מנחות נח - כ"א באדר, 10 במרץ

הפסוק בויקרא (ב, יב) העוסק במקרה הייחודי שבו ניתן להביא שאור ודבש למקדש בשבועות, משתמש בביטוי "קרבן ראשית תקריבו אותם". רבי אלעזר דרש שהמילה "אותם" באה למעט הדין של כבש כמזבח בנוגע לאיסור שאור ודבש (כפי שנלמד מהמילים הבאות באותו פסוק). לשיטתו, חלקים מקרבן שחלקו כבר הוקטר על המזבח אסורים בהקטרה על המזבח, אך מי שהעלה לכבש פטור. רבי יוחנן חולק עליו וחייב מי שהעלה דברים אלו לכבש. מכאן שחייבת להיות לו דרשה אחרת על המילה "אותם". כדי להסביר את קריאתו בפסוק, הגמרא מצטטת ברייתא הלומדת מהמילה "אותם" שאפילו הציבור אינו יכול להביא שתי הלחם כקרבן נדבה. הגמרא מביאה ברייתא סותרת שלכאורה אומרת שניתן להביא שתי הלחם כקרבן נדבה, אך הבנה זו נדחית בסופו של דבר.

רמי בר חמא שאל את רב חסדא האם המילים "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא) מוציאות רק פריטים שחלק מהם כבר הוקטר על המזבח, או שמא הן מוציאות כל פריט הנחשב "קרבן" אך לא יועד להקטרה, כגון חטאת העוף או לוג שמן של מצורע. רב חסדא שזה כולל גם כל דבר הנחשב קרבן. והגמרא מציינת שנושא זה הוא מחלוקת תנאים בין רבי אליעזר לרבי עקיבא.

דרשה על המילים "כי כל שאור וכל דבש" מלמדת שאדם חייב על הקטרת שאור ודבש אפילו מקצתה ואפילו בתערובת. רבא ואביי נחלקו מהי "מקצתה": אביי אומר שמדובר בחצי זית, בעוד רבא סובר שמדובר בחצי קומץ. מחלוקתם נובעת מהשאלה האם הקומץ חייב להיות לפחות כשיעור שני זיתים והאם הקטרה נחשבת משמעותית רק אם החלק המוקטר הוא כשיעור זית (דעת רבא), ואילו לדעת אביי הקומץ יכול להיות קטן משני זיתים, וגם הקטרה של פחות מזית נחשבת משמעותית מבחינה הלכתית.

אם אדם הקטיר תערובת של חמץ ודבש יחד על המזבח, כמה מלקיות (אם בכלל) הוא יקבל? רבא סובר שהוא לוקה ארבע מלקיות – אחת על השאור, אחת על הדבש, אחת על תערובת שאור ואחת על תערובת דבש. אביי מסביר שזהו "לאו שבכללות" – איסור כללי הכולל איסורים רבים – ואין לוקים עליו. יש המפרשים את אביי כסובר שלא יהיו מלקיות כלל על פעולה זו, ויש המפרשים שלוקה על השאור והדבש אך לא על התערובת.