מהר"ל – פרשת נצבים וילך פ"ד - הנושא: החילוק בין יציאת בני ישראל מהגלות להאומות עולם

מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת נצבים וילך תשפ"ד

הנושא: אופן יציאת בני ישראל מהגלות בהגאולה העתידה

דברים פרק ל פסוק ג

(ג) וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה

רש"י

(ג) ושב ה' אלקיך את שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל. ואף בגליות שאר האומות מצינו כן ושבתי את שבות בני עמון

פנים יפות על דברים פרק ל פסוק א

והנה אחז"ל [מגילה כט.] והביא רש"י היה לו ליכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה בגלות שרויה עם ישראל, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם, וכתב רש"י שאף בגליות שאר אומות מצינו כן ושבתי שבות מואב, ולדעתי נראה לפרש דברי רבותינו לגבי שאר אומות י"ל ושב קאי על גזירת הש"י על האומה להיות גולה וכששב ממחשבתו לבטל הגזירה וממילא הם שבים לארצם, ויתכן לומר ושב כמו שהוא בהרבה מקומות דכתיב [לעיל ז, יח] אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, היינו ע"י ציווי הש"י היא עשייתו, אבל גבי ישראל ענין אחר הוא שבשעת הגאולה לא היה נתינת רשות שיצאו מן הגולה, אלא שהש"י בעצמו יוליכם בענן הכבוד כדרך שהיה במצרים דכתיב [שמות יט, ד] ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכן לעתיד כתיב [ישעיה נה, יב] כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, וכן הוא בפרשה זו משם יקבצך ומשם יקחך היינו שהש"י יקח אותם בעצמו, ואפילו באותם הנדחים בארצות רחוקות כתיב בישעיה סי' ס"ו והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב וגו', הרי שלא היה דברי הש"י שישוב מעצמו אלא ע"י יתברך או ע"י אחרים, א"כ אפילו אי קאי על מחשבת הש"י היה לו לומר והשיב דהיינו שהוא פועל יוצא ע"י אחרים, אלא למדו מזה דקאי על הש"י עצמו שישוב מן הגלות.

אברבנאל

ויצא לנו לימוד מפרשה זאת, שהשי"ת בעצמו ישיב שבותנו, כמו שאמר ושב ה' אלקיך את שבותך. ולא תהיה כפקידת בית שני ששבו ישראל לאדמתם ברשיון כורש מלך פרס ומצותו, ולכן לא התמידה ישיבתם בארץ, להיותם על ידי ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, אבל לעתיד לבא הקב"ה בעצמו ישיב שבותנו, ולכן תהיה תשובתו קיימת בקיומו. (משמיע ישועה, מבשר שני, נבואה ג')

 

גור אריה ‏על רש"י על דברים פרק ל פסוק ג

, ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז"ל בישראל מה שנאמר "ושב ה' אלקיך", כיון דאף בשאר אומות כתוב כך...

אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב "ושבתי", לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו "ושבתי" דכתיב. אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא "אלקי ישראל" (שמות כד, י). וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו - במה שעצם כבודו דבק בהם - כאילו גלה אתם. וכאשר שבים כתיב "ושב ה' אלקיך וכו'". וחילוק גדול יש בין "ושבתי", ובין "ושב ה' אלקיך", שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם. אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא. מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו. אבל אצל ישראל כתיב "ושב ה' אלקיך", להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור

 

צרור החיים [1]

אמנם היותנו מצווים לבלתי שלוח יד בשום אופן ובשום זמן למהר גאולתנו על ידי איזה פעולה מצדנו והיותנו מצווים לעבוד את אדוני הארץ בכל לבבנו ובכל נפשנו, מבואר מן המקרא, ומן הגמרא ומן הקבלה, ומן הסברא, ומן הנסיון.

מן המקרא, שכל הכתובים שבתורה שבאו על הגאולה אשר תבוא אחרי התשובה, לא נתייחס שום פעולת הגאולה לבני אדם, בלתי לד' לבדו, ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים. אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלקיך. ואמר עוד בשירת האזינו, כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה וכו' ואמר וכו' יקומו ויעזרוכם וכו' ראו עתה כי אני אני הוא וכו' וכל הפרשה כולה. הרי שנתייחסה הגאולה בכל מקום אך ליכולת השי"ת לא לבני אדם.

---