דף יומי לנשים - הדרן

דף יומי לנשים - הדרן הוא שיעור הדף היומי הראשון המועבר על ידי אשה והזמין באינטרנט מכל מקום בעולם בזמן אמת. השיעורים מועברים בישראל על ידי הרבנית מישל כהן פרבר, שלמדה בתכנית במדרשת לינדנבאום בתכנית מתמידות ובעלת תואר ראשון בתלמוד ובתנ״ך מאוניברסיטת בר אילן. מישל לימדה תלמוד והלכה במדרשת לינדנבאום, בית ספר פלך ומתן. היא ממקימיה של קהילת נתיבות ברעננה. היא מתגוררת ברעננה עם בעלה וחמשת ילדיהם.

חולין יט - ג' בסיון, 19 במאי 05/19/2026

חולין יט - ג' בסיון, 19 במאי רב נחמן התיר לשחוט מעל הטבעת הגדולה, במקום שבו ה"כובע" מתחיל לשפע כלפי פנים, כל עוד נשאר חלק מה"חיטים" (בלוטות הקנה) מעל למקום החתך. עמדה זו אינה תואמת את דעת חכמים ואף לא את דעת רבי יוסי ברבי יהודה, אלא נראית כשיטתו של רבי חנינא בן אנטיגנוס. רב הונא ורב נחמן נחלקו בשאלה מהו מוקד המחלוקת בין חכמים לרבי יוסי ברבי יהודה. דעה אחת סוברת שהם נחלקו במקרה שבו השוחט חתך את השליש הראשון למעלה מהמקום הכשר, ואת שני השלישים האחרונים במקום הכשר; אך אם חתך שני שלישים במקום הכשר ואז נטה למעלה בשליש האחרון – כולם מסכימים שהשחיטה כשרה (שכן הרוב כבר נשחט כדין). גרסה חלופית הופכת את השיטות. לפי כל גירסה יש קושי ודיון בקושי בין רב חסדא, רב יוסף ו/או ואביי בנוגע לאחת ההבנות של המחלוקת. רב הונא ורב יהודה נחלקו בנוסף במקרה שבו חתך לסירוגין – כגון ששחט שליש ראשון שלא במקום הכשר, שליש שני במקום הכשר, ושליש אחרון שלא במקום הכשר (וכן במקרה ההפוך). רב יהודה הולך אחר הרוב המוחלט; אם סך החלקים הכשרים מצטרף לרוב, השחיטה כשרה. רב הונא, לעומת זאת, בוחן את הרגע שבו נוצר הרוב (שיצאו החיים מהבהמה), ודורש שהרוב יישחט ברצף אחד כשר. בהמשך לכך, שאל רב כהנא את רב יהודה מהו הדין באותו מקרה של שליש פסול, שליש כשר ושליש פסול. לאחר מכן, הוא העלה מספר שאלות נוספות בנוגע לכשרות שחיטה במקום שיש בו נקב קודם בקנה. המשנה מציינת כי מקום השחיטה הפוך לחלוטין ממקום המליקה. מליקה נעשית מעורף הציפור (מאחור), ואילו שחיטה נעשית מצווארה – מלפנים או מהצדדים. /episode/index/show/hadran-he/id/41345345

חולין יח - ב' בסיון, 18 במאי 05/18/2026

חולין יח - ב' בסיון, 18 במאי שוחטים שלא הראו את סכיניהם לחכם לבדיקה נקנסו, אך חומרת הקנס הייתה שונה בהתאם לשאלה האם הסכין נמצאה פגומה או שלמה לאחר מכן. שיני מגל קציר נוטות לכיוון אחד; לפיכך, אם שחטו בו בכיוון שבו הוא חותך ואינו קורע, קיימת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם השחיטה כשרה או פסולה. מכל מקום, רבי יוחנן מבהיר ששניהם מסכימים שהשחיטה פסולה, והמחלוקת ביניהם היא רק האם הבהמה נחשבת כנבילה (ומטמאה) או כטרפה. בקנה הנשימה ישנה טבעת עליונה המקיפה אותו במלואו (הטבעת הגדולה), בניגוד לטבעות שמתחתיה שאינן מקיפות את הקנה לחלוטין אלא צורתן כעין האות C. המשנה מביאה שתי דעות לגבי הנקודה הגבוהה ביותר שבה ניתן לשחוט מבלי שהשחיטה תפסל משום הגרמה, סטייה מן המקום הכשר לשחיטה. תנא קמא סובר שיש לחתוך את הטבעת הגדולה בשלמותה ולהשאיר כמלוא שער מראש הטבעת, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה סובר שכל עוד נשחט רוב הקנה במקום הכשר, השחיטה כשרה – אפילו אם לאחר מכן המשיך השוחט וחתך למעלה ממנו באזור הנקרא "כובע", שכן השחיטה כבר הושלמה עם חיתוך הרוב. רב ושמואל מסבירים שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אין לשחוט על גבי הטבעות הקטנות עצמן אלא ביניהן, כיוון שאינן מקיפות את כל שטח הקנה. עם זאת, לאחר שהגמרא מביאה ברייתא סותרת שבה רבי יוסי ברבי יהודה מתיר בפירוש לשחוט בטבעות הקטנות, היא מסיקה שרב ושמואל סברו כמותו לגבי הטבעת הגדולה אך פסקו שלא כדעתו ואסרו לשחוט על הטבעות הקטנות. כשעלה רבי זירא מבבל לארץ ישראל והתיר לשחוט בטבעות הקטנות, תמהו חכמים מדוע לא נהג כחומרת רב ושמואל, שהרי הכלל הוא שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. שני תירוצים מובאים, וכל אחד מציע חריגים שונים לכלל זה של מנהגים. למסקנה מוסבר גם שהיו מנהגים שונים באזורים שונים בבבל, ולא כל המקומות החמירו בכך. קיימת מחלוקת בין רב פפי לרב פפא לגבי הגבול האנטומי העליון של קנה הנשימה שעד אליו השחיטה כשרה. /episode/index/show/hadran-he/id/41327930

חולין יז - ראש חודש סיון - א' בסיון, 17 במאי 05/17/2026

חולין טז - שבת כ"ט באייר, 16 במאי 05/15/2026

חולין טז - שבת כ"ט באייר, 16 במאי הגמרא מביאה ברייתא כדי להוכיח שרבי מבחין בין שחיטה שנעשתה בכלי המחובר לקרקע לבין שחיטה שנעשתה בכלי שהיה תלוש ולבסוף חברו לקרקע. סתירה פנימית בתוך הברייתא מיושבת באמצעות הבחנה זו. הגמרא מעמיקה בפרטי הברייתא. תחילה היא עוסקת במקרה של שחיטה באמצעות מכשיר. לאחר שמועלית סתירה מברייתא אחרת הפוסלת שחיטה כזו, העניין מיושב על ידי הבחנה בין מכשיר המופעל על ידי כוח גברא (פעולה אנושית ישירה), לבין מכשיר שאינו מופעל על ידי אדם או שהשפעת האדם עליו היא עקיפה ביותר. רבא דן האם חפץ שהיה תלוש ולבסוף חברו לקרקע נחשב כ"מחובר" או כ"תלוש" לעניין הלכות שונות: עבודה זרה, הכשר לקבל טומאה ושחיטה. הוא מציין שביחס לעבודה זרה החפץ נחשב תלוש; לעניין הכשר לקבל טומאה ישנה מחלוקת תנאים; ואילו לעניין שחיטה הוא נותר בספק. הגמרא מביאה שלושה ציטוטים מהברייתא שהוזכרה קודם לכן בניסיון למצוא תשובה, אך כל אחת מהאפשרויות נדחית כאינה מכריעה. שמואל מגביל את הדין בברייתא לגבי שחיטה בסכין התקועה בכותל למקרה שבו הבהמה נמצאת למטה מהסכין. עם זאת, מובאת ברייתא סותרת שאינה מבחינה בין אם הבהמה הייתה למעלה או למטה. הגמרא מציעה שני תירוצים אפשריים ליישוב הסתירה. רב חסדא (או ברייתא) מתייחס לחמישה דינים שנאמרו לגבי קרומית של קנה, האוסרים את השימוש בו בפעולות שונות מחשש ליצירת שבבים. אחד הדינים הוא שאין שוחטים בו, דבר הסותר מקור אחר הקובע שניתן לשחוט בקרומית של קנה. ההבחנה היא בין קנה רך (הגדל באגם) לבין קנה קשה, שנוטה יותר להתפצל ולהוציא שבבים. המשנה מסבירה כי "הכל שוחטים ולעולם שוחטים". המילה "הכל" באה לרבות עופות הטעונים שחיטה. למה מתייחסת המילה "לעולם"? רבה מסביר שהדבר הולך לשיטת רבי ישמעאל, ובא להתיר אכילת בשר גם לאחר חורבן בית המקדש. רב יוסף מעלה שתי קושיות על הסברו של רבה. /episode/index/show/hadran-he/id/41130780

חולין טו - יום ירושלים - כ"ח באייר, 15 במאי 05/15/2026

חולין יד - כ"ז באייר, 14 במאי 05/14/2026

חולין יד - כ"ז באייר, 14 במאי המשנה קובעת כי השוחט בהמה בשבת או ביום הכיפורים – שחיטתו כשרה. עם זאת, רב קובע כי הבשר אסור באכילה באותה שבת, אפילו כשהוא נא. חכמי הישיבה הסבירו כי עמדתו של רב תואמת את שיטת רבי יהודה בדיני שבת, והגמרא מנסה לברר לאיזו מהלכותיו של רבי יהודה מתכוונים. רבי אבא מציע כי הדבר מבוסס על דעת רבי יהודה בעניין הכנה – הצורך בכך שחפץ יוכן לשימוש לפני שבת – כפי שעולה מהדוגמה של איסור רבי יהודה לחתוך בהמה שמתה בשבת כדי להאכילה לכלבים. אביי דוחה הסבר זה בטענה שבהמות העומדות לאכילה נחשבות מוכנות לשחיטה לצורך אכילת אדם (אך לא לצורך אכילת כלבים) כבר בעודן בחיים, ומביא לכך ראיה מדיני יום טוב. למרות שרבי אבא מנסה ליישב את הקושי באמצעות מושג הברירה (קביעה למפרע) כדי להבין את הדין ביום טוב, הצעה זו נדחית כיוון שרבי יהודה אינו סובר שיש ברירה. הגמרא מנסה למצוא את המקור לכך שרבי יהודה אינו סובר שיש ברירה. בתחילה היא מנסה להוכיח זאת ממקרה של הפרשת תרומה ביין, אך לאחר דחיית הוכחה זו, היא מוכיחה זאת מעמדתו של רבי יהודה בנושא עירובי תחומין. רב יוסף מציע שמקור הדין הוא בשיטת רבי יהודה לגבי שברי כלים שנשברו בשבת, האסורים לדעת רבי יהודה אם אינם יכולים למלא את תפקודם המקורי. אולם, השוואה זו נדחית כיוון שהבהמה נחשבת כ"אוכל" עוד לפני שחיטתה. עניין זה מתאים לדעת רבי יהודה לגבי משקים שזבו מפירות. הגמרא מציעה הצעה שלישית המבוססת על האופן שבו שמואל מבין את שיטת רבי יהודה בעניין משקים שזבו מזיתים וענבים. שמואל סבור שרבי יהודה מסכים עם חכמים שהמשקים הללו אסורים גזירה שמא יסחוט את הפירות בכוונה; בדומה לכך, התרת בשר שנשחט בשבת עלולה להוביל לכך שאדם ישחט לכתחילה בשבת. הצעה זו נדחית כיוון שרב חולק על פרשנותו של שמואל לשיטת רבי יהודה בעניין זיתים וענבים; ומכיוון שמנסים להסביר את עמדתו של רב, לא ניתן לבסס אותה על סברה שרב עצמו אינו מקבל. רב ששת מציע אפשרות רביעית המבוססת על דעת רבי יהודה בעניין נרות. לדעת רבי יהודה, נרות של חרס אסורים בטלטול משום שהם מאוסים (מוקצה מחמת מיאוס); בדומה לכך, הבהמה תהיה מוקצה כיוון שאינה ראויה לאכילה במצבה הנוכחי (בעודנה חיה). גם הצעה זו נדחית, שכן הגמרא מבחינה בין "מוקצה מחמת מיאוס" לבין "מוקצה מחמת איסור". /episode/index/show/hadran-he/id/41289870

חולין יג - כ"ו באייר, 13 במאי 05/13/2026

חולין יג - כ"ו באייר, 13 במאי רבי חייא בר אבא מביא דיון בין רבי אמי לרבי יוחנן בנוגע למעמד כוונתו של קטן. בגרסה הראשונה, השאלה היא האם מחשבתו של קטן נחשבת למחשבה. רבי אמי משיב שהדבר פשוט שאינה מועילה, כפי שמוכח ממשנה במסכת כלים. רבי יוחנן מבהיר שהספק היה במקרה שבו מחשבת הקטן ניכרת, אך לא לגמרי, מתוך מעשיו – כגון המעביר בהמה מדרום העזרה לצפונה כדי לשוחטה, פעולה המעידה על כוונה להקריבה כעולה (הנשחטת בצפון בלבד). רבי אמי מקשה על כך, שכן רבי יוחנן עצמו פסק בהקשר של דיני מכשירין שיש להתחשב במעשה קטן המעיד על כוונה. רבי יוחנן משיב שספקו היה האם מעשיהם מועילים מדאורייתא או רק מדרבנן; השאלה נותרת ללא הכרעה. לרב נחמן בר יצחק גרסה אחרת של הדיון, לפיה השאלה הייתה האם מעשיהם של קטנים מועילים. גרסה זו מסתיימת בפסיקתו של רבי יוחנן המבחינה בין שלוש קטגוריות: מעשה המוכיח על הכוונה, מעשה שאין כוונתו ברורה לחלוטין, ומחשבה ללא מעשה. בנוסף, שמואל שאל את רב הונא מהו המקור לכך שקדשים שנשחטו ללא כוונת שחיטה (מתעסק) פסולים. המשנה קובעת כי שחיטת נכרי נחשבת נבילה ומטמאה במשא. רבי יוחנן ורבי אמי מפיקים דיוקים שונים מהמשנה: רבי יוחנן מסיק שהמשנה כדעת חכמים (החולקים על רבי אליעזר) ואינה מניחה שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, שאם כן – היה הבשר אסור אף בהנאה. רבי אמי מדייק ששחיטת מין (אדוק בעבודה זרה) אסורה בהנאה, סברה הנתמכת על ידי ברייתא. הגמרא מסבירה שאין אנו חוששים שסתם נכרי ישחט לשם עבודה זרה, שכן בדרך כלל אין הם הדוקים בעבודתם; אולם "מין" נחשב כמי שדבק מאוד בעבודתו, וחזקה ששחיטתו נעשתה לשם עבודה זרה. רב נחמן מבחין בדין בין מין יהודי למין נכרי ומקל יותר בנכרי, אך הגמרא מבהירה שהדבר מתייחס רק לקבלת קרבנותיהם. שחיטת השוחט בלילה או שחיטת סומא – כשרה. /episode/index/show/hadran-he/id/41274470

חולין יב - כ"ה באייר, 12 במאי 05/12/2026

חולין יב - כ"ה באייר, 12 במאי רב נחמן אמר בשם רב שניתן לאכול את הבשר אם אדם אחר עמד והשגיח לאורך כל תהליך השחיטה. הגמרא דנה במקרה זה, שהרי קיים כלל ש"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם", ואם כן מדוע יש צורך בהשגחה? הגמרא מסיקה שמדובר באדם שידוע שאינו בקי בהלכות שחיטה, אך הצליח לשחוט כראוי את הסימן הראשון. עם זאת, אין בכך די כדי להניח שישחוט כראוי גם את הסימן השני, ולכן יש להשגיח עליו שלא יקלקל את השחיטה בסימן השני. רב דימי שאל את רב נחמן: הממנה שליח לשחוט לו בהמה או להפריש תרומה, ומצא את הבהמה שחוטה או את הפירות מתוקנים, האם ניתן להניח שהשליח עשה את שליחותו והאוכל מותר? רב נחמן הבחין בין המקרים: הבשר מותר אך התרומה אינה מופרשת. רב נחמן הסביר שאין להניח בוודאות שהשליח ביצע את המשימה, ויש לחשוש שמא אדם אחר עשה זאת. בשחיטה הדבר תקין, שכן קיימת חזקה שרוב השוחטים מומחים הם; אולם בתרומה, אם אדם אחר מפריש תרומה מפירותיו של חברו ללא רשותו, אין הפרשתו מועילה. הגמרא מציעה שהשאלה האם מניחים שרוב השוחטים מומחים היא מחלוקת תנאים, אך למסקנה הצעה זו נדחית. אף על פי שחרש, שוטה וקטן רשאים לשחוט כשיש מי שמשגיח עליהם, הגמרא מדייקת מלשון המשנה שאין למסור להם לכתחילה בהמה לשחיטה. מהעובדה שניתן לאכול את הבשר שנשחט על ידי חרש, שוטה וקטן, עולה בבירור ששחיטה אינה צריכה כוונה – וזוהי עמדתו של רבי נתן. /episode/index/show/hadran-he/id/41262750

חולין יא - כ"ד באייר, 11 במאי 05/11/2026

חולין י - כ"ג באייר, 10 במאי 05/10/2026

חולין ט - שבת כ"ב באייר, 9 במאי 05/08/2026

חולין ט - שבת כ"ב באייר, 9 במאי ישנה מחלוקת בין רב יהודה בשם רב לבין רב חנניה בר שלמיא בשם רב לגבי אילו מיומנויות מעשיות על תלמיד חכם להתאמן בהן. הדעה הראשונה מונה כתיבה, שחיטה ומילה, בעוד שהדעה השנייה מוסיפה את קשר התפילין, שבע ברכות וקשירת ציצית. רב יהודה מצטט שתי מימרות נוספות בשם שמואל. הראשונה היא שעל השוחט להיות בקי בהלכות שחיטה, ואם לאו – הבשר אסור באכילה. מכיוון שהשחיטה עלולה להיפסל מחמש סיבות שונות, שוחט שאינו בקי בהן עלול לבצע שחיטה פסולה מבלי דעת. המימרה השנייה של רב יהודה בשם שמואל היא שעל השוחט לבדוק את שני הסימנים (הקנה והוושט) כדי לוודא שנחתכו כראוי. בעוד שרב יוסף מנסה להביא ראיה לדרישה זו, אביי דוחה אותה. הגמרא דנה במעמדו של בשר שלא נבדק, ומתלבטת האם הבהמה נחשבת לטרפה או לנבלה. שתי העמדות מבססות את דבריהן על הבנת העיקרון של רב הונא, הקובע כי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור עד שיוכח שנשחטה כראוי, אך מרגע שנשחטה כראוי היא עומדת בחזקת כשרות עד שיוכח שהיא טרפה. הגמרא מנתחת את חלקו השני של דברי רב הונא ומסיקה כי הבהמה נותרת בכשרותה גם כשיש חשש שמא היא טרפה. הדבר מודגם משאלה על זאב שנטל איבר פנימי של בהמה והחזירו כשהוא נקוב; אין אנו מניחים שהוא נקב במקום שהיה נקב עוד לפני כן. רבי אבא מקשה על כך מדין פירות שנקרו אותם חיות, שם קיים חשש שמא נקרו במקום שנחש היה מקודם וניקב והכניס ארס, ולכן האוכל נאסר. כדי ליישב זאת, רב הונא מבחין בין ענייני סכנה לענייני איסור. רבא דוחה הבחנה זו וסבור שאם מחמירים בספק סכנה, יש להחמיר גם בספק איסור, אך אביי מקבל את החילוק ומביא לכך ראיות מדיני טומאה. לאחר שרבא דוחה את הוכחת אביי ורב שימי מקשה קושיה נוספת שהגמרא מיישבת, רב אשי חותם בסיוע לעמדתו של רב הונא. /episode/index/show/hadran-he/id/41207955

חולין ח - כ"א באייר, 8 במאי 05/08/2026

חולין ז - כ' באייר, 7 במאי 05/07/2026

חולין ו - י"ט באייר, 6 במאי 05/06/2026

חולין ו - י"ט באייר, 6 במאי כששמע רבי זירא שרבי יוחנן ורבי אסי אכלו משחיטת כותי, הוא הניח שהם ודאי ידעו על הגזירה המוקדמת; שכן אילו לא ידעו, היו נכשלים באכילת בשר שאינו כשר, והקב"ה אינו מביא תקלה לצדיקים. דבר זה נלמד מהמעשה שבו הקב"ה לא הניח אפילו לבהמתו של צדיק לחטוא (חמורו של רבי פנחס בן יאיר), וקל וחומר לצדיקים עצמם! ממעשה זה מסיקה הגמרא שרבי זירא הודה לרבי יעקב ששחיטת כותי נאסרה בגזירתו של רבן גמליאל, אפילו אם ישראל עומד על גביו ורואה שהשחיטה נעשתה כהלכה. לאחר ההסבר שרבן גמליאל ובית דינו גזרו ששחיטת כותים פסולה, מובא מעשה שבו החליט רבי מאיר לאסור את יינם, לאחר שנודע לו שמיעוטם של הכותים עובדים עבודה זרה. סיפור דומה מסופר על דור מאוחר יותר של אמוראי ארץ ישראל, רבי אמי ורבי אסי, שקיבלו מידע לפיו הכותים אינם שומרים עוד על התורה, והם הכריזו עליהם כנכרים גמורים לכל עניין הלכתי. הגמרא מסבירה שאף ששחיטתם ויינם כבר נאסרו בעבר על ידי רבי מאיר ורבן גמליאל, האיסור לא פשט בציבור עד ימיהם של רבי אמי ורבי אסי. הגמרא מביאה שני מקרים נוספים שבהם בא לידי ביטוי המושג שהקב"ה שומר על הצדיקים שלא יחטאו בשגגה. המקרה הראשון נוגע שוב לרבי זירא ומתייחס לדיני דמאי בפירות שנלקחו מעם הארץ ונתערבו במרכיבים אחרים. כיוון שרבי זירא ראה את רב אסי אוכל מהתערובת מבלי לעשר אותה, הוא הסיק שהדבר אינו אסור, שכן הקב"ה לא היה מניח לצדיק לאכול טבל. הגמרא מקשה על כך מברייתא שנראה ממנה שתערובת דמאי אסורה. עם זאת, הגמרא מיישבת זאת בהסבר שהמקרה שהוזכר שם שונה מ"תערובת" רגילה. הקושי הועלה מהסיפא (החלק השני) של הברייתא, אך הגמרא פותחת בסדרת שאלות על הרישא (החלק הראשון) של הברייתא, המתירה לאדם להביא מוצר מזון לשכנו עם הארץ, ואין הוא צריך לעשר את האוכל כשהוא חוזר אליו, שכן אין אנו חוששים שהשכן החליף את האוכל באוכל שלו. מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים שבהם בכל אחד מהם קיים חשש שעם הארץ יחליף את האוכל. עם זאת, כל קושי מיושב בכך שכל מקרה נחשב לייחודי. מקרה שלישי מוזכר בגמרא ובו השתמש רבי זירא בהסבר שהקב"ה מונע מהצדיקים לחטוא. המקרה מתחיל בכך שרבי מאיר התיר לאכול פירות בבית שאן ללא מעשר, כיוון שבית שאן אינה נחשבת בתוך גבולות ארץ ישראל (לעניין חובת תרומות ומעשרות). /episode/index/show/hadran-he/id/41172855

חולין ה - י"ח באייר, 5 במאי 05/05/2026

חולין ה - י"ח באייר, 5 במאי לאחר שהוסבר כי המקור לדברי רב ענן בשם שמואל - שניתן לסמוך על שחיטתו של עובד כוכבים - הוא מיהושפט, הגמרא מנסה למצוא מקור המעיד בוודאות יחסית שיהושפט אכן אכל מבשרו של אחאב. שני מקורות נוספים נבחנים כדי לתמוך ברב ענן. הראשון נוגע לאליהו, שהוזן בבשר על ידי עורבים, אשר לפי המשוער הגיע ממטבחו של אחאב. אולם, הדבר נדחה כגזירה מהקב"ה שאינה יכולה לשמש כתקדים הלכתי. המקור השני הוא ברייתא שצוטטה קודם לכן בעניין קבלת שחיטה של יהודי מומר. למרות שבתחילה נחשב שהיא תומכת ברב ענן ומתייחסת לעובד עבודה זרה, ההוכחה נחשבת לבלתי מכרעת שכן ניתן ליישב אותה גם עם שיטת רבא ולפרשה כמתייחסת למומר שאוכל נבלות לתיאבון. קושיה מועלית נגד רב ענן מברייתא אחרת, והיא נותרת ללא מענה, שכן מהברייתא עולה שיהודי עובד עבודה זרה דינו כיהודי שאינו מקיים את התורה כולה. הברייתא מביאה את המקור המקראי לכך שיהודי מומר אינו יכול להקריב קרבנות מפסוק העוסק בעולת בהמה. עם זאת, בברייתא אחרת הדין נלמד מפסוקים העוסקים בחטאת. הגמרא מסבירה מדוע שני הלימודים נחוצים. רבי יעקב הסביר שרבן גמליאל ובית דינו אסרו שחיטת כותי. רבי זירא הגיב לכך והסביר שהאיסור חל רק כשאין ישראל עומד על גביו. רבי יעקב חלק עליו וטען שאם אין ישראל רואה את השחיטה הרי שזה כבר היה אסור קודם לכן, ורבן גמליאל אסר זאת אפילו כשישראל נוכח. הגמרא שואלת האם רבי זירא קיבל את דעתו של רבי יעקב. /episode/index/show/hadran-he/id/41153075

חולין ד - י"ז באייר, 4 במאי 05/04/2026

חולין ד - י"ז באייר, 4 במאי אביי ורבא מצאו כל אחד סיוע לשיטתם מתוך ברייתא – אביי מהרישא של הברייתא, ורבא מהסיפא. כיצד משיב כל אחד מהם על הראיה של חברו? המקרה השני בברייתא מתיר ליהודי לסמוך על כותי ולאכול עופות הקשורים יחד במחרוזת, אם הכותי אוכל את הראש של אחד העופות שבמחרוזת. הגמרא מעלה כמה קשיים במקרה זה, שכן הכותי עלול להערים על היהודי, או שאולי כותים אינם סוברים שיש לשחוט עופות, כיוון שהדבר אינו כתוב במפורש בתורה. הם מיישבים את הקושי האחרון בהסבר שהכותים קיבלו על עצמם הלכות שחיטה, ולכן ניתן לסמוך עליהם אף על פי שהדבר אינו מוזכר במפורש בתורה, כולל כל הפרטים (כל האופנים שבהם שחיטה עלולה להיפסל). דבר זה, עם זאת, הוא מחלוקת תנאים – האם ניתן לסמוך על כותים בהלכות שאינן מוזכרות במפורש בתורה, אך ידוע שהכותים קיבלו אותן על עצמם. מובאת ברייתא כדי להציג מחלוקת זו. רבא סובר שניתן לסמוך על שחיטתו של אדם שאינו שומר הלכות כשרות (אוכל נבלות), אם הסכין נבדקה לפני כן. פסיקתו של רבא מבוססת על העובדה שאדם מעדיף לבחור לעשות מעשה בדרך היתר מאשר בדרך איסור, אם הדבר אינו דורש מאמץ רב בהרבה. דבר זה מוכח מברייתא העוסקת בחמץ של אלו שאינם נאמנים באופן כללי, שניתן להאמין להם לאחר הפסח שהם החליפו את החמץ שלהם במזון של גויים. תוספתא מובאת כדי להוכיח עוד את שיטת רבא, אך לאחר מכן היא נדחית כיוון שמוסבר שהיא מתייחסת לאדם שעובד עבודה זרה, ולא לאדם שאוכל בשר שלא נשחט. /episode/index/show/hadran-he/id/41137590

חולין ג - ט"ז באייר, 3 במאי 05/03/2026

חולין ב - שבת ט"ו באייר, 2 במאי 05/01/2026

הקדמה למסכת חולין עם ד"ר איילת הופמן ליבזון 05/01/2026

מנחות קי - י"ד באייר, 1 במאי 05/01/2026

מנחות קט - י"ג באייר, 30 באפריל 04/30/2026

מנחות קט - י"ג באייר, 30 באפריל קושי שלישי מועלה נגד דבריו של רבא בר אבוה, הקובע כי הנודר להביא "שור משוורי" מתכוון לשור המובחר ביותר שברשותו. הקושי נובע מהשוואה לדיני מכירה: אדם המוכר "בית מביתי", הוא לא היה מחויב לתת לקונה את הטוב שבבתיו. הקושי מיושב על ידי הבחנה בין דיני הקדש, שבהם "יד הקדש על העליונה", לבין דיני מכירה, שבהם "יד בעל השטר (הקונה) על התחתונה". אדם שנדר להביא קרבן לבית חוניו שבמצרים – מה נחשב כקיום נדרו? אם נדר להקריב בבית חוניו, עליו להעלות את הקרבן לבית המקדש בירושלים; ואם הקריבו בבית חוניו, האם יצא ידי חובת נדרו? האם חייב כרת על העלאת חוץ? רב המנונא ורבא חלוקים על איך להבין את דברי המשנה. כהן ששימש בבית חוניו ואז חזר בתשובה ומבקש לשרת בבית המקדש – אינו רשאי לעבוד שם, כיוון שחכמים קנסו אותו. כהנים אלו נחשבים כבעלי מום; הם פסולים מעבודה על גבי המזבח, אך הם רשאים לאכול ולחלוק בלחם הקדשים יחד עם הכהנים. גם כהן ששימש לעבודה זרה אינו יכול לשרת בבית המקדש אפילו לאחר שחזר בתשובה. רב נחמן ורב ששת חולקים לגבי ארבעה מקרים בשאלה האם הם נחשבים כ"עבודה" לעבודה זרה, והאם כהן שעשה זאת יוכל לעבוד במקדש אם חזר בתשובה. ארבעת המקרים הם: שחט במזיד, זרק את הדם בשוגג, השתחווה, או קיבל עליו את הפסל כאלוהיו באמירה. קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה האם בית חוניו היה מקום לעבודה זרה או שנבנה לשם שמים. כל אחד מהם מביא גירסה שונה של הסיפור ההיסטורי על השתלשלות האירועים שהובילה להקמת המקדש ההוא במצרים. /episode/index/show/hadran-he/id/41071275

מנחות קח - י"ב באייר, 29 באפריל 04/29/2026

מנחות קז - י"א באייר, 28 באפריל 04/28/2026

מנחות קו - י' באייר, 27 באפריל 04/27/2026

מנחות קו - י' באייר, 27 באפריל המשנה קובעת שאם אדם נדר להביא מנחה אך אינו זוכר מאיזה סוג, עליו להביא את כל חמשת סוגי המנחה. אביי הסביר שדין זה יכול להתיישב גם עם שיטת רבי שמעון, הסובר שישנו סוג שישי המורכב הן מחלות והן מרקיקים; זאת משום שהחלות והרקיקים המובאים כל אחד בפני עצמו, יכולים לכסות גם את האפשרות של השילוב ביניהם. הגמרא מעלה מספר קשיים מעשיים בנוגע לאפשרות זו, אך מיישבת את כולם. רב כהנא שאל את רב אשי: מדוע במקרה הנ"ל האדם אינו נדרש להביא גם מנחת נסכים, שהרי לדעת רבא ניתן להביאה כנדבה? רב אשי מונה חמישה הבדלים בין מנחת נסכים לבין שאר מנחות הנדבה, ובכך מראה שמי שהיה בספק לגבי נדרו, ודאי לא התכוון למנחה השונה כל כך משאר המנחות. חכמים ורבי חולקים במשנה במקרה שבו אדם אמר: "הרי עלי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה נדרתי". המחלוקת היא האם עליו להביא שישים עשרונים בכלי אחד, או להביא מאחד ועד שישים בשישים כלים נפרדים. חמישה הסברים שונים מוצעים בגמרא לביאור מהות המחלוקת ביניהם. המשנה מפרטת מהו הערך המינימלי שיש להביא אם אדם נדר להביא עצים, לבונה, זהב, כסף או נחושת לבית המקדש. הסכום משתנה בין מי שאמר "הרי עלי להביא..." לבין מי שאמר "נדרתי סכום מסוים, אך איני זוכר כמה". במקרה הראשון, עליו להביא את המינימום, ואילו במקרה השני (בו ידוע שנדר סכום משמעותי יותר אך הכמות נשכחה), עליו להביא את המקסימום. /episode/index/show/hadran-he/id/41026500

מנחות קה - ט' באייר, 26 באפריל 04/25/2026

מנחות קד - שבת ח' באייר, 25 באפריל 04/24/2026

מנחות קד - שבת ח' באייר, 25 באפריל הגמרא מקשה על רב ביבי, שהעיד על מקרה שבו מדדו דם של נבלה כדי לבדוק אם יש בו שיעור המספיק כדי לטמא. זאת בסתירה למשנה בעדויות, שבה העידו אחרים שדם נבלה טהור. הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שיש מחלוקת תנאים בעניין, ומבהירה מדוע אלו המטמאים קבעו את השיעור הנדרש על רביעית לוג. אדם יכול לנדב נסכי יין למקדש, אך ורק בשיעורים המשמשים במנחות חובה: שלושה, ארבעה או שישה לוגים (או שילוב של מספרים אלו). שאלה עולה האם על הנסכים שהתחייב בהם להינתן בבת אחת, או שמא ניתן לחלקם? שאלה זו נשאלת לגבי מי שנדר חמישה לוגים (שיעור שאינו קיים בנסכים): האם ניתן "לחלוק" את החמישה – כלומר להקריב ארבעה ולפדות את החמישי או לתת אותו לאחר – או שמא עליו להמתין עד שישיג לוג נוסף כדי להשלים לשישה? למרות שאביי ורבא ניסו שניהם להביא ראיות כדי לפשוט ספק זה, הראיות שלהם נדחו כי היו מכריעות. רבי עקיבא ורבי טרפון חולקים בשאלה האם ניתן לנדב שמן למקדש. מחלוקתם מתמקדת בשאלה האם ניתן ללמוד את דיני השמן מדיני היין. בנוגע לבעלות, מנחה אינה יכולה לבוא בשותפות. הגמרא בוחנת מדוע דין זה שונה מקרבנות בהמה ועוף, שיכולים לבוא בשותפות. ישנם חמישה (או שישה, לפי רבי שמעון) סוגי מנחות נדבה: סולת (ללא אפייה או טיגון מקדימים), מחבת, מרחשת, רקיקים וחלות. המשנה מעמיקה בניסוחים שונים שאדם עשוי להשתמש בהם בעת נדרו למנחה, ומסבירה בכל מקרה איזה סוג מנחה ובאיזו כמות הוא חייב להביא כדי להבטיח שיקיים את התחייבותו. /episode/index/show/hadran-he/id/41000865

מנחות קג - ז' באייר, 24 באפריל 04/24/2026

מנחות קג - ז' באייר, 24 באפריל יש מחלוקת במקרה שמישהו נדר להביא מנחה מן השעורים. תנא קמא אומר שבגלל שאין דבר כזה, נחייב אותו להביא מנחה מן החיטים. ר' שמעון חולק ואומר שמה שנאמר אינו כלום כי אין מנחת נדבה משעורים. חזקיה ורבי יוחנן מנסים להבין את שיטת תנא קמא. לחזקיה הדבר מבוסס על שיטת בית שמאי הסוברים תפוס לשון ראשון – האמירה "הרי עלי מנחה" כבר מחייבת הבאת מנחה של חיטים, ומה שאמר בהמשך (שייתכן שחזר בו מדבריו) לא מתקבל כלל כי זה מאוחר מדי. לפי ר' יוחנן, העושה אוקימתא למשנה, מדובר במקרה שכשאומרים לו שאין מנחה מן השעורים, הוא אומר שלא ידעתי, ואילו ידעתי הייתי נודר מן החיטים. במחלוקת אחרת במשנתנו בין חזקיה ור' יוחנן, דעותיהם נראות הפוכות ממה שאמרו קודם, אך הגמרא מסבירה את פשר הדבר. חזקיה חזר בו וסבר כר' יוחנן, ור' יוחנן הקשה על חזרתו והסביר כיצד הוא היה יכול להסביר את דברי המשנה לשיטתו המקורית. זעירי מצמצם את דברי המשנה למקרה שבו אמר "הרי עלי מנחה...", אבל אם לא אמר "מנחה" אלא "הרי עלי שעורים" או "הרי עלי מנחת שעורים", לא אומרים תפוס לשון ראשון. רבא מקשה לרב נחמן על דברי זעירי ממשנתנו, אך רב נחמן מתרץ את קושיותיו. המתנדב להביא יותר משישים עשרון, יביא שישים בכלי אחד ואת השאר בכלי אחר. למה שישים נתפס כשיעור המקסימום בכלי אחד? תנא קמא מסבירים על פי היום שיש בו הכי הרבה נסכים במקדש – יום ראשון של סוכות שחל להיות בשבת, שאז מביאים נסכים בכמות שישים ואחד עשרון. ר' שמעון חולק ואומר שזה על בסיס מה שניתן להיבלל בכלי אחד – יותר משישים בלתי אפשרי. חכמים חולקים עליו ותוהים מדוע דווקא מספר זה נבחר. ר' שמעון משיב להם שכך הוא הדבר בכל השיעורים ששיערו חכמים. הגמרא מקשה על ר' שמעון שהרי מנחה כשרה אפילו אם לא נבללה, אז למה הראויות לבלילה כל כך חשובה? עונים על פי דברי ר' זירא שצריך שיהיה ראוי לבלילה (כל הראוי לבילה אין בלילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה, בלילה מעכבת בו). /episode/index/show/hadran-he/id/41000255

מנחות קב - ו' באייר, 23 באפריל 04/23/2026

מנחות קא - יום העצמאות - ה' באייר, 22 באפריל 04/22/2026

מנחות ק - יום הזכרון - ד' באייר, 21 באפריל 04/21/2026

מנחות ק - יום הזכרון - ד' באייר, 21 באפריל המשנה מציינת שכאשר יום כיפור חל בערב שבת, דבר שמנע את בישול הבשר, הבבליים היו אוכלים את שעיר החטאת כשהוא חי. רבי יוחנן מבהיר שאנשים אלו היו למעשה אלכסנדרונים, אך הם כונו "בבליים" משום שהיו הבבליים שנואים עליהם. המשנה דנה בטעויות שונות שעלולות להתרחש בעת סידור לחם הפנים והלבונה, כגון הנחת אחד מהם או שניהם, או הקטרת הלבונה ביום הלא נכון. עבור כל תרחיש, בוחנים את המעמד ההלכתי הנוצר ואת הפתרון, אם יש. משנה במסכת יומא מזכירה מקרה שבו קרבן התמיד הוקרב מוקדם מדי והיה צריך לשרוף אותו משום שנפסל. ברייתא מחילה את אותו דין על מנחה שהקמיצה שלה נעשתה בלילה. הדבר מעלה שאלה: אם כלי שרת אינם מקדשים בדרך כלל את תוכנם בלילה (בזמן שלא ניתן להקריב את המנחה), מדוע המנחה נפסלת? כדי ליישב זאת, מוסבר שהמנחה קדושה מספיק כדי להיפסל, גם אם אינה קדושה לצורך הקרבה על המזבח. אולם, רבי זירא מקשה ממשנתנו, ומציין שכאשר הלחם מונח מוקדם מדי, הוא אינו מתקדש כדי להיפסל ויכול להישאר על השולחן ימים נוספים. רבא מיישב זאת על ידי הבחנה בין פעולה שנעשתה בלילה שלפני המועד לבין פעולה שנעשתה כמה ימים קודם לכן. עם זאת, הבחנה זו עדיין מעוררת קשיים מול המקרה של המשנה, שכן הלחם היה אמור תיאורטית להתקדש בליל שישי ולהיפסל בבוקר השבת הבאה. בסופו של דבר, מוצעים שני תירוצים כדי ליישב קושי זה. המשנה מפרטת כמה ימים לאחר האפייה ניתן לאכול את שתי הלחם ואת לחם הפנים. מוצגים תרחישים שונים בהתאם לשאלה אם חגים חלים לפני או אחרי השבת, מכיוון שלחמים אלו אינם נאפים בדרך כלל בשבת או ביום טוב. רבי שמעון חולק על כך ומתיר את האפייה ביום טוב, אך לא בשבת. חפצים שקדושתם היא קדושת דמים ניתנים לפדיון בין בטהרה ובין בטומאה. לעומת זאת, חפצים שהתקדשו בכלי שרת נחשבים לבעלי קדושת הגוף, ולכן אינם ניתנים לפדיון גם אם נטמאו. החריג היחיד לכלל זה הוא בהמה בעלת מום, שניתן לפדותה. /episode/index/show/hadran-he/id/40951445

דף יומי לנשים - הדרן

TOPICS