בכורות ב - ט' בתשרי, 20 בספטמבר

המשנה קובעת כי הלוקח עובר חמורו של נכרי, המוכר לו, המשתתף עמו, או המקבל ממנו והנותן לו בקיבולת – הולד פטור מן הבכורה. הגמרא שואלת מדוע הוצרכה המשנה לפרט את כל המקרים הללו, ומסבירה שכל מקרה נצרך לגופו: מקרה מכירה הוצרך כדי ללמד שאין קונסים אדם המפקיע בהמה מקדושה; מקרה שותפות הוצרך כדי לאפוקי מדברי רבי יהודה, הסובר ששותפות נכרי חייבת בבכורה; ומקרה קבלנות הוצרך כיוון שעיקר הבהמה היא של ישראל, ואם היינו פוטרים אותה מבכורה, היינו עלולים לחשוב שהדבר יגרום לאנשים לחשוב שגם בבהמה רגילה אין דין בכורה.

הגמרא שואלת מהי עמדתו של רבי יהודה לגבי מכירת עובר לנכרי, בהתחשב בכך שבמקום אחר הוא מתיר למכור בהמה שבורה. האם עובר נידון כבהמה שבורה כיוון שאינו מסוגל לעבוד, או שמא מכירת עובר אסורה כיוון שזהו דרכו הרגילה, לעומת שבורה שיש בה היכר כיוון שאין זו דרכה הרגילה? הגמרא מנסה תחילה להוכיח זאת מהמשנה, המזכירה שמכירת עובר אסורה מבלי להזכיר דעה חולקת. אך הצעה זו נדחית, כיוון שרבי יהודה חולק בבירור על חלק אחר במשנה ודבריו אינם מוזכרים שם, ולפיכך הראייה אינה מצליחה. לאחר מכן מובאת ברייתא המפרטת קנסות בעסקאות קבלנות כדי להראות שרבי יהודה אוסר. אך הגמרא דוחה ראייה זו ומבהירה שהקנס בברייתא מדבר כשהביא לו בהמה מעוברת לפטומה. בסופו של דבר, רב אשי מוכיח מטעמו של רבי יהודה עצמו המופיעה בברייתא אחרת – שהתיר בהמה שבורה משום שאינה יכולה להתרפאות – ממה שמשתמע שמכירת עובר אסורה, שהרי הוא גדל ו"מתרפא" כדרך הטבע. כל הסוגיה הזו נשנתה גם  באופן שונה, כשאלה האם מכירת עובר המוזכרת במשנה היא רק לפי חכמים או שגם רבי יהודה מסכים לה. וכמו בגרסה הקודמת, המסקנה היא שגם רבי יהודה אוסר.

מנסים לפשוט את השאלה מדברי המשנה בדין הנותן לנכרי בקבלנות (לוולדות), שכן לא מוזכר שם הלישנא "אף על פי שאינו רשאי". אך בסופו של דבר הגמרא מסיקה שגם במקרים אחרים שאסורים (כגון שותפות) לא נקט התנא "אף על פי שאינו רשאי", ולפיכך אין להביא תשובה לשאלה מדברי המשנה.