזלזול כלפי השני, מה שגרם אז לשבירת עמוד בבית המדרש של רב. הגמרא מגדירה חלץ מהמושגים המוזכרים במשנה - חפיסה, דלוסקמא ומסמכים שהם כרוכין ואגודים. מי שמוצא צרור של מסמכים יחד מודיע שמצא מסמכים ומי שאיבד אותם יכול לקבלם על ידי זיהוי כמה ואיך הם כרוכים. רב קבע כי אם נמצאה קבלה במסמכי הנושה המעידה על תשלום הלוואה, אין אנו יכולים להניח ששולמה שכן ייתכן שהנושה כתב אותה כך שכאשר הלווה מוכן לשלם, הקבלה תהיה מוכנה. אולם הדבר סותר פסיקה במשנתנו לפיה סימפון (קבלת תשלום) המצוי בניירות הנושה מוחזר ללווה. כדי לפתור זאת הם מביאים תירוץ שאמר רב ספרא לגבי מקור אחר - שמדובר במשנה שנמצא עם מסמכים קרועים של הנושה ורב דיבר כשנמצא במסמכים רגילים של הנושה. שתי משניות נוספות מובאות להעלות את אותו סוג של קושי נגד אמירה זו של רב וכולן נפתרות באותו אופן.
/episode/index/show/hadran-he/id/30435243
info_outline
בבא מציעא יט - ח' באדר ב', 18 במרץ
03/18/2024
בבא מציעא יט - ח' באדר ב', 18 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י אלי אלפרוביץ' לע"נ סבתה פרימה איוסלוביץ שנפטרה השבוע בגיל 97. רב אשי לא היה בטוח אם מחזירים חפץ אבוד בסימנים זה דין דאורייתא או דרבנן. כתוצאה מכך, כשיישב את הסתירה בין התוספתא שהתירה להחזיר גט אבוד לאישה כשהבעל הסכים לבין המשנה בגיטין שלא התיר, הסביר שאפשר להחזיר אותה אם הבעל יתן סימן מובהק ולא סימן יותר בסיסי. רבה בר בר חנה איבד גט שהוא היה אמור להביא לאישה. הגט נמצא והחזירו עלו ל ידי מתן סימן (בסיסי) וגם על ידי טביעות עין, המותר במיוחד לגדולי התורה, אך הוא לא היה בטוח אם הרבנים התירו להחזירו אליו בגלל הסימן או ע"פ טביעות עינו. התוספתא בבא מציעא א:ה, שהובאה קודם לכן, קבעה שניתן להחזיר גט לאישה או שחרור לעבד אם הבעל/האדון יסכימו. לשני המסמכים יש השלכות כספיות, שכן פירות של האישה שייכים לבעלה בנישואין אבל שייכים לה בגירושין. אם כן, מדוע איננו חוששים שאולי הם לא התגרשו/שוחררו, ובאמצעות החזרת המסמך לאישה או העבד, ייתכן שאנו מאפשרים להם לאסוף רכוש שאינו שלהם כדין? אם נותנים מתנה בשפה "מהיום לאחר מיתה" הם מתכוונים שגוף הפריט ניתן במתנה, אך התוצרת עדיין בבעלות הבעלים המקורי עד מותו. ישנה סתירה נוספת בין משנתנו לברייתא בעניין החזרת צוואות. ניתן לפתור את הסתירה בשתי דרכים.
/episode/index/show/hadran-he/id/30415388
info_outline
בבא מציעא יח - ז' באדר ב, 17 במרץ
03/17/2024
בבא מציעא יח - ז' באדר ב, 17 במרץ
הדף היום מוקדש לכבוד אודרי מונדרו מילדיה ונכדיה. הדף היום מוקדש ע"י גבריאל ודניאל אלטמן לכבוד נישואין של בתם סופיה היום, ונישואין הטריים של בנם אייזק, ולציון יום פטירתו של משה רבינו זצ"ל. הדף היום מוקדש ע"י שרה דבורה סימונז לע"נ אברהם נחום בן ישראל סימילס. ישנו עוד ניסיון לא מוצלח למצוא מקור שיוכיח כי אלמנה מן האירוסין מקבלת את כספי הכתובה, גם אם לא הייתה לה כתובה. לפיכך, חיזוק אביי לדברי ר' יוחנן מהמשנה בכתובות פח: תוקנה ונגזרת ישירות מדברי המשנה על ידי דחיית האפשרות שהמשנה מתייחסת רק למקום שבו בכלל לא כתבו כתובות ונשים השתמשו בגט לדרוש כספי הכתובה. לפיכך מתייחסת המשנה אפילו למקרה שכותבים כתובות ובכל זאת אנו מתירים לאשה לגבות את דמי הכתובה שלה גם ללא המצאת מסמך הכתובה ואין הבעל נאמן לומר 'פרעתי'. המשנה אומרת שאם מוצאים גט או צוואה או שטר מתנה, אי אפשר להחזירו כי אולי האדם שינה את דעתו והחליט לא לתת אותו. מכאן משתמע שאם הבעל אומר עכשיו שהוא רוצה לתת את הגט (לדוגמה) לאחר שזה נמצא ברחוב, הוא יכול, גם אם חלף זמן. זה סותר משנה בגיטין כז שפוסקת שאפשר לתת רק גט שנמצא מיד ולא לאחר שחלף הזמן, כיון שאולי מישהו אחר בשם זה איבד אותו וזה לא הגט שנכתב לשם איש הזה ולאשה הזו. רבה פותר זאת על ידי הבחנה בין מקום שיש בו שיירות וידוע שיש שני זוגות בעלי שמות זהים. רבי זירא מעלה את אותה סתירה אבל בין המשנה בגיטין לתוספתא, לא מתוך דיוק ממשנתנו. הוא פותר את הסתירה כרבה, אולם לא ברור אם הוא מגביל את המשנה רק למקרה שיש בו שיירות או גם כשידוע שיש שני אנשים בעלי שמות זהים. אם הוא חולק על רבה בנושא זה, מה שורש הויכוח שלהם? מדוע בחר רבה להביא את הסתירה ממשנתנו ורבי זירא להביאה מהתוספתא? רבי ירמיה ורב אשי מביאים כל אחד שתי פתרונות אחרים לסתירה בין התוספתא והמשנה בגיטין.
/episode/index/show/hadran-he/id/30404323
info_outline
בבא מציעא יז - שבת ו' באדר ב', 16 במרץ
03/15/2024
בבא מציעא יז - שבת ו' באדר ב', 16 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י קרן קרטר לכבוד יום הולדת של ג'ולי הילטון דנן. "מזל טוב לחברותא הראשונה שלי." באילו מקרים בנאדם הוחזק כששקרן ולא נאמן להעיד שפרע חוב? רב נחמן צוטט כמי שמבחין בין מקרה שבו בית הדין קבע "צא תן לו" "חייב את ליתן לו". עם זאת, היו שתי גרסאות שונות למקרה שבו הבחין רב נחמן בין המקרים ולא האמין ללווה. מובאות שני מאמרים של רבי יוחנן גם לגבי מקרים שמחזיקים בנאדם כשקרן ולא מקבלים שבועתו לפטור את עצמו מתשלום. רבי אסי מצטט את רבי יוחנן שאמר שאם נמצא שטר חוב בשוק חתומה על ידי בית הדין עם התאריך של היום, אפשר להניח שהוא עדיין לא נפרע מאחר שבדרך כלל אנשים לא מחזירים הלוואות באותו היום. הקשו שזה סותר קביעה אחרת של רבי יוחנן שמתבססת על כך שאנשים יכולים להחזיר הלוואות באותו היום. זה נפתר בשתי דרכים אפשריות. רבי יוחנן אומר עוד אמירה שאם יש משהו שנחשב כמעשה בית דין, כגון כתובה, אז אין סומכים על הבעל לומר "פרעתי" (אם אין ביכולתם להביא עדים להוכיח זאת) גם אם לאשה אין שטר כתובה ביד. רבי חייא בר אבא מקשה רבי יוחנן שהרי דבריו הם מופיעים כבר במשנה? רבי יוחנן משיב באומרו שלולא דבריו לא היה ברור שיש להבין כך מהמשנה. אביי מציע שמה שאמר רבי יוחנן תואם את דברי המשנה, אך לאחר מכן משנה את דעתו ומסביר שכן, תוך שימוש כהוכחה במקרה של אלמנה מארוסין המקבלת כספי כתובה על אף שאין לה כתובה. מר קשישא מנסה למצוא מקור להלכה של אביי על ארוסה ממשנה אך דוחה את הצעתו.
/episode/index/show/hadran-he/id/30318348
info_outline
בבא מציעא טז - ה' באדר ב', 15 במרץ
03/15/2024
בבא מציעא טז - ה' באדר ב', 15 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י מרים אדלר לכבוד ילדיה על חזרתם הביתה לקיבוץ סעד. רב פסק שאם המוכר מכר קרקע גזולה ואז רכש אותה לאחר מכן מהבעלים המקורי, ההנחה היא שהמוכר מכר במקור את הקרקע וכל זכויות על הקרקע שיהיו למוכר בעתיד ולכן הקרקע נחשב בבעלותה של הקונה. ההיגיון מאחורי פסיקתו של רב הוא מקור לוויכוח בין מר זוטרא לרב אשי. האם זה בגלל שהמוכר לא רוצה שהקונה יקרא לו גנב או בגלל שהמוכר רוצה להיות ידוע כאמין? מה הנפקא מינה בין השניים? מובאות שלוש תשובות - שתי הראשונות נדחות. הגמרא מזכירה וריאציות על מקרה זה שבו רב יפסוק שהמוכר לא התכוון להעביר זכויות לקונה. באיזה שלב בהליך המשפט כבר לא רלוונטי פסק הדין של רב? שתי קושיות מועלות נגד רב, אך הן נפתרות. פסיקה נוספת של רב בסוגיה קשורה: אם מוכר אומר לקונה "השדה הזה יהיה שלך מעתה, כשארכוש אותו", המכירה תקפה. רב סובר כרבי מאיר שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם. שמואל ורבי יוחנן חולקים אם מוצאים שטר הקנאה או עם הנפק ברחוב, האם מחזירים למלווה? האם אנו יכולים להניח שעדיין לא שולם, שהרי אילו היה, הלווה היה קורע אותו, או שמא מניחים שפרע, שהרי אם לא פרע, הרי המלווה בטח היה שומר עליו?
/episode/index/show/hadran-he/id/30384323
info_outline
בבא מציעא טו - ד' באדר ב', 14 במרץ
03/14/2024
בבא מציעא טו - ד' באדר ב', 14 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י ברברה גולדשלג לכבוד האירוסין של עליזה גולדשלג וסם קלרק. אם מכר שדה גזולה, כאשר הבעלים תופס את הקרקע והקונה חוזר למוכר כדי לגבות את הכסף מהמכירה, שמואל סבור כי המוכר אינו צריך להחזיר לקונה עבור השבח שבו השביח את השדה כי זה נראה כריבית. הקושי השני שהועלה נגד שמואל נפתר בשלוש דרכים אפשריות. עולה קושי שלישי שכן שמואל עצמו אמר שהקונה מקבל אחריות על השבח. כדי לפתור זאת, רב יוסף מציע דרך אפשרית שבה הקונה מגזלן יוכל לדרוש מהמוכר את השבח. ישנן שתי גרסאות שונות לתשובתו של רב יוסף. במסגרת דיון זה הזכירו דעה שונה של שמואל לפיה בעל חוב שתופס קרקע משועבד לצורך הלוואה יכול לקחת גם את השבח. רבא מוכיח זאת מלשון שטר מכירה הכולל ערבות לשבח. למה שתהיה אחריות על שבח למכירה ולא על מתנה? אם קונים שדה בידיעה שהיא גזולה והבעלים תופסים בחזרה את הקרקע, רב ושמואל מתלבטים האם הקונה יכול לקבל את כספו בחזרה מהמוכר או לא. דנים בבסיס לטיעונם ומשווים למקרה אחר בו הם גם דנים באותה סוגיה. מדוע יש צורך להביא מחלקותם בשתי הסוגיות?
/episode/index/show/hadran-he/id/30368963
info_outline
בבא מציעא יד - ג' באדר ב', 13 במרץ
03/13/2024
בבא מציעא יד - ג' באדר ב', 13 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י איימי גולדשטיין לע"נ אביה מלוין סידני גולדשטיין. כיצד מעוררת הברייתא שצוטטה קודם קושי עם שמואל בשני עניינים? מובא אמירה נוספת של שמואל המסבירה את עמדת חכמים - שגם אם לא כתוב בשטר אחריות, אחריות טעות סופר, ז"א שאנו מניחים שהסופר שכח להוסיף אותו. רבא בר איתי מעלה סתירה בין אמירה זו של שמואל לבין אמירה אחרת של שמואל בהקשר אחר. לפתור את הקושי, מבחינים בין המקרים - האחד היה הלוואה והשני מכירה. מובא סיפור כדי לתמוך בהבחנה זו. אביי מזכיר כמה דינים התקפים לגבי שעבוד נכסים. הראשון, במידה ונושה גבה קרקע משועבדת, החייב יכול להגיש תביעה נגד הנושה למרות שהנושה תפס את הקרקע מהקונה ולא מהחייב, שכן החייב עדיין נחשב כצד מעורב. האם אפשר לצאת מעסקה אם שומעים שמועות שהקרקע לא שייכת למוכר? באיזה שלב, והאם תלוי אם הקרקע נמכרה באחריות? אם מישהו מכר שדה שהוא גנב, כאשר הבעלים גובים את הקרקע והקונה חוזר למוכר כדי לקבל את הכסף מהמכירה, רב ושמואל חולקים באם המוכר צריך להחזיר לקונה עבור שבח או לא. השדה. שמואל אינו מאפשר לקונה לגבות את הכסף עבור שבח שכן זה נראה כמו תשלום ריבית. רבא מעלה קושי עם שמואל אבל זה נפתר. קושי נוסף מועלה נגד שמואל אך גם הוא נפתר.
/episode/index/show/hadran-he/id/30352708
info_outline
בבא מציעא יג - ב' באדר ב', 12 במרץ
03/12/2024
בבא מציעא יג - ב' באדר ב', 12 במרץ
אם מישהו מוצא שטר חוב ברחוב ולא ברור אם נפרע או לא, האם ניתן להחזירו לנושה? לדעת רבי מאיר, זה תלוי אם צוין בשטר שעבוד קרקעות - אם כן, לא מחזירים את השטר שמא יגבו קרקע שלא כדין. חכמים חולקים על רבי מאיר וקובעים שבכל מקרה לא מחזירים את השטר. ישנן שתי הצעות להסביר את מקרה המשנה - האם מדובר במקרה בו הלווה מסכים שההלוואה טרם נפרעה או שמא הלווה טוען שנפרעה? ראשית, הגמרא מציעה את ההסבר הראשון (הלווה מודה) ומסבירה את עמדתו של רבי מאיר שיש לחשוש לבעיה בתאריך הכתוב בשטר ועל פי זה יגבו נכסים מלקוחות שלא כדין מתאריך שהוקדם להלוואה. אולם, מביאים סתירה ממשנה בבבא בתרא שאין חשש כזה. רב אסי ואביי פותרים את הסתירה בדרכים שונות. מעלים קושיות מול שניהם ופותרים אותם. בפתרון לקושי על אביי, הם מניחים כי אביי סבור כי רבי מאיר חושש שאם יש שעבוד נכסים, הנושה והלווה עלולים לקשר יחד לשקר על מנת להחזיר ולחלוק קרקע שמכר הלווה (חוששים לפרעון ולקנוניא). מכיוון ששמואל אינו חושש לקנוניא, עליו להסביר כרב אסי או מציעים שאולי הוא הבין את המקרה במשנתינו בצורה אחרת - שהלווה טוען שהוא פרע את החוב. אם כן, הבסיס להבחנה של רבי מאיר הוא שהוא סובר שאם מסמך אינו כולל שעבוד נכסים, לא ניתן לגבות אותו כלל. לכן, אם אין שעבוד נכסים, ניתן להחזירו לנושה ללא חשש לגבייתו. ובכל זאת, הוא מוחזר כדי שהנושה יוכל להשתמש בנייר לשימושים אחרים, כגון לכיסוי כד. אם יש לה שעבוד נכסים, אנו סומכים על הלווה שהוא פרע את החוב ולא מחזירים את השטר למלווה (כי אם יגבה, יגבה שלא כדין). יש מחלוקת בין רבי יוחנן ורבי אלעזר ביאזה מקרה חולקים רבי מאיר וחכמים כשהלווה מודה שעדיין קיימת הלוואה או כשטוען שפרוע. כל אחד מהם מסביר לפי עמדתו את בסיס למחלוקת בין רבי מאיר לחכמים. הגמרא מציגה ברייתא ומסבירה שהיא תומכת בעמדת רבי יוחנן ומעלה קושי אחד נגד עמדתו של רבי אלעזר ושניים נגד שמואל. אולם מתעורר קושי כי הברייתא חולקת בשני עניינים על רבי אלעזר!
/episode/index/show/hadran-he/id/30335343
info_outline
בבא מציעא יב - ב' דראש חודש אדר ב' - א' באדר ב', 11 במרץ
03/11/2024
בבא מציעא יב - ב' דראש חודש אדר ב' - א' באדר ב', 11 במרץ
הלימוד החודש מוקדש לע"נ שי אוריאל בן כרמית והרב שמעון פיזם, אייל מבורך בן שירי חיה ומרדכי מוטי טויטו, שמסרו נפשם למען עם ישראל. "עזה כמוות אהבה". הלימוד השבוע מוקדש ע"י נירה פלדמן לע"נ פינקל בת ברוך ודינה בציון שנה לפטירתה. רב אשי מסביר מדוע אם בעל מכניס גט בחצר אשתו, זה יעיל רק אם היא עומדת בסמוך, ואילו במתנה אין צורך לעמוד ליד החצר. זה מבוסס על העיקרון שאדם יכול לעשות משהו שהוא לטובתו של אדם (מתנה) לא בנוכחותו 'זכין לאדם שלא בפניו', אבל אי אפשר לעשות משהו רע עבור אחר (גירושין) שלא בנוכחותו/ה 'אין חבין לאדם אלא בפניו'. רבא שואל על מקרה שבו מישהו זורק ארנק והוא עובר במרחב האווירי של בית של מישהו אחר - האם הוא נרכש על ידי בעל הנכס כמו במקרה של המשנה? במה שונה המקרה מהמקרה שהובא במשנה? המשנה הבאה מלמדת: אם האנשים הבאים מוצאים חפץ אבוד, החפץ עובר לאב/בעל: קטן או קטנה, אשה ועבד כנעני. אם האנשים הבאים מוצאים חפץ אבוד, הם יכולים לשמור אותו לעצמם: גדול או גדולה, עבד ושפחה עבריים ואשה גרושה גם אם לא קיבלה את כתובהתה. שמואל מסביר שקטן שמוצא חפץ אבוד זה הולך לאביו שכן מקובל שילדים נותנים חפצים שהם מוצאים להוריהם. מכאן משתמע ששמואל סבור שילד אינו קונה חפצים לפי דין תורה. מתעורר קושי נגד שמואל מברייתא לגבי פועל המשאיר אלומות הנופלות בשדה (לקט) וילדו יכול לאסוף אותן. הרבנים מציעים שלושה הסברים אפשריים. רבי יוחנן חולק על שמואל כיוון שהוא מבין את המילה "קטן" במשנה לא להתייחס לקטן בגיל אלא למי שנתמך על ידי אביו, ובמקרה זה המשנה לא מלמדת דבר לגבי יכולתו של קטן לקנות. ברייתא קובעת שעובד יום שנשכר לעשות הכל עבור הבעלים ומוצא חפץ אבוד בעבודה, החפץ עובר למי שהעסיק אותו. זה סותר את המשנה הקובעת שעבד עברי המוצא מציאה יכול לשמור אותה לעצמו. הרבנים מציעים שלושה פתרונות. מה דינה של שפחה עברייה במשנה שזוכה להחזיק חפצים אבודים - האם לא ילכו לאביה, ואם נפטר, לא לימד ריש לקיש שהיא יוצאת לחופשי? כדי לפתור זאת, הם מסבירים שהמשנה פירושה שהפריט הולך לאביה ולא לאדונה. מדוע צריכה המשנה ללמד שאשה גרושה יכולה לשמור חפצים שהיא מוצאת? זה לא ברור?! המקרה חייב להיות מקרה שבו יש ספק אם היא גרושה או לא. אם מוצאים שטרות חוב, האם הם מוחזרים לנושה או לא? במה זה תלוי? למה?
/episode/index/show/hadran-he/id/30316043
info_outline
בבא מציעא יא - א' דראש חודש אדר ב' - ל' באדר א', 10 במרץ
03/10/2024
בבא מציעא יא - א' דראש חודש אדר ב' - ל' באדר א', 10 במרץ
לאחר שהסיקו שכולם מסכימים שאם הבעל שם גט בחצר אשתו, היא מתגרשת משום שחצרה נחשבת כידה, מביאה הגמרא שלושה הסברים על מה חולקים ריש לקיש ורבי יוחנן לגבי חצרה וארבע אמות של קטנה. אם אנשים רצים אחרי בעל חיים עם רגל שבורה שנכנס לשדה של מישהו, בעל השדה יכול לרכוש אותו באמירת "זכתה לי שדי" שכן החיה לא מסוגלת לברוח. אבל אם החיה הייתה יכולה לרוץ מהר ולברוח, אז האמירה הזו לא תהיה יעילה. שמואל מגביל את המשנה שהשדה אינה משתמרת והבעל עומד בסמוך. הגמרא מביאה הוכחה מברייתא שבשדה שאינה משתמרת, על הבעלים להיות בקרבת מקום כדי לזכות בחפץ מהפקר. הברייתא סותרת את עצמה ולכן מוצעת קריאה חלופית המשמשת להוכחת דברי שמואל. אולם הגמרא מציעה קריאה חלופית של הברייתא כדי לדחות את ההוכחה, אך קריאה זו אינה מתקבלת. גם עולא ורבא בר בר חנה הגבילו את המשנה כשמואל. רבי אבא מעלה קושי נגד עולא ממשנה במעשר שני ה:ט על כך שרבן גמליאל נתן זכויות במעשר שלו לרבי יהושע ורבי עקיבא בהיותם על סירה בכך שהשכיר להם זכויות על חלקת אדמה בנכסיו. מאחר שלא עמדו ליד הנכס, ניתן להוכיח כי רכשו אותו מבלי להיות ליד השדה. תשובה אפשרית אחת לקושי היא להסביר שפעולת הרכישה הייתה דרך קניין אגב, לפיו מי שרוכש קרקע ודברי מטלטלין רוכש את הקרקע (באמצעות כסף) והמיטלטלין הופכים אוטומטית לשלו. רבי אבא לא קיבל את התגובה הזו ורבא מסביר מדוע. רבא מציע שמאחר שהיתה דרך קלה יותר לעשות זאת - על ידי קניין סודר, ולא השתמשו בקניין הזה, זה כנראה משום שהזכות לרבן גמליאל במעשר לאחר שהפריש אינה זכות ממונית אלא טובת הנאה בלבד. אולם הגמרא דוחה את הצעתו של רבא ומסבירה שמתנות כהונה נחשבות לכסף ומסבירה מדועקניין סודר לא היה מועיל, אבל קנין אגב כן. רב פפא מציע תשובה אחרת לקושי של רבי אבא בכך שמבחין בין זכיה מהפקר וזכייה כשיש מישהו המקנה את החפץ לצד השני.
/episode/index/show/hadran-he/id/30305188
info_outline
בבא מציעא י - שבת כ"ט באדר א', 9 במרץ
03/08/2024
בבא מציעא י - שבת כ"ט באדר א', 9 במרץ
הגמרא מביאה משנה בפאה ד:ט המתארת מחלוקת במי שלוקח פאה בעבור עני. עולא ורב נחמן חלוקים בשאלה האם המחלוקת משנה היא רק כאשר אדם עשיר לוקח לעני או אפילו עני לעני. רב נחמן מעלה קושי עם פסיקתו של עולא ממשנתנו. כיצד מבינים עולא ורב נחמן את המקרה במשנה אחרת כדי להתאים להבנתם את המשנה בפאה? נושה לא יכול לבקש ממישהו אחר לגבות חוב כאשר בעל החוב חייב גם לאחרים ואין לו מספיק כספים עבור כל הנושים שכן זה גורם הפסד לאחרים. רק הנושה עצמו יכול לגבות את ההלוואה. האם דין זה חל על מציאה מכיוון שבאופן תיאורטי החבר גורם לכל השאר העולם הפסד כי הם לא יוכלו עכשיו לזכות במציאה או האם אנחנו תופסים את זה כמונע מהם רווח פוטנציאלי אבל לא הספד? רב נחמן ורב חסדא חולקים על רבי יוחנן בשאלה זו. המשנה פוסקת שמי שנופל על פריט אינו רוכש אותו. ריש לקיש מביא הלכה בשם רבי אבא כהן ברדלא שאדם קונה הכל בתוך ארבע אמות הסובבות אותו. נגד קביעה זו מתעורר קושי גם ממשנה בפאה וגם משנתנו ומובאות שלוש תשובות לכל מקור להסביר מדוע אינו סותר, הראשונה נדחה ושתי האחרונות מתקבלות. ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים האם ניתן לתת גט לקטנה על ידי הנחתו בחצרה או בארבע אמות הסובבות אותה. ההצעה הראשונה היא שהטיעון מבוסס על האם דין חצר נלמד מיד או מדין שליחות. אולם הסבר זה נדחה.
/episode/index/show/hadran-he/id/30286123
info_outline
בבא מציעא ט - כ"ח באדר א', 8 במרץ
03/08/2024
בבא מציעא ט - כ"ח באדר א', 8 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י ריקי ואלן זיביט לע"נ הלן זיביט. הדף היום מוקדש ע"י נשית הדרן מלונג איילנד לכבוד הולדת הנכד של שריל סויטסקי. רב יהודה סבור כי רכיבה אחת על בהמה אינו דרך קניין. ברייתא מובאת כדי לתמוך בדעתו – הראשנוה מתוך הנחה מדברי הברייתא ואחר כך על ידי הבנה מסויימת במילים בברייתא. אבל שני הניסיונות נדחים. שתי ברייתות מובאות להעלות קושי נגד רב יהודה, אבל הם נפתרים. דברי הברייתא הראשונה עצמה קשים וכדי לפתור אותה משנים את נוסח הברייתא. רבי אבהו מסביר את הקושי מבלי לשנות את הנוסח, אך הסברו נדחה על ידי הגמרא. הברייתא השנייה מסבירה שפעולות יכולות ליצור קניין על בעל חיים כאשר הפעולה היא פעולה רגילה שעושים עם בעל חיים זה במיקום הזה, כמו רכיבה על בעל חיים בשדה או הנהגת בעל חיים בעיר. רבי אלעזר שואל אם אפשר לקנות כלים שנמצאים על בעל חיים על ידי משיכת בעל החיים אם לא מתכוונת לקניין על הבהמה? שאלתו מניחה שכשקונים בהמה נכללים בקניין גם כלים שע"ג הבהמה. רבא מטיל ספק בהנחה זו שכן בעל החיים הוא כמו "חצר מהלכת" שאינה יכולה לרכוש בו חפצים. כדי לפתור זאת, הם מניחים ששאלת רבי אלעזר הייתה רלוונטית רק במקרה שבו הבהמה הייתה קשורה. שני קשיים מועלים נגד פסיקתה של רבא לפיה "חצר מהלכת" לא קונה, ופותרים אותם. המשנה אומרת שאם אדם רואה מציאה ומבקש ממישהו להרים אותה עבורו, כל עוד מי שהרים אותו טרם מסר את המציאה למי שביקש אותה, הוא יכול להגיד שהרים לעצמו. הגמרא מביאה משנה בפאה ד:ט המתארת מחלוקת במי שלוקח פאה בעבור עני. עולא ורב נחמן חלוקים בשאלה האם המחלוקת משנה היא רק כאשר אדם עשיר לוקח לעני או אפילו עני לעני. רב נחמן מעלה קושי עם פסיקתו של עולא ממשנתנו.
/episode/index/show/hadran-he/id/30285568
info_outline
בבא מציעא ח - כ"ז באדר א', 7 במרץ
03/07/2024
בבא מציעא ח - כ"ז באדר א', 7 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י רחל חפץ לע"נ דודתה, רחל בת הרב משה וציפורה משבוים. כאשר הדין הוא יחלוקו, המשמעות היא לחלק לפי השווי בשוק. יש שלושה ניסיונות להוכיח זאת ממקורות תנאיות. שני הראשונים נדחים אך האחרון מתקבל. רמי בר חמא מלמד שאפשר להפיק ממשנתנו שמי שמוצא חפץ ברחוב ואוסף אותו למישהו אחר, זה עובד וחבירו זוכה בחפץ. רבא חולק ומתיר זאת רק במקרה שבו מי שהרים אותו רכש חלק ממנו עבור עצמו ולכן יכול לזכות את השאר עבור מישהו אחר. אבל אם מישהו רוכש אותו אך ורק עבור מישהו אחר, זה לא יהיה יעיל כי זה מקרה שחב לאחרים. רבא מוכיח זאת מתוך השוואה בין מקרה של מי ששלח שליח לגנוב לבין מי שגנב בשותפות. רבא מלמד הלכה המבוססת על עיקרון זה, אך הגמרא משנה אותה כיוון שאינה מובנת כפי שנמסר. מאיזו שורה במשנה הסיק רמי בר חמא את דעתו? הגמרא מציעה חמש אפשרויות שונות - כולן נדחות מלבד האחרונה. רב יוסף ציטט את רב יהודה שלמד משמואל על רוכב ומנהיג שאחד קונה ואחד לו ולא זכר איזה מהם קנה ואיזה לא. רב יהודה בעצמו למד ממשנה אחרת שרוכב לא קונה. המשנה הובא כקושי כי במשנה גם הרוכב וגם המנהיג קונים. כדי לפתור את הקושי, מסבירים שהרוכב במשנה הוא גם מנהיג ברגליו.
/episode/index/show/hadran-he/id/30266988
info_outline
בבא מציעא ז - כ"ו באדר א, 6 במרץ
03/06/2024
בבא מציעא ז - כ"ו באדר א, 6 במרץ
הדף היום מוקדש על ידי פנינה ואיתן ליפסקר לכבוד "כל הלומדות היקרות בדגש על לומדות הזום בבוקר ב6:20 אשר עושות מאמץ עילאי לשמר את הלימוד בדף היומי כל יום, למרות שזה לא קל ומוסיפות קדושה ותורה לעם ישראל. ולרבנית מישל על הובלת המיזם החשוב של הדרן. ושנזכה להמשיך ולהתמיד ולהגדיל את התורה והלימוד ולהאדירה." לאחר התלבטות בבבא מציעא ו בדבר נכסים שעליהם יש שתיים שטוענים בעלות ואחד קידש את הכל, מביאה הגמרא פסק דין שההקדשה אינו תקפה אלא אם כן הייתה למי שקידש הוכחת בעלות שתחזיק בבית דין. אולם הפסק מוגבל לקרקע, מאחר שבמיטלטלין אי אפשר לקדש החפץ שאינו נמצאת פיזית ברשותו של המקדיש. רב תחליפא מביא ברייתא שאומרת שאם שני אנשים אוחזים בחלק מהטלית, כל אחד מקבל את החלק שהוא אוחז בו והשאר מתחלק באופן שווה. רבי אבהו הוסיף שזה רק אם ישבעו. לאור ברייתא זו, מסביר רב פפא שצריך להקים את משנתנו במקרה בו כל אחד אחז בשולי הבגד. השוואות נעשות למקרים אחרים כמו קניין סודר או גט, שבו שני אנשים מחזיקים כל אחד בצדדים אחרים של אותו חפץ. האם מקרים אלו דומים או שונים משניים אוחזים בטלית ומדוע? כיצד מתחלק הבגד אם יש בו חוטים של זהב? יש ברייתא הדנה בשני אנשים המחזיקים בשטר - המלווה הטוען שזה שלו, כך שהלווה עדיין לא פרע את החוב, והלווה טוען שזה שלו, שהוא כבר פרע את החוב. רבי אומר שהשטר בתוקף אם ניתן לאשר את חתימות העדים. הגמרא מסבירה את שיטתו, שאם השטר מקויים, חולקים את זה בין שניהם ואם לא, מאחר שהלווה מודה שהייתה הלוואה, אבל טוען ששולמה, דנים בזה כ'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' ומאמינים לו שפרע. רבן שמעון בן גמליאל אומר שבכל מקרה חולקים. העיקרון של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' אינו תקף כאן כיון שיש גם שטר ולא רק הודאת הלווה. אם השטר נמצא ליד הדיין (כלומר, הדיין אישר אותו, ואינו מוחזק בידיים של המלווה ולווה), חכמים ורבי יוסי חלוקים ביניהם - האם לעולם לא ניתן לגבות את החוב או שהוא נשאר תקף לגבייה? רבי יוסי סבור שניתן לגבות מאחר שאיננו חוששים שהלווה כבר פרע את ההלוואה. אולם הדבר קשה לאור ברייתא שונה המתייחסת לכתובה שנמצאת והבעל והאשה טוענים כל אחד משהו אחר (נפרע/טרם נפרע), רבי יוסי פוסק (נגד חכמים) שאם האישה גרושה או אלמנה, אנו חוששים לפרעון. רבנים שונים מציעים שלוש דרכים אפשריות ליישב את הסתירה. רבי אלעזר ורבי יוחנן מבדילים בין המקרה הבסיסי שבו שני אנשים מחזיקים בשטר לבין מקרה בו אחד מחזיק את החלק העיקרי (התורף) ואחד מחזיק בטופס (הסיכום בסוף שבו לא רשום תאריך). מה בדיוק המקרה הזה, כיצד חולקים שני הצדדים, ואיך מעריכים את ההפרש בין ערך התורף לטופס?
/episode/index/show/hadran-he/id/30250948
info_outline
בבא מציעא ו - כ"ה באדר א, 5 במרץ
03/05/2024
בבא מציעא ו - כ"ה באדר א, 5 במרץ
כיוון שרבי יוחנן הסביר שהסיבה לשבועות במשנה היא למנוע מהאחד לתפוס את הטלית מהשני ולטעון שהוא שלו, ממשיכה הגמרא להוכיח שאפילו מי שחשוד על ממון, אפשר להאמינו בשבועה. הניסיון השלישי להוכיח זאת הוא מדין של רב הונא לגבי שומר שטוען שקרה משהו לפריט אשר יפטור את השומר, אך השמור בוחר לשלם עבור הפריט. הוא חייב להישבע שאינו ברשותו למרות שיש חשש שאולי באמת הפריט אצלו והוא גנבו. שוב, הוכחה זו נדחית שכן השומר משלם כסף עבור הפריט ולכן יכול להצדיק את זה. בסוף, הגמרא לומדת מעוד שלוש שבועות שבאמת מי שחשוד על ממון איננו חשוד על השבועה - משבועת היסת, השבועות עם חנווני ופועלים, והשבועה שנשבע שומר חנם שטוען שהפריט נגנב או נאבד. אביי מביא הסבר חלופי לשבועות במשנה כיוון שהוא אינו סבור שאנו יכולים לסמוך על מי שחשוד על ממון. לדברי אביי, החשש הוא שקיים ספק האם האחד חייב להחזיר הלוואה לשני ולכן הנושה תופס את הטלית כתשלום עבור ההלוואה הנדונה. מדוע אביי אינו דואג במקרה זה גם לשבועת שקר? שואל רבי זירא: אם שני האנשים היו אוחזים בטלית בבית הדין ואחד תפס את הכל, האם התופס זוכה עכשיו לכל הטלית? באיזה מקרה בדיוק נשאלה השאלה הזו? מה הטיעונים בעד ונגד? בהנחה שהתופס בה זוכה לכל הטלית, האם הדבר נכון גם אם יקדש את כל הטלית מבלי שתפס בה שכן לגבי הקדש דיבור נחשב כמו מסירת חפץ (תפיסה). כדי לענות על שאלה זו מביאה הגמרא סיפור על בית מרחץ ששני אנשים תבעו שזה שלהם, ואז אחד מהם קידש את בית המרחץ. רב המנונא פסק שזה עבד ולמדו ממשנה על ספק בכור אך רבה דחה את הוכחתו. רב חנניה מביא הוכחה לדברי רבה מברייתא אך אביי מטיל תחילה ספק בהוכחתו אך לאחר מכן חוזר בו ומקבל את ההוכחה.
/episode/index/show/hadran-he/id/30233968
info_outline
בבא מציעא ה - כ"ד באדר א', 4 במרץ
03/04/2024
בבא מציעא ה - כ"ד באדר א', 4 במרץ
הדף היום מוקדש ע"י רומי וג'וש זוסמן לכבוד בנם הבכור שסיים השבוע 3 שנים ו-8 חודשי שירות בצה"ל. "אנחנו מתפעלים מאיך שנשאת את עצמך בחן, בביטחון, בנחישות ובמנהיגות מהיום שבו התחיל שירותך. דרך אינספור לילות בשטח וחודשים בעזה, נשארת נאמן לעצמך. אנחנו אוהבים אותך ומאוד גאים בך!" נשאלת שאלה נוספת נגד רב ששת הסובר שמי שמודה חלקית בתביעה (מודה במקצת) אך אומר 'הילך' פטור משבועה ומובא ניסיון אחד להוכיח את רבי חייא שקבע שנדרש שבועה במקרה זו, אך השאלה נענית וההוכחה נדחתה. הסוגיא חוזרת לאמירתו הראשונה של רבי חייא שאם יש עדים לחלק מהטענה, על הטוען להישבע על החלק השני. מועלית סתירה מדרשה על פסוק בתורה, אך מוצע הסבר חלופי. היה מקרה עם רועה צאן שדחה טענה והיו עדים על חלק מהתביעה. שאל רבי זירא מדוע לא דרשו מהרועה שבועה לפי רבי חייא? אביי הקשה על רבי זירא כיוון שאין לאפשר לרועה להישבע שכן שני עדים העידו נגד הרועה שלקח חפצים שאינם שלו, מה שהופך אותו לגזלן שאין אמון על שבועתו בבית דין. למה אביי היה צריך לקרוא לרועה גזלן כדי לפוסלו מלהישבע, כל רועה לא נאמן שכן רועי צאן מביאים בדרך כלל את החיות שלהם לרעות בשדות של אנשים אחרים? גם שאלת אביי וגם שאלת הגמרא על אביי נפתרות. שואלים על לשון השבועה במשנה לגבי שני אנשים המחזיקים בטלית "אין לי בה אלא פחות מחציה" שכן הלשון מעורפלת ועלולה לגרום לרמאות כי אפשר להישבע כך אפילו אם אין למישהו קניין בכלל על הטלית. רב הונא מוסיף כמה מילים ללשון השבועה הנדרשת כדי למנוע מצב שכזה. הגמרא מציעה עוד כמה הצעות לנוסח השבועה ומסבירה מדוע לא בחרה בהן המשנה. רבי יוחנן מסביר שמטרת השבועה היא למנוע מאחד המחזיקים בטלית לתפוס טלית שמישהו אחר מצא ולטעון שזה שלו. אם כן, מטרת השבועה היא להבהיר שאחד הצדדים אינו משקר. אם אנו חושדים שהאדם משקר, איך נוכל לסמוך עליו שישבעו? התשובה היא שאנשים החשודים בלקיחת חפצים של אנשים אחרים אינם חשודים להישבע לשקר, מכיוון ששבועה לשקר נלקח ברצינות רבה יותר. הגמרא מנסה להוכיח הנחה זו, תחילה ממי שמודה במקצת, ולאחר מכן מעמדה של רמי בר חמא לגבי שבועת השומרים, אך שניהם נדחים שכן החשש בשני המקרים הוא לא שהתובע באמת משקר, אלא רק מנסה לדחות את הנושה באופן זמני.
/episode/index/show/hadran-he/id/30214938
info_outline
בבא מציעא ד - כ"ג באדר א', 3 במרץ
03/03/2024
בבא מציעא ד - כ"ג באדר א', 3 במרץ
הלימוד השבוע מוקדש ע"י רחל סאבין לע"נ אביה, שלום בן שמואל. הדף היום מוקדש ע"י מרים טננבאום לכבוד רינה יהלום ולע"נ רבקה ברוך. "רינה, 'תלמידה לשעבר' ו'בת בית' היקרה, וחברתה הקרובה, רבקה ברוך הי"ד, תכננו להיות חברותות להתחיל את מסע הדף היומי ביחד. רינה מתחילה ללמוד בבא מציעא עכשיו לזכרה של רבקה. שהלימוד של רינה יהיה עבורה מקור כוח, וזכות לכל עם ישראל." הגמרא מסיקה שהקל וחומר שממנו גזר רבי חייא ששני עדים המעידים על חצי תביעה מחייבים את הנתבע בשבועה על השאר, נלמד ביחד ממודה במקצת, ומעד אחד, ששניהם מחייבים שבועה. רבי חייא גם הוכיח הלכה זו משנתנו. אולם לאחר שהעלתה על כך קושי, מסיקה הגמרא שרבי חייא הביא את משנתנו כהוכחה להלכה אחרת - שהמודה במקצת ואמר 'הילך' גם חייב להישבע על השאר. רב ששת חולק על רבי חייא ואינו מחייב שבועה במקרה זה. ברייתא מובאת להעלות קושי נגד רבי חייא, אך נפתרת. ואז מובא גרסה אחרת של אותו קושי, תוך שימוש בדעה החולקת באותה ברייתא (דעת ר' עקיבא) כדי להעלות קושי נגד רב ששת, אך נפתר. קושי נוסף מובא ממשנה בשבועות לח: נגד דעתו של רב ששת אך גם הוא נפתר.
/episode/index/show/hadran-he/id/30203873
info_outline
בבא מציעא ג - שבת כ"ב באדר א', 2 במרץ
03/01/2024
בבא מציעא ג - שבת כ"ב באדר א', 2 במרץ
הגמרא ממשיכה להשוות את הדין במשנתנו לדעות תנאיות אחרות במקרים דומים של ממון המוטל בספק, ומבחינה בין המקרים השונים כדי להוכיח כי משנתנו יכולה להתאים לדעתם של התנאים האחרים. רבי חייא לימד שאם הנתבע מכחיש טענה אך עדים מעידים שהנתבע חייב במחצית הסכום המעורער (עדות במקצת), על הנתבע לשלם את החצי שעליו העידו העדים ולהישבע על החצי השני לפטור מתשלום. הוא לומד את זה מקל וחומר ממודה במקצת (מי שמודה בחצי תביעה, הדין הוא שהמודה נשבע על החצי השני ופטור מלשלמו). הגמרא מביאה את משנתנו כהוכחה לדין זה של רבי חייא ולאחר מכן מסבירה מדוע היה צורך בקל וחומר. כיוון שרבי חייא לא הסביר את הקל וחומר שממנו למד דין זה, מנסה הגמרא לקבוע מהו הקל וחומר. ההצעה הראשונה היא שהחלק הקל של טיעון הקל וחומר הוא מקרה של הודאת פיו, אך הדבר נדחה מכיוון שהוא למעשה חמור במובן אחד מאשר מקרה של עדים. ישנם ארבעה ניסיונות להסביר מדוע הודאת פיו חמורה יותר מעדים, אך שלושת הראשונים נדחים. הניסיון האחרון למצוא חומרה בהודאה על עדים הוא שעדים אחרים אינם יכולים לבטל הודאה, ותשובה זו מתקבלת. ההצעה השנייה לקל וחומר, שהצד הקל הוא עד אחד, נדחית שכן המקרה בו עד אחד יכול לחייב את הטוען להישבע, מתייחס לשבועה מצד החפץ עליו העיד, ואילו שני העדים בענייננו מחייבים שבועה על החלק שלא העידו עליהם. לכן אי אפשר ללמוד מאחד לשני.
/episode/index/show/hadran-he/id/30184563
info_outline
בבא מציעא ב - כ"א באדר א', 1 במרץ
03/01/2024
בבא מציעא ב - כ"א באדר א', 1 במרץ
אם שנים אוחזים בטלית - כל אחד טוען "אני מצאתיה" ו/או שכל אחד טוען "כולה שלי", פוסקת המשנה שכל אחד נשבע שלא פחות ממחצית שלהם והם מחלקים אותה (או מוכרים אותה ומחלקים את הערך). אם אחד טוען שזה לגמרי שלהם והשני טוען שחצי שלהם, אחד נשבע שלא פחות משלושת רבעי שייך לו והשני נשבע על רבע ומחלקים את זה ככה. הדין היה זהה אם שני אנשים היו מתווכחים על בהמה ושניהם רוכבים עליה או שאחד רוכב ואחד מוביל אותה. הגמרא מביאה שני הסברים שונים מדוע במקרה הראשון במשנה אמר כל אדם שתי אמירות שונות - "אני מצאתיה" ו"כולה שלי". האם אלו נחשבים למקרה אחד והאמירות "אני מצאתיה" ו"כולה שלי" נועדו ללמד משהו נוסף או שמדובר בשני מקרים שונים? אם מדובר במקרה אחד, הלשון הכפולה נועדה ללמד שאם רואים אבידה אך לא מגביהים אותה, המוצא לא קנתה זכויות כלשהן בחפץ. לאחר שדחו קריאה זו של המשנה, מסביר רב פפא כי המשנה מתייחסת לשני מקרים שונים - הראשון הוא אבידה והשני הוא קנייה שכל צד טוען שהמוכר מכר לו/לה. במקרה של מכירה, המוכר הסכים למכור רק לאחד מהשניים אך שניהם שילמו. הגמרא משווה את פסיקתנו במשנה לדעות תנאיות אחרות שהובאו במקרים דומים של ממון המוטל בספק שבהם ישנן שיטות שונות שננקטו ליישוב הסכסוך. בהתחלה מציעה הגמרא שמשנתנו אינה נוקטת כפי דעות של תנאים אלו, אך למסקנה, דוחה הצעות אלו שכן נראה שיש הבדלים משמעותיים בין המקרים וניתן להסביר שגם תנאים אלו יסכימו עם דברי משנתינו.
/episode/index/show/hadran-he/id/30183848