זבחים מז - ט' בחשון, 31 באוקטובר

קרבן חטאת שנשחט לשם חולין, הקרבן כשר. אולם, אם נשחט מתוך מחשבה שהבהמה אינה קרבן בכלל, הקרבן פסול. הקטגוריה השנייה נקראת "מתעסק" מי שלא התכוון כלל לבצע את פעולת השחיטה. מקור הפסילה מובא משני פסוקים, שכן נדרשים שניים כדי להוכיח שכוונה בשחיטת קרבן היא מרכיב חיוני.

הגמרא מסבירה שתנא קמא במשנה ורבי יוסי שניהם סוברים שהכוונה הנדרשת, ויכולה לפסול בקרבן היא של הכהן המבצע את עבודת הקורבן (או אדם שאינו כהן ששוחט). אולם, רבי אלעזר ברבי יוסי סובר שכוונת הבעלים יכולה לפסול את הקרבן.

אביי מביא שני חכמים נוספים שנראה כי דעתם דומה לדעת רבי אלעזר בתחומים אחרים של ההלכה. כל אחד מהם עוסק במקרה שבו אדם אחד מבצע פעולה על חפץ של אדם אחר, וכוונת הבעלים יכולה לקבוע את מעמד החפץ. מקרה אחד עוסק בשחיטה לשם עבודה זרה, והשני בשאלה האם חפץ נחשב חשוב כדי לחייב עליו בהוצאה בשבת.

הפרק החמישי מפרט את הדינים הקשורים לכל הקרבנות, כולל מקום השחיטה וקבלת הדם, היכן שמים את הדם, ועוד. הוא מתחיל בקודשי קודשים, רמת קדושה גבוהה יותר. שחיטת קרבנות אלו חייבת להתבצע בצד הצפוני של העזרה.

לפני שהמשנה מפרטת את הקרבנות השונים, היא פותחת בהצהרה כללית על כל קדשי הקודשים ואומרת ששחיטתם נעשית בצפון. מדוע לא הוזכר שם גם עניין נוסף שנכון לכולם - שהדם שלהם נאסף בכלי שרת? הגמרא מסבירה שבהתחלה חשבו שדם המצורע יכול להיאסף בידו של הכהן, אך לאחר מכן הבינו שידו של הכהן יכולה לשמש רק לדם המיועד לאוזן, לאצבע ולבהן של המצורע, ואילו הדם שמונח על המזבח חייב להיאסף תחילה בכלי שרת. מאחר שתחילה חשבו אחרת, וכיוון שישנם שני כהנים שמקבלים את הדמים, כל אחד באופן שונה, הדבר הושמט מהפתיחה של המשנה.