אור
The App “OHR” was designed to give people a deeper and more intimate understanding of Emunah, and to inculcate with its listeners the beauty of Torah and Avodas Hashem, to reveal to us how fortunate we are to be servants of Hashem Yisborach. Those who appreciate deep insights and have a love for learning the classic works of Jewish Thought, will enjoy these shiurim, which present profound concepts with great clarity, in concise language.
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת נשא - תשפ"ה לפ"ק
06/06/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת נשא - תשפ"ה לפ"ק
בעזהשי"ת מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת נשא תשפ"ה לפ"ק מאמר אודות: הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב דרשות המהר"ל - דרוש לשבת הגדול ובמדרש (ויקרא פ"ח) ...רבי יהודה אומר חביב קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל בים, כתיב התם זה אלי ואנוהו, וכאן כתיב זה קרבן נחשון בן עמינדב. ע"כ. פי' זה כי השירה שאמרו על הים מפני שנס הים הוא האחרון בנסים שעשה להם הש"י,… והשירה שאמרו על הים מורה על המדרגה העליונה שאפשר להכיר הש"י, ולכך אמרו על הים זה אלי ואנוהו, כלומר כי בזה יוכר אמתתו, כי לשון זה משמש על דבר ברור וניכר. וע"ז אמר כי קרבן נשיאים שהיו עובדים הש"י בקרבנות מיוחדים לנשיאים במה שהם נשיאים, כי כבר ביארנו כי הקרבנות מיוחדים כפי מה שהוא המקריב, ובודאי אלו קרבנות היו ראויים ומיוחדים לנשיאים במה שהם נשיאים של ישראל, והרי ישראל כתיב בהם ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ, והנשיאים הם עוד על ישראל ובפרט ישראל אשר יצאו ממצרים שהם היו תחלה וראשונה, ונמצא כי קרבנות הנשיאים במה שהם התחלה מורה קרבן עבודתם על הש"י, שהוא התחלת הכל, ובזה יוכר אמתתו, וז"ש הכתוב אצל קרבן נשיאים לשון זה אצל כל אחד ואחד מן הנשיאים, כי קרבן שלהם מיוחד יותר מכל במה שהיה קרבן שלהם מורה על אמתת הש"י. וזה שאמרו במדרש כי היה דוד מתאוה לקרבן נשיאים, כי היה דוד רואה בעצמו שהוא מלך הראשון שהיה במלכות יהודה וחפץ היה כי יהיה לו ג"כ דבר זה שקרבן שלו יהיה מורה על אמתת הש"י שהוא התחלת הכל, שהוא מן המלך שהוא ראש לישראל. אבל לא נתן לו דבר זה,ודבר זה ידוע למי שמבין בחכמה ענין דוד ומעלתו של דוד, ולכך היה חפץ ומתאוה לקרבן נשיאים, אבל לא נתן לו לטעם ידוע בחכמה. דרשות המהר"ל - דרוש לשבת הגדול ולפיכך כתבה התורה אצל נחשון בן עמינדב וקרבנו קערת כסף אחת, והרי הוא ראשון ואמר אצלו וקרבנו בוי"ו, אבל בא לומר כאילו היה אחד לפניו עד שאין כאן התחלה כי שנים עשר נשיאים הם נשיאי שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות והם כמו דבר שהוא עגול שאין לדבר שהוא עגול התחלה כלל, ולפיכך כתיב וקרבנו. ספר במדבר פרק ז (יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה (יג) וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה מדרש רבה במדבר - פרשה יג פסקה ח א"ר חלבו בכל השבטים כתיב קרבנו קרבנו ובנשיא יהודה כתיב וקרבנו אתמהא הוא הקריב ראשון ואמר וקרבנו לא היה צ"ל כן אלא הראשון קרבנו והאחרונים וקרבנו למה כן א"ר ברכיה הכהן בר ר' בשביל יהודה שהקריב ראשון שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון שכך כתיב וקרבנו עשה אותך טפלה לאחיך הוי כולך יפה וגו'. מדרש רבה במדבר - פרשה יב פסקה כא וי"א בשעה שא"ל הקב"ה למשה נשיא אחד ליום אמר להם משה לנשיאים לכולכם א"ל הקב"ה שתקריבו אבל לא נאמר לי מי יקריב ראשון נתנו עיניהם בנחשון זה קידש שמו של הקב"ה על הים זה ראוי להוריד את השכינה והוא יקריב ראשון לכולם וכן עשה הדא הוא דכתיב ויהי המקריב וגו'. מדרש רבה במדבר - פרשה יג פסקה ז (ז) נחשון בן עמינדב למטה יהודה למה נקרא שמו נחשון על שם שירד תחלה לנחשול שבים אמר רבי שמעון בן יוחאי אמר הקב"ה למשה מי שקידש את שמי בים הוא יקריב תחלה וזה היה נחשון וכן עשה. מדרש רבה במדבר - פרשה יג פסקה ד א"ר יהודה בר' אלעאי כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מדיינים אלה עם אלה זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד ועליו אמר דוד (שם סט) הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש אמר הקב"ה למשה ידידי שוקע בים ואתה מתפלל (שמות יד) דבר אל בני ישראל ויסעו הוי נודע ביהודה אלהים ולפיכך הגדיל הקב"ה שמו של נחשון בישראל שזכה להקריב ראשון שנאמר ויהי המקריב ביום ראשון וגו' הוי בישראל גדול שמו מדרש רבה במדבר - פרשה יג פסקה יד (יד) ד"א וקרבנו וגו' מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה רבנן אמרין אע"פ שקרבן שוה הקריבו כולם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו ... וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם וקרבנו וגו' הקערה והמזרק הקריב כנגד מלכי בית דוד שעתידים לעמוד ממנו שמלכו בכיפה בים וביבשה כגון שלמה ומלך המשיח.. מדרש רבה במדבר - פרשה יג פסקה יב (יב) ד"א וקרבנו למה וי"ו יתירה ר' ביבי בשם ר' ראובן שיתא כנגד ו' דברים שניטלו מאדם הראשון ועתידים לחזור על ידי בן נחשון הוא משיח.. מדרש רבה במדבר - פרשה יג פסקה יא (יא) ד"א למה עתודים מלא והוא יתיר וא"ו כנגד ו' בנים שהיו מנחשון בעלי שש ברכות ואלו הן דוד משיח.. מדרש רבה במדבר - פרשה יג פסקה י ד"א וקרבנו א"ר פנחס בן יאיר למה בכל קרבנות הנשיאים כתיב קרבנו עתדים חסר ובנחשון כתיב וקרבנו עתודים מלאים וקרבנו למה וי"ו יתירה כנגד ו' דברים שנתחדש באותו היום בעולם ראשון ... ולכך יבא בן נחשון בשש מדות שלמים ויבנה יסוד בית המקדש ... ולכך עתודים מלאים שדוד שעמד ממנו נתברך בו' ברכות ואין עתודים אלא לשון עמידה כמה דתימא (איוב טו) אשר התעתדו לגלים ואומר (משלי כד) ועתדה בשדה לך: ספר שמואל א פרק טז (יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה רש"י שאר הקטן - נשאר הקטן. לא נסוב - לא נשב לאכול, כל מושב סעודה קרויה הסבה כתבי רמ"ד וואלי ומפני שהיה דוד, בחינת המלכות "דלית לה מגרמיה כלום", נעשה שריים בסוד "שארית ישראל" ספר שמואל א פרק יז (יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יא/א ודוד הוא הקטן הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה. ספרי פרשת האזינו פיסקא כט ודוד הוא הקטן וכי אין אנו יודעים שדוד הוא הקטן אלא להודיעך צדקו של דוד ודוד היה רועה את צאן אביו ואעפ"י שנעשה מלך על ישראל הוא דוד בקוטנו. ספר שמואל ב פרק ז פסוק יח וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְדֹוָד וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי יֱדֹוִד וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה ד כתיב שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי בשעה שמשחני שמואל. ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גולית. ולא הלכתי בגדולות בשעה שהעליתי בארון ובנפלאות ממני בשעה שהחזירוני למלכותי. אלא אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. כהן ינקא דנחית ממעי אימיה כן הוות נפשי עלי --- ספר זכריה פרק ט פסוק ט (ט) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת רש"י הנה מלכך יבוא לך - אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים ועד ים ולא מצינו מושל לישראל כזה בימי בית שני. צדיק ונושע - בה'. עני - ענותן. ורוכב על חמור - מדת ענוה היא זוהר חלק א דף רלח - א וּמַה דְּאָמַר עָנִי, וְכִי מַלְכָּא מְשִׁיחָא עָנִי אִקְרֵי. אֶלָּא הָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ וְקָרִינָן לֵיהּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. דָּא הוּא סִיהֲרָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא אֶלָּא מִשִּׁמְשָׁא זוהר חלק א דף קסח/א רבי שמעון אמר, הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה שבעין שנין מדיליה, וכך הוה קיומיה דדוד מלכא שבעין שנין הוו, וקיומא דאדם קדמאה אלף שנין חסר שבעין. ספר תומר דבורה הֵיאָךְ יַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַמַּלְכוּת. רִאשׁוֹנָה לְכוּלָן, שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה לִבּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָשִֹים עַצְמוֹ תָּמִיד כְּעָנִי וְיַעֲמִיד עַצְמוֹ לִפְנֵי קוֹנוֹ כְּדָל שׁוֹאֵל וּמִתְחַנֵּן. וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר, יַחֲשׁוֹב, שֶׁאֵין דָּבֵק עִמּוֹ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וְהוּא נֶעֱזָב, וְצָרִיךְ לְרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא תָּמִיד, שֶׁאֵין לוֹ כָּל דָּבָר אֶלָּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר יֹאכַל. וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ וִיעַנֶּה עַצְמוֹ, וּמַה גַּם בְּעֵת תְּפִלּוֹתָיו, שֶׁזּוֹ סְגוּלָה נִפְלָאָה. וּלְהֵפֶךְ מִזֶּה נֶאֱמַר (דברים ח יד), "וְרָם לְבָבְךָ וְשָׁכַחְתָּ", שֶׁשִּׁכְחָה הַחִיצוֹנִית מְצוּיָה שָׁם, וְדָוִד הִתְנַהֵג בְּמִדָּה זוֹ הַרְבֵּה, שֶׁאָמַר (תהלים כה טז), "כִּי יָחִיד וְעָנִי אֲנִי...
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36897815
info_outline
במשנתו של מהר"ל - חג השבועות - תשפ"ה לפ"ק
06/01/2025
במשנתו של מהר"ל - חג השבועות - תשפ"ה לפ"ק
בעזהשי"ת מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – חג השבועות תשפ"ה לפ"ק מאמר: אודות מעלות התורה ספר תפארת ישראל - פרק מו ובמדרש (שמו"ר פל"ג) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו המקח שנתתי לכם יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו זהב ויש בו כסף שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב. יש לך אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים אבל לא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים. שלחיך פרדס רמונים יש לך אדם לוקח מקח ואין בני אדם יודעים מהו אבל משכר הסרסור נודע מה לקח כך התורה אין אדם יודע מה טיבה אבל משכר שלקח משה ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו נודע שכרו ויש לך שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה בקש ללכת אל ארצו אמר לו בתי שנתתי לך יחידה היא לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה אי אפשר שהיא אשתך אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור אצליכם שנאמר ועשו לי מקדש ע"כ. ביארו כי מעלת התורה אינו כמו שאר הדברים שאין דבר אחד כולל הכל כי יש לדברים מעלות מחולקות שאין זה כזה, אבל התורה כוללת הכל כמו שיתבאר ולפיכך אמר יש לך אדם שלוקח כסף וכו'. וביאור ענין זה כי הכסף מעלתו שהוא צח ונקי מן הפסולת הרע כדכתיב (תהלים י"ב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף, ואף שגם הזהב אפשר שיהיה מזוקק מכל מקום לא שייך כל כך זקוק רק אצל כסף שצבע שלו הוא צח וזך אבל הזהב הוא אדום ואין זה נקרא צח, וכן התורה הדברים שבה צרופים וזקוקים אין בהם פסולת ודבר זה מורה שהתורה כולה טוב אין בה צד שהוא רע והנה יש אל התורה מעלת הכסף. והזהב יש לו מעלה מיוחדת מה שהוא נחמד לעיני האדם ונהנה האדם ממנו כדכתיב (שם) הנחמדים מזהב ומפז רב, ואין דבר זה שייך בכסף כי עם זכותו אינו נחמד למראה, והנה התורה דבריה עם זכוך וצרוף שלהם הדברים הם נחמדים ומקובלים על השכל ונהנים בה עיני השכל שהוא המקבל בהשגתו כאשר ישכיל בתורה. ואמר שיש בתורה שדות ויש בה כרמים פירוש שהשדה מגולה לפניך כאשר אתה רואה אותו, וכמו שדרשו בחלק (סנהדרין ק"ב ע"א) ושניהם לבדם בשדה מאי בשדה שכל טעמי התורה גלוים לפניהם כשדה, והכרם הוא הפך זה כי מקח הכרם מה שהוא לוקח אינו נגלה אבל הוא נסתר כי תכלית כוונתם על היין שהוא נסתר בענבים, הרי שיש לאלו שניהם מעלות מחולקות השדה מעלתו בנגלה והכרם מעלתו בנסתר, והתורה יש בה נגלה ונסתר וכנגד זה מעלת התורה מעלתה בנגלה ובנסתר וזה כי קונה האדם העולם הזה מה שהוא בנגלה עתה וקונה העולם הבא שהוא בנסתר ואינו נראה. ואמר משכר הסרסור נודע מה לקח פירוש כי יש דבר שאי אפשר לעמוד עליו שכל כך חשוב הוא, אבל משכר הסרסור שהוא יודע המקח ביותר ומזה נודע מעלתו של מקח, וכך התורה לגודל מעלת התורה אי אפשר לעמוד על התורה מה מעלתה אבל משכר הסרסור הוא משה שהיה קרוב אל מדרגת התורה ומשכרו שקבל על התורה תדע מעלת התורה כי משה קרן עור פניו בדברו אתו, ודבר זה לא גרם הדבור בלבד שהרי אף עם שאר נביאים דבר, רק שדבר עמו התורה והתורה היא נקראת אור כי החכמה היא אור הפך הכסיל אשר בחושך ילך והחכם עיניו בראשו הולך לאור השכל ולפיכך נקראת התורה אור כמו שהתבאר שהשכל והאור מתיחסים ביחד. וכאשר זכה משה להתחבר אל התורה שהיא השכל האלקי אז קבל מן הזיו והאור, כי אין ספק שהגוף ובפרט הפנים יש לו יחוס אל האור דכתיב (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו ולפיכך פני משה היו מקבלים האור והזוהר ועוד יתבאר דבר זה ואמר עוד כאשר נתן השם יתברך התורה לישראל אי אפשר שיהיה פורש מן התורה וכביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו נלקח עם התורה ומדמה דבר זה למלך שיש לו בת יחידה, והמשל הזה עם שהוא נראה פשוט הוא עמוק מאד, וכאשר תבין המשל הזה תדע להבין מה שציוה מיד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי התורה היא דרכי ה' אשר סדר השם יתברך את הנמצאים ובפרט העם אשר בחר בו. ספר תפארת ישראל - פרק כ ועוד יש לך להבין בחכמה, כי מדת אברהם היא מדת התורה כי התורה תקרא תורת חסד דכתיב (משלי ל"א) ותורת חסד על לשונה, וזה מצד כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואף כאשר תמצא בתורה מיתות וכריתות אין תכלית התורה רק להעמיד הטוב בעולם שלא יהיה נמצא שום רע. ודבר זה רמזו חכמי האמת בפרק קמא דסוטה (י"ד ע"א) תניא ר' שמלאי אומר התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחלתה גמילות חסדים ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבור אותו בגי. בארו בזה דבר גדול, כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, ולפיכך התחלתה גמילות חסדים שהוא עשיית הטוב לבני אדם ותכלית התורה הטוב הגמור. ספר תפארת ישראל - פרק א ובפרק קמא דע"ז (ב' ע"ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן מלמד שהחזיר הקב"ה התורה על כל העולם, ולא רצו לקבלה עד שבאו ישראל וקבלוה. ובמדרש (ספרי ברכה) אמר מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה לבני עשו ואמר להם רוצים אתם לקבל התורה ואמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לו כל ברכות של אותו איש ועל חרבך תחיה אין אנו רוצים לקבלה, אמר לבני ישמעאל רוצים אתם לקבל התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לו כל ברכותיו של אותו איש והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו אין אנו רוצים לקבלה, ע"כ. בארו בזה הדברים אשר אמרנו כי מצות התורה שהם הפעולות האלהיות מתיחסות אל ישראל, שלפי מעלת נפשם הם מוכנים אל הפעולות האלהיות והם ביחוד להם, אבל עכו"ם מצד חסרונם ופחיתותם אינם ראויים לפעולות האלהיות שהם המצות, וזהו שהיה מחזיר התורה על כל אומה ולשון ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלהיות כי אם ישראל היו מוכנים לתורה מצד מעלת נפשם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36808945
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת בה"ב - תשפ"ה לפ"ק
05/27/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת בה"ב - תשפ"ה לפ"ק
בעזהשי"ת מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת בה"ב תשפ"ה לפ"ק הנושא: אטייל עמכם בגן עדן ספר ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לאלקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם רש"י על ויקרא פרק כו פסוק יב (יב) והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלקים סדר אקדמות תְּמֵהִין וְשַׁיְלִין לֵהּ בְּעֵסֶק אַתְוָתָא מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ שַׁפִּירָא בְּרֵיוָתָא אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית מִדּוּר אַרְיְוָתָא יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ אִין תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא רְעוּתֵךְ נַעֲבִיד לִיךְ בְּכָל אַתְרְוָתָא בְּחָכְמְתָא מְתִיבָתָא לְהוֹן קְצַת לְהוֹדָעוּתָא יְדַעְתּוּן חַכְּמִין לֵהּ בְּאִשְׁתְּמוֹדָעוּתָא רְבוּתְכוֹן מָה חֲשִׁיבָא קֳבֵל הַהִיא שְׁבַחְתָּא רְבוּתָא דְּיַעְבֵּד לִי כַּד מַטְיָא שעתא בְּמֵיתֵי לִי נְהוֹרָא וְתַחֲפֵי לְכוֹן בַּהֲתָא .............. הֲדָרָא דְלָא אֶפְשַׁר לְמִפְרַט בְּשִֹפְוָתָא וְלָא אִשְׁתְּמַע וְחָמֵי נְבִיאָן חֶזְוָתָא בְּלָא שָׁלְטָא בֵהּ עֵין בְּגוֹ עֵדֶן גִּנְּתָא מְטַיְלֵי בֵהּ חִנְגָּא לְבַהֲדֵי דִּשְׁכִינְתָּא עֲלֵהּ רַמְזֵי דֵּין הוּא בְּרַם בְּאֶמְתָנוּתָא שַֹבַּרְנָא לֵהּ בְּשִׁבְיָן תְּקוֹף הֵימָנוּתָא אור החיים על ויקרא פרק כו פסוק ג יט) עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קב.) שאמר הקדוש ברוך הוא לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו' עד כאן, ואמרו המקובלים (עיין זוה"ק פרשת נח) כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו, ויאמר אדם במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו, לזה בא המאמר כאן ואמר אם בחקתי, באמצעות עסק התורה תלכו היא הליכה נעלמה מעיני כל חי, שהוא הטיול, באמצעות התורה תטיילו במקומות הנעלמים ספר דרך חיים - פרק ד משנה יז ...ובמדרש (ילקו"ש בחוקותי) והתהלכתי בתוככם משל למלך שבא אל כרמו והיה אריסו מטמר מלפניו אמר לו המלך מה אתה מתיירא הריני כיוצא בך וכך הקב"ה עתיד לטייל בין הצדיקים וצדיקים מזדעזעים לפניו והמקום אומר להם מה אתם מזדעזעים הריני כיוצא בכם יכול לא תהא מוראי עליכם ת"ל והייתי לכם לאלקים ע"כ. והרי ביארו כי לעתיד שיהיה התיחסות הצדיקים אל הקב"ה כפי מה שראוי שיהיה בין הפעולה ובין הפועל, ועם זה הש"י שהוא הפועל נבדל מהם, ולכך אמר שיהיה מוראי עליכם כמשפט העלה על העלול. ולכך מתחייב בדעת שלימה שיש עולם הבא ובזה העולם הפעולה דומה ליוצרה. וזה שהביאו רז"ל לומר כמו שאמרנו למעלה העולם הבא אין בו אכילה ושתיה ולא פריה ורביה ומשא ומתן, וכל זה כדי שתהיה הפעולה מתיחסת במה אל בוראה שאי אפשר זולת זה. ואל יטעה אותך אדם לומר כי פעולתו העליונים והם המלאכים, שאין הדבר כך שאם הדבר כך כאשר סיפרה הבריאה בפרשת בראשית למה לא סיפרה מבריאת המלאכים אם הם עיקרי העולם, אבל עיקר העולם פעולתו יתברך הוא האדם, ואי אפשר לומר רק שיש עולם הבא שאז יושלם הכל ושם ימצא שתהיה הפעולה דומה לפועל כמו שאמרנו, ועולם הזה שברא הקב"ה הוא הכנה לעולם הבא אבל העולם הבא הוא עיקר. וכמו שטרקלין עיקר והפרוזדור אינו רק לפני הטרקלין טפל לו, כך עולם הזה טפל אצל עולם הבא. ואל יקשה לך למה צריך אל עולם הזה יברא העולם הבא בלבד, כי דבר זה אינו קשיא כי חסרון העלול הוא נראה בעולם הזה שהוא התחלה ואחר כך יושלם, כי אף שראוי מצד הפועל שתהיה הפעולה מתיחסת בשלימותה אל הפועל דבר זה מצד הפועל שכל פעולה ראויה שתהיה מתיחסת אל הפועל. אבל מצד הפעולה עצמה שהיא עלולה הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה, ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון והיא עולם הזה, עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר שהוא ראוי אל הפעולה מצד עצמה. ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון והיא עולם הזה, עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר שהוא ראוי אל הפעולה מצד עצמה. ולפיכך נולד האדם מטפה סרוחה עד שקרוב האדם אל ההעדר ומקבל העדר הוא המיתה וזהו עולם הזה, ואחר כך בא העולם הבא ואז יש לפעולה התיחסות בשלימתה אל הפועל. ודומה בזה אל האדם הנולד שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל, ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר די בזה הוא קטן ופחות, ואחר שהתחיל לגדל עד אחר כך יתרומם, וכן הוא העולם אין ראוי שיהיה העולם הבא בתחילה. וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחלתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדול, אבל בתחלה הוא קטן ואין לו המעלה שמגיע אליו בסוף. ובאולי יקשה אם כן לא היה ראוי שיקבל המיתה והיה מגיע לו מעלתו בסוף ולא שימותו ויחזרו להיות חיים, אין זה קשיא כלל למבין דבר, כי דבר זה מורה על מעלה העליונה לסלק הנהגה הראשונה לגמרי, כי האדם שנברא מבשר ודם מטפה סרוחה איך אפשר שיהיה לו המעלה העליונה כי סוף סוף בשר ודם הוא, ולפיכך צריך לסלק דבר זה על ידי מיתה ואז יחיו, ודברים אלו ברורים למשכילים ואין כאן מקום זה ובאולי נזכה בעזרת המחיה חיים לבאר דבר זה.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36736800
info_outline
משנתו של מהר"ל - פרשת אמור- תשפ"ה לפ"ק
05/18/2025
משנתו של מהר"ל - פרשת אמור- תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת אמור תשפ"ה לפ"ק הנושא: אדם לעמל יולד ספר ויקרא פרק כג (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה דרשות המהר"ל - דרוש על התורה – ענין א' השם אדם נקרא ע"ש האדמה כתיב (קהלת א') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. שלמה המלך ע"ה התחיל בספרו בספורי מעשי האדם, ואמר מה יתרון לאדם בעמלו, ועל זה אמר מה הוא היתרון, הוא מה שיורה עליו שמו שנקרא אדם על שם שנברא מן האדמה. אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטית להקרא אדם על שם האדמה יותר מכל הנבראים שכלם מן האדמה נבראו. וביחוד כי הבהמה הרי היא גסות חומר האדמה ביותר מן האדם. הטעם שנקרא שמו כן יותר מכל הנבראים אבל לכך נקרא הוא על שם האדמה יותר מכל נבראים זולתו, מפני התייחסו ודמיונו אליה לגמרי מה שאין כן בבהמה וכל שאר הנבראים. כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים, הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל. ולכך נקראים מעשי האדם הטובות פרי כדכתיב (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכן המעשים הרעים נקראים פרי (משלי א') ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו כדאיתא (בקדושין דף מ'). כל זה מפני שהאדם נקרא על שם האדמה, ופירות האדמה הזאת הם המעשים, אם טובים הרי הוציאה פירות טובות, אם רעים הרי קוץ ודרדר הצמיחה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות עד שאמרו שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לא כן מסודרים בבריאתם על ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל, כי כל מה שראוי שיהיה בהם נמצא בם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמות שבהם בהמה, כלומר בה מה כי מה שראוי שימצא בה הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש והחמור לישא משא הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל. אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלימותו אל הפעל, בבחינת האדמה הזאת אשר ממנה נוצר וכל זמן שלא הוציא שלימותו אל הפעל נחשב אדמה בכח בלבד הנשמה בגוף כזרע חטה באדמה . והעברי"ם הביטו, כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב ונשרשים בה תוך העפר ומוציאה צמחיהם, כן נתן השי"ת הנשמה הטהורה והזכה חלק אלקי ממעל בגוף האדם ונשרשת שם ומוטבעת בגוף כאשר מוטבע החטה באדמה. ואם אין האדם מוציא צמחיו ופירותיו הטובות, אזי ידמה אל אדמה בורה ושדה בלתי נזרעת. ולכך החליטו חכמים לאשר איננו בעל תורה כנוי בור כשהוא כמו אדמה בורה שהובירה ואינה מוציאה דבר. לכן אמר שלמה בפסוק הנזכר, כי בהכרח שיהיה לאדם יתרון מצד המעשים, כי הוא בכח וצריך להוציא מה אל הפעל ואי אפשר זולת זה. אבל מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, כי המעשים שהם תחת השמש אין יתרון לו בהם, א"כ צריך אתה לומר בהכרח כי יתרון שלו הוא מה שהוא על השמש והיינו התורה מהו השלימות שצריך אדם להוציא אל הפועל ובסנהדרין (דף צ"ט) אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא לכולהו גופי דרופתקי נינהו טוביה לדזכי דהוי דרופתקיה דאורייתא ע"כ. המכוון אשר במאמרו כמו שזכרנו, כי האדם הוא כמו האדמה שהיא בכח ולא בפעל, וכאשר האדמה נעבדת תמיד כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלימותו אל הפעל לגמרי. לכך אמר איני יודע איזה דבר צריך להוציא מהכח אל הפעל ולאיזה דבר נברא, אם לעמל פה אם לעמל מלאכה. פירוש כי יש באדם נפש חיוני, ויש דרך לפני איש לומר שנברא האדם להוציא נפש החיוני אל הפעל והמלאכה היא לנפש זה. לכן אמר כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר וכו', כלומר כי צריך האדם להוציא שלימות האנושי אל הפעל והוא שכל הדברי כי הדבור אי אפשר בלא שכל, והתינוק שאינו מדבר לא בשביל שאינו יכול לדבר רק מפני שהוא חסר דעת ושכל ולכך נקרא שכל הדברי, ואמר שצריך להוציא נפש השכלי אל הפעל. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה נברא וכו' כלומר אם צריך להוציא השכל הדברי לבדו אל הפעל, ללמוד לשונות ודברי מליצות ושאר דברים המתייחסים אל השכל הדברי ובזה נקרא הוצאת שלימותו אל הפעל, או נברא להוציא שכל העיוני אל הפעל לדבר דברי תורה שהוא שכל עיוני. ועל זה אמר לעמל תורה נברא כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כי השכל הדברי אינו שלימות בפעל כלל רק עמל התורה הוא השלימות הגמור והוא שכל העיוני האלקי דבר זה צריך להוציא אל הפעל. טעם לספירת העומר, ומפני מה מתחילין ממחרת יום ראשון של פסח ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם הש"י לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך. בכן צוה למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל כמו שיבא שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים, ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד כי אין ההפכיים נמצאים יחד. ומכל מקום למחרת מיד בלי עוד הפסק זמן היה צורך שיהיו מכינים את עצמם לקבלת העמל הזה ועולו. מפני מה אמרה תורה ממחרת "השבת" והצדוקים הטועים ומתחילין לספור ממחרת שבת בראשית בחשבם, דאם לא כן למה כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כ"ג) ולא כתיב ממחרת הפסח אי נמי וספרתם לכם מיום ששה עשר אלא ודאי שהכתוב יצוה לשתהיה הספירה ממחרת שבת בראשית. אכן דבר זה טעות הוא בודאי, כי לטעם שאמרנו הוצרך לכתוב ממחרת השבת לומר, כי ממחרת יום השביתה דוקא יספרו שהשביתה היא להם בשביל שיצאו לחירות מן העבדות והמלאכה ויש להם יום שבת וחירות בשביל זה. כאשר גם השבת בראשית יוסד שמו על שם זה כדכתיב (דברים ה') ששת ימים תעבוד וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הרי כי השבת עצמו מורה על שהוציאם ממצרים מעבודתם. והנה גם כאן אמר ממחרת השבת ממחרת השביתה תספרו, שהשבית' של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל התורה. טעם שצוותה התורה להביא עומר מן השעורים וציוה להביא אז מנחה מן השעורים, מה שלא נמצא בכל הקרבנות כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן. מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו הש"י צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו. וכאמרם ז"ל על הסוטה מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם כבהמה הזאת שכל עצמה אינו אלא לסבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים שהם מאכל הבהמה. כשור לעול וכחמור למשא – שני סוגי העבודה ובע"ז (דף ה') אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעי' ל"ב) תנא דבי אליהו לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשא על דברי תורה ע"כ. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה ויט שכמו לסבול עול דברי תורה, וזכר שני המינים המה השור והחמור להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה. כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא שהוא בעל גוף חזק כדכתיב (בראשית מ"ט) חמור גרם שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל רק רובץ בין המשפתים, כן יהיה האדם מצד גופו שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח וכדכתיב (יהושע א') והגית בו יומם ולילה. ועוד נוסף ע"ז ישעבד בה כח הנפשיי אשר לו אל התורה כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם שבשניהם יהיה עמל בתורה, אם בגוף עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח, אם בנפש אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל באשר כח נפשו גדול כנאמר (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור, וכן הדבר ממש אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט כחמור למשא וכשור לעול. ספר דרך חיים - פרק ב משנה טז שכר תלוי בעמל התורה הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ויש כאן לשאול שאלה גדולה, דכאן משמע כי הכל הוא לפי רוב התורה שלמד שהרי אמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, ואלו בפרק קמא דברכות (ה' ב') רבי אלעזר חלש עאל לגביה ר' יוחנן חזיה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשם שמים והשתא משמע דמרבה וממעיט שוים, וכאן אמר אם למדת תורה הרבה שיש לך שכר הרבה. ואפשר לומר בכאן לענין העמל נאמר, שאם למדת תורה ונצטערת עליה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל והטורח, וכמו שפירשנו למעלה בתחלת הפרק ע"ש. אבל בודאי אם אחד למד תורה הרבה בשנה אחת על ידי עמל שנה, ואחד למד תורה מועטת בעמל שנה שניהם שוים מהר"ל חדושי אגדות על סנהדרין דף קא/א עיקרה של תורה הוא חכמה ושכל הקורא פסוק של שיר השירים וכו'. כלומר שדבר זה נחשב הפסד כאשר ישנה בתורה, לכך לובשת שק שמורה הפסד ואבל. ואמר' עשוני בנייך ככנור שמנגנים בו, ודבר זה הוא שנוי לתורה, כי הכנור הוא הפך התורה. כי התורה עיקר שלה המחשבה והשכל, והזמר הוא בפה, וכאלו לא היתה התורה רק דברים שנאמרו בפה בלבד ואין בהם חכמה עמוקה, וכאשר האדם מחשב מחשבה עמוקה סותם פיו ואין מדבר, ומי שעושה התורה כמין זמר שמנגנים בפה כאלו אין בה רק הדבור בלבד ואין עיקר שלה חכמה עמוקה השכלי, דבר זה בטול לתורה. רבנו יונה - משלי פרק כד פסוק ל התבונן בזה, כי הנה תולדת הארץ מצלחת בעבודת האדם וכן תולדת הנפש תצליח בגדול ולמוד והנהגה. ואם לא יגדל וילמוד נפשו לא תצליח לפעולותיה ולעבודתה, והגידול הוא תקון המדות. ואם ייגע האדם לעזור בתיקון הארץ להצלחת תולדתה, הלא ייגע בתיקון נפשו להצלחת תולדתה. והנה הכח הצומח והכח המתאוה תולדת שניהם תצליח בגדול ובהנהגה, ואם לא יגדלם ויניח התאוה על דרכה ועל תאותה ותולדתה תשחת הנפש במידותיה ויפסד השכל, וגם הגוף יספה ויאבד ביתרון המאכל והמשגל אף כי יאבדו הנפש והגוף בחטאים ובעונשים. והנה יש אדמה נוחה להעבד, ויש אדמה אשר עבודתה קשה, ולא יעבד בה ולא יזרע זולתי בעמל כבד. ובכל זאת לא יניחנה להפסד, ויעמוד בעל השדה לחרוש ולהשקות עד אשר תשוב לשדה נעבדת וטובה. וכן ימצא בענין הנפשות, כי יש נפש אשר תחזק תאותה ומדותיה קשות כפי תולדת החומר, וכאשר יעמול בעליה בתקון מדותיה וימשכנה אחרי השכל, יישרנה מדותיה ותמאס ברע ותבחר בטוב, ותמצא את לבבה נאמן וחפץ בעבודת השי"ת.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36611535
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת אח"ק - תשפ"ה לפ"ק
05/09/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת אח"ק - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת אח"ק תשפ"ה לפ"ק הנושא: כבוד חברים ספר ויקרא פרק יט (יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה': ספר דרך חיים - פרק ב משנה יד ויש לך לדעת כי מה שאמר ר' אליעזר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך הוא ענין גדול מאד להביא את האדם לעולם הבא, ובפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח, ב') כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו אצלו אמרו לו רבי למדינו ארחות חיים ונזכה לעולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם וכו' הרי כי ר' אליעזר שאמר כאן יהיה כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ר"ל כי דבר זה מביא האדם לחיי עולם הבא. ואל יקשה לך כי למה דבר זה מביא לחיי עולם הבא, כי דבר זה יש להבין מדבר זה שאמרו חכמים (ב"מ נ"ט, ב') כל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא ומזה תבין כי ההפך הוא הזהיר בכבוד חבירו הוא הדרך לחיי עולם הבא וכמו שיתבאר לקמן דבר זה בבירור, כי כאשר הוא נוהג כבוד באדם שנברא בצלם אלקים כי האדם נברא בצלם אלקים ומפני זה ראוי לעולם הבא. כי אין ראוי לאדם עולם הבא רק בשביל צלם אלקים אשר הוא לאדם מן העליונים וכדכתיב בכתוב (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומפני זה ראוי האדם לחיי עולם הבא, ולפיכך אמר כאשר תהיו נזהרים בכבוד חבריכם יהיה לכם עולם הבא ולא תהיו ח"ו מבזים את הצלם שבו תלוי עולם הבא. וכן אמרו בספרי (מכילתא סוף יתרו) לא תעלה במעלות על מזבחי ר' ישמעאל אומר הרי הדברים קל וחומר ומה אם אבנים שאין בהם ידיעה לא לרעה ולא לטובה אמר המקום לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמיון של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו בזיון ע"כ, הרי כי האזהרה על חבירו מפני כי הוא נברא בצלם אלקים כי זהו המעלה היתירה שיש לאדם ובשביל זאת המדריגה האדם זוכה ג"כ למעלה העליונה לחיי עולם הבא, ולכך אמר כי זה ארחות חיים לעולם הבא להביא את האדם מן עולם הזה שהוא עולם הגשמי אל עולם הנבדל הוא עולם הבא. ואמר ר"א ג"כ כאן יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ללמוד לאדם אורחות חיים שבו יגיע לעולם הבא: ספר דרך חיים - פרק ג משנה יד ...וזה פירוש הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי דבק בפנים שלו זיו וניצוץ עליון דבק בו ודבר זה הוא צלם אלקים. ובזה מיוחד האדם מכל הנבראים בזיו ואור הצלם, ואין האור הזה אור גשמי כלל אבל הוא אור וזיו נבדל אלקי שדבק באדם ועליו נאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם, כי השם יתברך נקרא אור כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי שהרי האור אינו גשמי כלל, ודבר זה ביארנו בהקדמה אצל כי נר מצוה ותורה אור שהאור מורה על דבר נבדל בלתי גשמי, וזהו ענין הצלם שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי בלתי גשמי וזה זיו צלמו. וכמו שמקבל האדם הנשמה העליונה עם הגשם, כך מקבל האדם הגשמי הזיו והניצוץ העליון הזה. ומצד האור הנבדל הדבק באדם כאשר הוא מסולק ומופשט מן הגשמי הוא צלם אלקים לגמרי... ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק ז תראה אותם כשמתעסקים עמהם - כאחי הבושת, וכשמדברים עמהם - חכמים, וכששואלים אותם - יודעים, וכשחוטאים להם - ענוים. תראה צורותם - שעלה עליהם האור, ואם תעמוד על הלבבות ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת ריע - פרק א ובפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח, ב') ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו ר' למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עה"ב. אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם... ...מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם כבר בארנו ד"ז בפרק ר' אומר למה ע"י דבר זה זוכה לעה"ב, כי הכל הוא בשביל המעלה העליונה שברא הש"י את האדם בצלם אלקים, כי מעלה זאת מגיע עד עה"ב כי אי אפשר להיות דבר על מעלה זאת מה שנברא האדם בצלם אלקים, וכמו שבארנו דבר זה אצל חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי מעלה ומדריגה זאת אינה למלאכים ומאחר שמדריגה זאת אינה למלאכים אם כן מדריגה זאת מגיע עד עה"ב, וכאשר מכבד את צלם אלקים הזה דבק בעה"ב כיון שנותן כבוד אל האדם שנברא בצלם אלקים. וכבר בארנו אצל חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי הצלם הזה הוא אור עליון שזורח על האדם וכמו שהתבאר שם, ואור זה הוא אור עה"ב כאשר תבין בחכמה, ולכך אמרו (שם) המלבין פני חבירו אין לו חלק לעה"ב, כי הוא מכבה ומפסיד את האור הצלם הזה אשר אורו מן עה"ב ולכך אין לו חלק לעולם הבא ג"כ כמו שבארנו אצל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא ע"ש. ...ומה שאמר כל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, אין הפירוש מפני דאזיל סומקא ואתא חיורא דא"כ מאי קאמר ליה שפיר קאמרת הא הוא ג"כ כך אמר בשביל זה. אבל מה שאמר המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, הוא ענין פנימי כי מי שמלבין חבירו הוא שמכבה אור הפנים שהוא האדם כמו שמכבה את הנר, וזה נקרא ש"ד של אדם, כי צלם הזה יש לו ענין נפלא מאוד והוא צורתו של אדם, ולפיכך מי שמלבין ומבטל את צלם פניו עד שהוא מלבין אותו ומכבה את אורו זנ נקרא שפיכת דם. כי אין שפיכת דם רק ביטול האדם וזה שמלבין את פניו של אדם הוא מבטל את תואר הכרתו של אדם שהוא צלמו והוא בטול האדם ג"כ כי צלמו הוא האדם. וכאשר בא לברא את האדם אמר נעשה אדם בצלמנו, לא אמר נעשה אדם בעל שכל רק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו מוכח כי עיקר האדם הוא צלמו ודמותו. ולפיכך אמר המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, כי המלבין מבטל צורת האדם כי הפנים של אדם הוא הכרתו שהוא עיקר האדם שבו יוכר ויובדל. והכתוב אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, שמזה תלמוד כי לכך שופך דם האדם חייב מיתה מפני שהאדם נברא בצלם אלקים וצלם זה הוא מבטל כאשר שופך דם האדם. והמלבין את פניו הרי מבטל צלמו ג"כ כאשר מלבין פניו והוא צלמו אשר נברא בצלם אלקים, והבן הדברים האלו ...ובפר"ה דגיטין (נ"ז, ב') תניא א"ר אליעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. פירוש בדבר זה רמזו כי אין דבר שהוא גורם לפעול בעולם כמו הבושה, כי עם גודל מעלת בהמ"ק שהוא בית קדוש אלקי על הכל גרמה חטא של הבושה שהבושה הוא בטול צלם האלקי, עד שהחטא בזה גרם לבטל בהמ"ק האלקי. כי אלו שני דברים דומים שוים לגמרי, שכך אמרו במדרש (שו"ט פקל"ט) שני דברים נבראו בשתי ידיו בית המקדש דכתיב מקדש ה' כוננו ידיך וגו' והאדם נברא בשתי ידיו גם כן דכתיב ותשת עלי כפכה וגו', ולכך הבושה שהוא לאדם שנברא בצלם אלקים היה גורם לבטל בהמ"ק כי שניהם ענין אחד למי שמבין דבר חכמה עליונה
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36513690
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת תז"מ - תשפ"ה לפ"ק
05/02/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת תז"מ - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת תז"מ תשפ"ה לפ"ק ביאור: הפלוגתא במתיבתא דרקיע ספר ויקרא פרק יג (כה) וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא ספר באר הגולה - הבאר הרביעי – בפרק הפועלים (ב"מ פ"ו, א') בענין רבה דהוי יתיב אגודא דדקלא והוי קא גריס שמע דהוי מפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודם לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא אמרו מאן יוכל לוכח רבה בר נחמני דאמר רבה אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שדרו שליח בתריה וכו' לא הוי מצי מלאך המות למקריב ליה דלא הוי פסיק פומיה מגרסא אדהכי נשיב זיקא ואווש ביני קניא סבר גונדא דפרשא הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידיה דמלכות כי קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור ע"כ. וע"ז מתמרמרים מאוד בשתים האחד איך יהיו ח"ו חולקים עם קונם וצורם, והשני עוד יותר גדול שיהיו אומרים מן לוכח ויהי ההדיוט מכריע את רבו. גם בזה שמע לדברים אלו ויצא כנוגה צדקם וחכמתם תזרח כשמש בתוקפה ובגבורתה. דע כי במאמר הזה גלו לך על דרכי ה' הישרים אשר הם ישרים לכל הנבראים, לא כמלך בשר ודם אשר גוזר גזירה על עמו ולא ישגיח באיזו עניין הוא אל המקבלים, אבל הש"י מעשיו ופעולותיו ישרים אל המקבלים. כי כבר התבאר לפני זה, כי הבחינה שהוא מצד המקבלים הוא זולת הבחינה שהוא מצד הנותן, ולא יעשה הקדוש ברוך הוא כי אם הוא ראוי ונכון אל המקבלים גם כן, והוא בחינה זולת הבחינה שהוא מצד הנותן: ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ח, ב') אמר ר' יוחנן בכל מקום ששואלין המינין תשובתן בצדן נעשה אדם בצלמנו ויברא אלקים את האדם בצלמו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כי שם נגלו אליו האלקים לאל העונה אותי ביום צרתי כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו לו אלקים לפדות לו לעם עד די כורסין רמיו ועתיק יומין יתיב הנך למה לי אמר ר' יוחנן אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא ע"כ. הודיעו חכמים בזה, כי מה שכתוב נעשה אדם בצלמנו וכיוצא בזה שפי' הדבר שהוא יתברך נמלך בפמליא של מעלה וזהו נעשה אדם. ואין הכוונה חלילה שהוא יתברך צריך לעצה ולהמלכה מברואיו, כי הוא ברא אותם ואת שכלם ודעתם ואיך יעלה על דעת האדם לומר כך: אבל הפי' הוא שלא ימצא בעולם התנגדות, משל זה כאשר רצה הקב"ה לברא את האדם, אף כי היה ראוי להיות נברא האדם מצד הפועל שהוא השם ית' אם היה לו התנגדות מצד הנמצאים שלא היה לבריאה זאת חבור וקשור עם פמליא של מעלה, עד שהיה כאן התנגדות. כי בריאה זאת בשביל שני דברים שייך בו שאלה יותר משאר נבראים, האחד שהאדם יש בו דבר מן העליונים הוא הנשמה והחכמה והשכל, וכאשר זוכה האדם יש לו מעלה ומדרגה בין העליונים ולפיכך ראוי לבריאה זאת שיהיה לה קשור עם עליונים, ולכך ראוי שיהיה בצד שלא ימצא לו התנגדות לאדם. השני שכל הנבראים התחתונים נבראו בשביל האדם, ואם בריאת האדם ראוי ראוים ג"כ כל הנבראים שהם בשבילו וטפילים אצלו לפי שהוא העיקר, ולפיכך בכל הנבראים לא כתב נעשה רק באדם, בשביל כי הקב"ה פועל את הנבראים, וכל פעולותיו ומעשיו אשר הוא עושה הם ישרים וראוים להיות, כמו שהוא ראוי מצד הפועל, כך הם ראוים מצד הנמצאים עד שלפי זה יהיה העולם אחד ואין בו התנגדות. ... ולכך אמרו שהתורה שהיא גזירת ה', ראוי שתהיה נכון ואמת אל הנמצאים כמו שהוא אצל הנותן והגוזר, לכך אמר שבדין הזה שהוא ספק נגע אם בהרת קודם או שער לבן קודם... ויש לך להבין זה בעומק החכמה, כי הנגעים בפרט אינם ראוים שיהיו בעולם ואין להם מציאות כלל מצד עצמם, רק שהם באים במקרה בלבד ואינם בעצם, ולפיכך הש"י אשר הוא מחויב המציאות רחוק ממנו דבר שהוא במקרה, כי הוא יתברך מחויב המציאות והמקרה אין לו מציאות כלל רק במקרה קרה. לכך השם יתברך מטהר את ספק נגע, לומר שלא נמצא הנגע הזה כי מציאותו דבר מקרה ואין לו מציאות אצל הש"י שהוא מחויב המציאות. אבל שאר מתיבתא דרקיע אשר הם אפשרים ואינם מחויבים בעצמם, אין אצלם דבר שהוא מקרה כמו הנגעים כאילו אין להם מציאות כלל, רק יש להם מציאות אצלם כי אינם מחויבי המציאות, ולכך הם מטמאים הספק כי שמא הבהרת היה נמצא. רק רבה שהוא יחיד בנגעים ויחיד באהלות, וכיון שהוא יחיד בנגעים קרוב ביותר אותו שהוא יחיד אל הש"י שהוא מחויב המציאות. ודבר זה מבואר לחכמי לב כי הש"י שהוא אחד לגמרי ואין זולתו הוא מחויב המציאות לגמרי, ומי שהוא אחד בדבר מה כמו רבה שהוא יחיד בנגעים בלבד יש לו קירוב אל מחויב המציאות, ולכך היה מטהר ספק נגע כי המקריים אין בהם מציאות אצלו ג"כ ולכך הספק טהור, ומפני כך יצאת נשמתו בטהרה כי בזה היה לו דביקות ביותר אל הש"י. כלל הדבר מחויב המציאות מטהר את הספק בפרט ספק נגע כי אין לו מציאות אצלו לכך תולה לומר שאינו נמצא ודבר זה ברור מאוד ליודעי בינה:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36415125
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת שמיני - תשפ"ה לפ"ק
04/28/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת שמיני - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת שמיני תשפ"ה לפ"ק הנושא: קבלת יסורין באהבה ותכלית מדריגות באהבת ה' ספר ויקרא פרק י (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן רש"י על ויקרא פרק י פסוק ג וידם אהרן - (שם ושם) קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין ספר חובות הלבבות - השער הששי - שער הכניעה - פרק ז ...והשני - כשיפגעהו פגע בממונו, או יקרהו מקרה בקרוביו, אם יגביר הסבל על החרדה. וירצה בגזירת הבורא, ויצדיק את דינו, יורה על כניעתו הטובה ושפלותו לאלקים, כמו שאמר הכתוב על אהרן במה שאירעו במות נדב ואביהוא (ויקרא י ג): וידם אהרן, ואמר דוד (תהלים לז ז): דום לה' והתחולל לו, (עמוס ה יג): לכן המשכיל בעת ההיא ידם. ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק א ...ואז תשוקה כוס האהבה באלקים, ... ואם ייטיב לה - תודה. ואם יענה - תסבול, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו [וכוסף לרצונו] ובטחון עליו, כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלקי! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג טו): הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א יג): צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך הדרש (שבת פח ב): אף על פי שמיצר לי ומימר לי דודי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ספר המצות הקטן - מצוה ה לצדק את הדין על כל המאורע כדכתיב (דברים ח') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך. לצדק, דרשו חכמים (ברכות דף ס') אם הריעוך הרבה יהא בעיניך מעט ואמור מעט מחובי נגבתי. <א> יהיה שמח ביסורין כשבאין עליו, ואם אינו יכול לסובלן מכ"מ לאחר שיעברו ישמח בהם וישתוק ואל יתפאר בהם כדאמרינן (ברכות דף ו') אגרא דיסורין שתיקותא. ומצוה זו נוט' מאד אל האהבה כאשר דרשו רבותינו (ברכות דף נ"ד חלק דף ק"א) בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך גם מצינו דורות הראשונים שהיו מחבבין היסורין. וגם דרש רבי עקיבא חביבין יסורין תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא/א תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא נענה רבי טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר לו עקיבא זו מנין לך אמר מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים [וגו'] ויעש הרע בעיני ה' וכתיב גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכהו בבלה וכתיב ובהיצר לו חילה את פני ה' אלקיו ויכנע מאד מלפני (ה') אלקי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלקים הא למדת שחביבין יסורין ספר נתיבות עולם ב - נתיב היסורין - פרק ג בפרק חלק (סנהדרין ק"א, א') תנו רבנן כשחלה ר"א נכנסו ד' זקנים לבקרו רבי טרפון ורבי יהושע ור' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, נענה רבי טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטפה של גשמים כי טפה של גשמים בעוה"ז ורבי בעה"ז ולעה"ב, נענה ר' יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעוה"ז ורבי בעוה"ז ולעוה"ב, נענה ר"א בן עזרי' ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעוה"ז ורבי בעוה"ז ולעוה"ב, נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר ליה עקיבא מנין לך אמר ליה מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים ויעש הרע בעיני ה' וכתיב גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא וגו' וכתיב ובהצר לו חלה את פני ה' וגו' ויתפלל אליו ויעתר לו. יש לשאול מה הם אלו תוארים שכל אחד מתאר אותו בתואר מיוחד. ויש לך לדעת כי כל אחד בא להוסיף, כי רבי טרפון אומר טוב אתה לישראל מטפה של גשמים, שהטפה מכינה הארץ שתוציא עץ פרי, כך אתה בתורה אשר מלמד ומוכיח את ישראל אתה מכינם שיעשו מעשים טובים אשר הם נקראים פרי, וזהו שנחשב ר"א טפה של גשמים לישראל אשר הטפה מכינה האדמה להוציא פרי. והוסיף רבי יהושע לומר כי אין הת"ח שבדור נחשב טיפה של גשמים שהטפה אינו נותן רק הכנה בלבד לארץ שמכינה האדמה, אבל נחשב הת"ח כמו גלגל חמה המוציא עין האדם אל הפעל, כי האור מוציא הראות של אדם אל הפעל עד שהוא רואה וכך הת"ח בלמוד שלו מוציא האדם אל הפעל עד שהוא בשלימותו. ואין זה הכנה בלבד רק שמוציא את האדם אל הפעל לגמרי כמו גלגל חמה שמוציא עין האדם אל הפעל. ורבי אלעזר בן עזריה הוסיף עוד, שהת"ח שהוא בדור הוא עוד יותר מזה, כי הגלגל של חמה אינו מוציא רק הראות אל הפעל ואינו נותן הראיה בעצמו, אבל הת"ח נחשב כמו אב ואם שהם מולידים הבן לגמרי, וכן נחשב הת"ח בתורתו שמלמד את הדור כאלו הוליד הדור לגמרי. הנה כל אחד הוסיף כי רבי טרפון לא אמר רק שהוא כמו הטפה שהיא הכנה בלבד אל הפרי שגדל, ור"י הוסיף כי אין ראוי שיחשב הת"ח הכנה בלבד רק נחשב השלמה שהוא משלים את האדם, כמו גלגל חמה כאשר אין אור לא יוכל לראות וגלגל חמה משלים את הראות הפעל עד שהוא רואה וכך הת"ח בדורו משלים הדור, ובא ר' אלעזר בן עזריה לומר שאין ראוי לומר שאין הת"ח רק השלמה לדור רק נחשב כאלו הוליד אותם לגמרי כמו אב ואם... ורבי עקיבא אמר חביבין יסורים כלומר שיותר מכל מדריגות האלו אינם נחשבים נגד היסורים שהם ממרקים ומזכים את הנפש ומטהרין את הנפש עד שהוא נעשה מסולק מן הגשמי ודבר זה יותר מכל המעלות, כי בעל היסורים הוא נעשה נבדל מן החמרי עד שהוא בן עולם הבא וזה יותר מהכל כמו שנתבאר אצל ג' מתנות נתנו לישראל וכולם נתנו על ידי יסורין, ואלו המעלות שזכרו הראשונים מה שהוא פועל באחרים אבל היסורים לאדם מעלה עצמית כאשר ממרקין הנפש עד שנעשה קדוש ואין להאריך עוד ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת השם - פרק א בספר משלי (י"ז) בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד. שלמה המלך רצה לומר, כי האדם אשר אוהב את רעו אהבתו דביקה בו, אף אם הגופות נפרדים מכל מקום נפשו של אוהב קשורה בו תמיד, ולכך אמר בכל עת אוהב הרע אף שאינו אצלו. ואמר ואח לצרה יולד ר"ל כי הרע הזה כאשר יולד לאוהב שלו צרה נחשב אחיו להושיע אליו מצרתו, כי האח ראוי שיושיע לו בעת צרתו כי אחיו הוא בשר מבשרו ראוי שיושיע אליו בעת צרתו וכאלו נעשה אליו הצרה, והאוהב גם כן בעת צרת אוהבו הוא לו אח. ומשמע מן הכתוב הזה כי עיקר האהבה הוא לריע שלו מפני שהם שוים ודומים ולכך שייך בהם אהבה. ולפי זה יש לשאול כאשר מצינו שאהבה היא לריע שלו במה שיש להם שתוף וחבור והדברים הרחוקים זה מזה אין בהם אהבה. אף כי קצת מן החכמים חשבו כי האהבה היא יותר אל דבר שהוא הפכו כמו אהבת איש לאשה והרי זה זכר וזו נקבה והם מחולקים אינם שוים, והראיה שהאהבה לדברים שאינם שוים כי כל אהבה הוא חבור וכל חבור הוא לדבר שאינו דומה, כמו האדם שיש בו חמימות מתחבר אל דבר הקר שהוא הפך זה והארץ היבשה מתאוה למטר, והשנאה בין השוים ...לפי זה אין קשיא אף על גב שהשם ית' נבדל בלתי גשמי והאדם בשר ודם בעל חומר שייך בזה אהבה. אך הדבר הזה אי אפשר לומר שיהיה כך, שהרי מצינו בחוש הפך זה כי בני אדם שהם מתדמים באומה אחת אוהבים זה את זה, ואמרו חכמים (ב"ק צ"ב, ב') לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו, ומה שאין אהבה לעצמו מפני כי האהבה הוא התשוקה אל הנאהב ואין כאן תשוקה כי הוא עצמו. ולכך האהבה בין איש לאשתו כי הוא הדבקות הגמור עד שנעשים דבר אחד ויש בזה תשוקה, ואם כן האהבה מצד שהם דבר אחד ומצד הזה היא האהבה לא זולת זה. וכן מה שהוא משתוקק החם לקר הרי הקר הוא השלמתו ולפיכך הם כמו דבר אחד לגמרי, וכן בכל מקום שהדבר מתאוה אל דבר שהוא הפכו הדבר הזה מפני שיושלם באותו דבר ומכיון שיושלם בו נעשה עמו דבר אחד ומצד הזה האהבה...ואם כן יקשה לך כי אצל הש"י תמצא שניהם האהבה והיראה ולמה זה ואיך שייך אהבה אל השם ית' שאין ביניהם שוים דמיון כלל. אמנם לפי מה שאמרנו לא יקשה כי אף שהוא ית' בשמים ואתה על הארץ ואי אפשר לומר בפה הרחוק שבין השם ית' ובין האדם, אבל פירוש הדבר כמו שאמרנו, כי השם ית' הוא קיום האדם וא"א זולתו ולפיכך שייך אהבה אליו, כי כל דבר הוא אוהב דבר אשר הוא השלמתו והוא ית' השלמת האדם. ...אמנם אשר נראה מדברי חכמים, כי האהבה שיש לאדם אל בוראו הוא מצד אחר, וזה שאמרו בפרק הרואה (ברכות ס"א, ב') כשהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד יצאת בת קול ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצאת נשמתך באחד. ...אבל דבר זה שאמר ה' אחד שהוא ית' אחד ואין זולתו ומצד שהוא ית' אחד ואין זולתו הכל שב אליו, ובזה נשמתו הוא שב אל הש"י ומפקיד נשמתו ביד הש"י, ולפיכך ר"ע היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו, כי מה שהוא ית' אחד הנשמה אליו ית' תשוב, וכאשר היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו היתה נשמתו שבה אל הש"י לגמרי במה שהוא אחד, ומזה הצד נמצא האהבה, ולפיכך אמר ה' אלקינו ה' אחד ואהבת את ה' אלקיך וגו', כי מצד שהוא ית' אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו יתברך כי הוא ית' עיקר הכל, ומפני כך שייך אהבה אל השם ית'. . ויותר שייך אהבה אל השם ית' ממה ששייך אהבה בשאר דברים, כי כל אהבה שיש בין האוהבים אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו, אבל האהבה אל הש"י במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי עד שאין לאדם מציאות בעצמו ובזה הוא מתדבק לגמרי בו וכדכתיב (דברים י"א) לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו, ובזה שייך אהבה גמורה. וכמו שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, כי זהו האהבה הגמורה כאשר מוסר נפשו אל ה' כי בזה דבק בו לגמרי והוא עצם האהבה, ויתבאר לך כי יותר שייך אהבה אל הש"י במה שהאדם מוסר נפשו אל הש"י ודבוק בו לגמרי והוא אמיתת האהבה. ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק ג אבל איך הדרך אל אהבת האלקים, יתברך, אומר בתשובת שאלה זאת, כי הבקשה הזאת לא תיתכן לשואל אלא אחר הקדמות רבות, וכאשר תתקיימנה ההקדמות, תתיילד מהן האהבה באלקים, יתברך, אבל מי שמכוין אליה בעצמה, לא יוכל להגיע אליה. וההקדמות, אשר ראוי למאמין להקדים לה בנפשו, הן שני ייחודי הלבבות, ושתי כניעות, ושני חשבונות, ושתי בחינות. אבל שני ייחודי הלבבות, אחד מהם - לייחד הלב בייחוד הבורא, והשני - לייחד המעשה לשמו ולעבדו לכבודו בלבד... ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק ד אבל אם האהבה באלקים היא ביכולת האדם אם לא, אומר בתשובת שאלה זאת, כי האהבה על שלושה פנים: אחד מהם - אהבה שנקלה בעיני האוהב אבידת ממונו בעבורה, לא אבידת גופו ונפשו, ומהם - אהבה שנקלה בעיני האוהב אבידת חלק מגופו עם אבידת ממונו, כשהוא מקוה שתישאר נפשו בחיים בעבורה, והפנים השלישיים - אהבה שנקלה בעבורה אבידת הממונות והגופות והנפשות ...והיא המדרגה העליונה ממדרגות האהבה באלקים. וכמוה לא תיתכן מכל אדם, לפי שהיא למעלה מן היכולת הבשרית, מפני שהטבע הפכה וכנגדה. וכאשר תימצא ביחידים מבני אדם, איננה כי אם באומץ הבורא ועזרתו אותם מגבור היצר עליהם, שכל (גמול) השתדלותם בעבודתו וקיומם מצוות תורתו בנפש נאמנה ולבב שלם ומצפון זך, כמו נביאי האלקים ובחיריו וסגולתו. ואין ביכולת כל בשר לסבול מה שזכרנו לאהבת הבורא, מפני שהטבע והיצר כנגדו, אבל השני פנים [הראשונים] הם ביכולת רוב המדברים, בהשתדלם בהקדמות אשר הקדמנו בשער הזה
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36318535
info_outline
שיעור ד' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם למהר"ל
04/11/2025
שיעור ד' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם למהר"ל
שיעורים בספר גבורות השם למהר"ל - שיעור ד' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק פרק נ"ז – סדר המכות של דצ"ך עד"ש באח"ב ספר גבורות השם - פרק נז ואלו מכות נתן רבי יהודה בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ויש לדקדק מה חדש רבי יהודה בסימן הזה ומה צריך לסימן הזה. ובודאי כאשר ראה רבי יהודה באלו מכות דבר מסודר נתן לסדר שלהם סדר ראוי, וזה שראה כי היה מכת הדם בהתראה ומכת צפרדע בהתראה ומכת כנים בלא התראה, ואח"כ חזר לסדר הראשון מכת ערוב בהתראה ומכת דבר בהתראה ומכת שחין בלא התראה, ואחר כך חזר לסדר הראשון מכת ברד בהתראה ומכת ארבה בהתראה ומכת חושך בלא התראה, ומכה אחרונה שהוא מכת בכורות גם כן בהתראה, ולסדר הזה נתן סימן דצ"ך עד"ש באח"ב. ועדיין צריך עיון אחר שרבי יהודה נתן סימנים בדבר הזה, מוכח שלענין מכוון באו המכות שתים בהתראה ואחת בלא התראה, וכל שכן שיקשה למה היה הדבר כך. ואם אתה אומר שבא כך בשביל ששני פעמים הקדוש ברוך הוא מתרה בהם ואם לא ישמע בשתי פעמים מביא עליהם המכה בלא התראה, אם כן כל שכן שלא יהיה מתרה בו במכה רביעית והחמישית וכל מכות הבאות אחר כך אמנם כאשר תעיין בכתובים תמצא במכות סדר זה, במכה ראשונה נאמר (שמות ז') לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה ונצבת וגו', במכה השניה נאמר (שם) בא אל פרעה ואמרת וגו'. הנה במכה הראשונה לא הרשהו ללכת אל ביתו כי אם כאשר היה פרעה רוצה לצאת המימה יאמר לו התראה, במכה שניה אז הרשהו לבא אליו, במכה שלישית לא נאמר שום דבר שהיתה המכה בלא התראה. בסדר ערוב דבר שחין בערוב נאמר (שם) ויאמר ה' אל משה השכם וגו' כמו שנאמר בדם, בדבר נאמר בא אל פרעה כמו שנאמר בצפרדעים, במכת שחין לא נאמר כלל שהיתה המכה בלא התראה, ובמכת בכורות בעמדו לפני פרעה כאשר קרא להם בשביל מכת חושך נאמרה התראה זאת. הנה נראה נגלה ומבואר שלא במקרה היה הסימן הזה, שהרי בודאי הכתוב עושה הבדל, שכל מכות הראשונות בסדר אחד והשניות בסדר אחד וכן שלש מכות האחרונות, והנה יש ליתן טעם אל סדר הזה. דע כי כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להביא המכות על המצרים ובקטנה התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאלו התחיל באחרונה היה שולחם מיד ולכך התחיל במכה שהיא למטה במדריגה. והנה המציאות הארץ והמים וכל התחתונים זהו מציאות אחד, עד חלל העולם שהוא ממוצע בין הארץ והשמים וזהו מציאות שני, והשמים אשר הם למעלה מחלל העולם הוא מציאות שלישי. נמצא כי המדריגות הם שלשה התחתונים והעליונים והחלל ביניהם ממוצע בין שניהם, והאדם הוא בחלל שם משכנו ושם ישיבתו. והנה שלש מכות הראשונות דם צפרדע כנים הם בתחתונים, שזהו שנהפך היאור לדם והיאור היה משריץ צפרדעים והארץ כנים. ומכת ערוב דבר שחין לא היתה בתחתונים כלל כי אם בשוכנים בחלל העולם, כמו הערוב מן החיות רעות שוכנים בחלל העולם, לא כמו הצפרדעים וכנים שהם במים ובעפר, אבל הערוב שהם חיות רעות ודבר בבהמות ושחין לאדם ולבהמות הכל בבעלי חיים שהם בחלל העולם, ולא כן הראשונים אין דירתם בחלל, שאין הצפרדעים דירתם רק במים ואין דירת הכנים רק בעפר לא בחלל העולם, שאין נקרא שרץ השורץ על הארץ דירתו בחלל העולם כי אם הבהמה והאדם שאינם שרץ הארץ. ואפילו אם היו הכנים נקראים שהם בחלל העולם מה שאין הדבר כך כלל וכלל, לא שייך שיהיה נקראת מכת כנים בחלל העולם, שהרי המכה היתה לעפר כדכתיב נטה את מטך והך את עפר הארץ וגו'. ושלש אחרונות הם בשמים, כי הברד מן השמים כדכתיב בקרא, והארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים, והחושך שלא ישמש למצרים מאורות השמים הרי הם שלשה מכות אחרונות בשמים, ואחר כך מכת בכורות היא על הכל שהרי היא לנשמת האדם העליונה שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים. לפיכך יש סדר מיוחד למכת דם צפרדע כנים, וסדר מיוחד למכת ערוב דבר שחין, וסדר מיוחד למכת ברד ארבה חושך בכורות. לכך אמר הכתוב בסדר שלשה מכות הראשונות, במכה הראשונה השכם לא הרשהו ללכת אל ביתו כי אם כאשר יצא פרעה המימה, שזה מורה שאין לו רשות כל כך על פרעה שאינו נכנס לביתו להתרות בו כי אם כאשר יפגע בו, ובשניה הוסיף למשול עליו ולבא אל ביתו ולהתרות בו, ומכל מקום כיון שהיה מתרה בו היה אומר אין אני חפץ במכתך רק שתשמע, ובשלישית היה מכה אותו בלא התראה לגמרי וזה יותר ממשלה עליו להכותו כך בלא התראה. אמנם כל זה לא היה רק במכות שהיו בתחתונים כמו שנתבאר למעלה, וכאשר התחיל במדריגה השניה המכות שהם בחלל העולם, וזאת המדריגה יותר עליונה חזר להתחלת הסדר כבראשונה, וכאשר עוד התחיל במדריגה השלישית שהיה מביא עליו מכות שבאים מלמעלה אז חזר לסדר הראשון, שכל אשר היתה מכה יותר עליונה במדריגה היה המכה גדולה וקשה עליו כמו שנתבאר למעלה וכאלו מתחיל מחדש, ובמקומו נתבאר יותר מזה
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36104600
info_outline
שיעור ג' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם למהר"ל
04/04/2025
שיעור ג' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם למהר"ל
שיעורים בספר גבורות השם למהר"ל – הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק שיעור ג' ביאורי הגדה של פסח וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵאָנְחוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּשְׁמַע אלקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִזְכֹּר אלקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב ספר גבורות השם - פרק נד ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו וגו'. הנה תמצא שלשה לשונות ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים וישמע נאקתם, ויש לדקדק בלשונות האלו למה שנה הלשון. וראה כי בא להגיד לך כי שלשה דברים גורמים שהתפלה והשועה נכנס לפני הקדוש ברוך הוא, הראשון שהצועק מצטער הרבה על זה ונחשב לו לצער. והשני שדבר שהוא צועק עליו הוא באמת קשה וראוי לזעוק עליו, כי לפעמים הצועק מצטער הרבה על דבר אחד ואין הדבר ההוא ראוי להצטער עליו ואין הצער שלו נחשב, ולפעמים להפך הדבר הוא קשה וראוי להצטער עליו מאוד אלא שאין האדם מצטער עליו. ולפעמים יש שניהם ואין הקדוש ברוך הוא פונה אליו בעבור שהוא מרוחק מן השם יתברך כי אם השם יתברך שונאו אף אם צועק בצרה גדולה אין הדבר נחשב בעיני השם יתברך. וכאשר יש שלשתן הצועק הוא מצטער על הדבר וצועק על זה, והדבר שהוא צועק עליו קשה, והוא אינו מרוחק מן השם ית' התפלה מקובלת ונעשה בקשתו. ולפיכך אמר נגד הראשון ויזעקו כי זעקה נאמר על הזועק מכח צער, וכנגד הדבר שהיו צועקים עליו שהיה דבר קשה מאוד נאמר ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה, וכאן לא הוזכר בלשון פועל כמו ויזעקו שהזכיר בלשון פועל, רק ותעל שועתם לפי שהוא נאמר על הענין שהיו צועקים עליו לכך הזכיר הדבר שהיו צועקים עליו, ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה, אמנם וישמע אלוקים את נאקתם הוא מצד שהיה שומע את נאקתם שלא היה הצועק מרוחק מן השם יתברך, והיה כאן שלשה דברים אשר אמרנו, הן ישראל אשר היו נאנחים וצועקים מאוד והן מצד הדבר שהיו צועקים עליו היה קשה שראוי לזעוק והן מצד הקדוש ברוך הוא כדכתיב וישמע אלוקים את נאקתם. ולפי שיש כאן שלשה דברים שאין האחד כמו השני הזכיר שלש שמות מחולקים זעקה שועה נאקה, אצל הזועקים לשון בפני עצמו ואצל הדבר שהיו זועקין עליו לשון בפני עצמו, ואצל הקדוש ברוך הוא המקבל לשון בפני עצמו. ועוד דע כי התפלה עד שתתקבל צריך שלשה דברים, האחד שצריך האדם לכוין דעתו בכל לבו, והשני לא יהיו המקטריגין דוחין את תפלתו שאם יש מקטריגים תפלתו נדחה, והשלישי עת רצון לפני הקדוש ברוך הוא שישמע התפלה, נגד הראשון אמר ויזעקו שהיו זועקין בכל לב, והשני שלא היו מקטריגים לתפלתו עד שנכנסה התפלה לפני הקדוש ברוך הוא וזהו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה שלא היו כאן דוחים את תפלתם שלא תעלה, והשלישי שהשם יתברך שומע את נאקתם שהיה עת רצון שהיה כאן כל שלשה סבות אשר הם ראוים להיות וזה נכון משלי פרק יד (פסוק לה) רְֽצוֹן־מֶ֭לֶךְ לְעֶ֣בֶד מַשְׂכִּ֑יל ועֶבְרָת֗וֹ תִּהְיֶ֥ה מֵבִֽישׁ רבנו יונה רצון מלך לעבד משכיל. ידוע הוא כי אין רצון המלך וחבתו רק לעבד משכיל, ועברתו לבן מביש, אע"פ שעבד אותו, גם הבורא ית' אין רצונו רק למשכילים העושים מצותיו מאהבתו ויראתו, ולא רצונו לאוחזים בהם להתפאר, או לאשר יראתם אותו מצות אנשים מלומדה, אע"פ שעובדים את השי"ת בקיום המצות, ואמנם פרס יקבלו ושכר יהיה להם חלף עבודתם. ספר משלי פרק טו (טז) טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה’ מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בּוֹ (יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ ביאור הגר"א טוב מעט וגו' המעט שיאסוף האדם ביראת ה' הוא טוב יותר ממה שיאצור רב ומהומה בו מלא מרמות וגזילות והעניין הוא להורות בדרכי לימוד תורת ה' תמימה כי לפעמים ילמוד אדם הרבה מאוד אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטר ודומיהן ובתוך הרוב שלומד יקרה מעט שלמד ביראת ה' אותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה בו. טוב ארוחת וגו' ארוחת הוא מזונות כמ"ש וארוחתו ארוחת תמיד וז"ש שטוב לאדם שיהיה לו כדי מזונו ולא יותר וגם אותו המזונות יהיה מאכילת הירק אך אהבה שם והוא בתורה ג"כ מורה להלומד מאהבת הש"י ב"ה ממה שיהיה לו שור שלם וגם יהיה השור אבוס ושנאה שם וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָֹרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אלהי מִצְרַיִם אֶעֱשֶֹה שְׁפָטִים אֲנִי ה' ספר גבורות השם - פרק נה וראוי לבאר עוד הסבה למה היתה ההוצאה מיוחדת לו, וזה כיון שהשם יתברך בעצמו רצה בישראל שיהיו ישראל לו לעם ולהיות יוצאים מרשותן של מצרים ולהיות לו יתברך לעבדים, ודבר שהוא מיוחד לו יתברך ראוי שיהיה השם יתברך הפועל, כי כמו שהדבר ההוא מיוחד לו בפרט כך ראוי שהוא יהיה הפועל המיוחד לזה, כי הדבר אשר הוא מיוחד לו אין ראוי ומיוחד לזאת הפעולה לפעול רק הוא עצמו יתברך, שהפעולה הזאת מגיע לעצמו להיות ישראל לו לעם, שלמה לא יפעל הדבר הזה שהוא מגיע לו יתברך. ובשר ודם אינו פועל דבר המגיע לו מפני שהוא פועל על ידי יגיעה ואינו רוצה לטרוח, אבל הקדוש ברוך הוא כי הוא אמר ויהי ומחשבתו ודעתו הוא פעולתו בודאי, וכיון שהיו ישראל יוצאים להיות לעבדים לו למה יהא דבר זה על ידי אחר אם כן השם יתברך בודאי הוציא אותם ולא אחר כלל. שאם לא היה הדבר שהוא פועל מיוחד לו דוקא, אז יש לומר שאין הדבר מתיחס אל השם יתברך שיהיה הוא הפועל בעצמו, אבל עכשיו שהדבר ההוא שהיה פועל מיוחד לו אם כן דבר זה מגיע לו יתברך, ואם כן למה יהיה נעשה על ידי אחר ודבר זה פשוט כאשר תדקדק. ועוד כי איך אפשר לומר שיהיה המלאך פועל דבר שמדריגת אותו הדבר הוא במדריגת המלאך עצמו, וזה כי תמיד הפעולה אינו במדריגת הפועל ועל כל פנים מדריגת היציאה הוא כמו מדריגת המלאכים, וזה כי מדריגת היציאה להיות ישראל לעם אל ה', והרי אין מדריגה יותר מזה כאשר היתה היציאה שהגיעה במדריגה אל השם יתברך מבלי אמצעי שהרי ישראל דבקים בה' בלי אמצעי, והנה אי אפשר להיות מלאך ושום כח אמצעי פועל דבר זה כי אם השם יתברך שהוא למעלה מהכל אבל אין שום מלאך למעלה מזה ולכן לא היתה הוצאה על ידי מלאך או שום כח אחר. ועוד דע כי ישראל היו תחת רשות מצרים לגמרי כמו שהתבאר פעמים הרבה מאוד, ואין מלאך נוגע ברשות מלאך אחר, שיש למצרים מלאך גם כן וכיון שנתנם ברשות מצרים תחת כח מצרים אין מלאך נוגע ברשותו, כי אם הקדוש ברוך הוא בעצמו שאין שום כח ומלאך נחשב אצלו והוא אלהי אלוקים והוציא ישראל מתוך רשותם, וכל הפירושים אשר אמרנו בזה הם ברורים ואמתיים בלי ספק כאשר תדקדק בזה וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי וְלֹא שָֹרָף. וּבְכָל אֱלֹהי מִצְרַיִם אֱעֶשֶֹה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי ה’, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר ספר גבורות השם - פרק נה והא דצריך לכל אחד ואחד מעוט בפני עצמו, פירוש דבר זה כי הפעל אשר הוא בעולם נחלק לשני חלקים, או שהפעל הוא בדרך הטבע ובמנהגו של עולם, או שהוא שלא בטבע והוא פועל נסיי, ופועל נסיי נחלק לב' חלקים, האחד או שהוא פועל הויה ועל ידי אותה הויה נעשה מה שירצה כמו שנתן המן והבאר לישראל, וזהו פועל של הויה, או הוא פעל ואינו הויה רק הוא הפסד ובזה נעשה הדבר כמו המלאך שהכה במחנה אשור כי בזה שהרג מחנה אשור נצלו ישראל. והרי לך שלשה דברים ויציאת ישראל על ידי אחר שלא על ידי הקדוש ברוך הוא אפשר לומר על ידי שלשה אלו, או שהיה המלאך מוציא את ישראל ביד חזקה והיה פועל הגאולה, או שהיה מחריב ושורף את מצרים ובשביל כך יצאו, כי כאשר החריב מצרים יצאו ישראל, או שהיה זה על ידי הטבע דהיינו על ידי מערכת שמים ודבר זה טבעי. וכנגד הראשון אמר לא על ידי מלאך שפעל היציאה והוא פועל הויה, ולא על ידי שרף לפעול היציאה על ידי הפסד מצרים, ולא על ידי השליח הוא מנהגו של עולם, שלפעמים אומה אחת שפלה עולה וזה נקרא שליח שהטבע הוא שליח של הקדוש ברוך הוא לפעול בעולם הזה וכל דבר בעולם השם יתברך פועל על ידי הטבע והוא שליח המקום, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות ופירוש זה נכון
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/36008950
info_outline
שיעור ב' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם למהר"ל
03/28/2025
שיעור ב' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם למהר"ל
מראי מקומות של שיעורים בספר גבורות השם למהר"ל שיעור ב' - המשך פרק נ"ד חלק ב' ביאורי הגדה של פסח אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּיַ הדִּבּוּר ספר גבורות השם - פרק נד וירד מצרימה אנוס על פי הדבור, דע כי ענין יעקב היה כל דבריו שלא במקרה, שאלו היו דבריו של יעקב במקרה דהיינו הירידה למצרים היה אם כן הגאולה במקרה והיה עיקר סדר העולם במקרה, שהרי ידוע ומפורסם בודאי כי הגלות והגאולה הוא עיקר מענין העולם וסדר שלו, וכבר אמרנו זה שכל דבר מענין זה היה בעצם לא במקרה, עיין אצל והנה שני עברים נצים (לעיל פרק י"ט) ולפיכך אלו היה יורד יעקב מעצמו ואם לא רצה לא היה יורד, היה בא הגלות במקרה שקרה שירד ואם לא רצה לא היה יורד, ואין לומר כך כלל אלא היה אנוס על פי הדבור עד שהיה בא הגלות בהכרח ולפיכך לא היה בא במקרה אלא בעצם, לכך דרשו וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. ספר גבורות השם - פרק יט ואיך תהיה הגאולה במקרה שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל ואיך תהיה על ידי דבר במקרה זה לא יתכן וַיָגָר שָׁם, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע. פי' אלו ירד להשתקע חס ושלום היו מבטלים הגאולה, כי כל זמן שלא היו רק כמו גרים לא היו ראוים להיות נשארים כי הגר במה שהוא גר הוא כמו אורח נוטה ללון ולמחר יוצא, כך היו ישראל במצרים שלא ירד יעקב להשתקע ובשביל כך זכו לגאולה, וכבר הארכנו בזה, ואם לא כן כיון שדעתו להיותם עומדים שם היו נשארים שם כפי מחשבתן. וכדי שלא תאמר כי הם ירדו להשתקע, והא דכתיב ויגר שם שלא קבלו אותם מצרים רק כמו גרים, אבל ישראל מחשבתם דירת קבע, לכך מביא מקרא זה לגור בארץ באנו וגו' דמוכח מזה שגם הם לא היה מחשבתם רק להיות כמו גרים ולא ירדו להשתקע בִּמְתֵי מְעָט, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָֹמְךָ ה' אֱלֹקיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש וגו'. רמז בזה כי דוקא בשבעים נפש היו ראוים לרדת אל מצרים, כמו שהארכנו בזה במקומו עיין שם ואין צריך להאריך. ולפיכך יוכבד נולדה בין החומות שאין ראוי לישראל להיות שבעים נפש קודם בואם למצרים, וגם אין ראוי שיהיו בלא שבעים נפש והם במצרים, לכך בין החומות נולדה יוכבד לא הקדים ולא איחר וכבר נתבאר למעלה ספר גבורות השם - פרק יא וכאשר תתבונן על גודל השגחה עוד בירידתם למצרים, אין לאחר ולא להקדים ביאתן, כי עם ביאתן למצרים היו ע' נפש, כי יוכבד נולדה בין החומות. שכבר אמרנו לך כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש, כי ישראל משתתפים לאומות במספר הזה שהוא שבעים, רק כי האומות הם שבעים אומות ובבני יעקב היו שבעים פרטים בלבד. והטעם ידוע למבינים, כי האומות יש בהם הרבוי ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי, וישראל אומה יחידית פרטית ולפיכך היה מספר שלהם רק שבעים פרטים, וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית. וכאשר היו שבעים נפש, שהיה נמצא המספר הזה שבו נשתתפו ישראל והאומות שהוא מספר שבעים, אז היה התגברות מצרים על ישראל. ולפיכך באותה שעה שבאו מצרימה והתחיל השיעבוד היו שבעים נפש לא קודם ולא אחר כך וַיְהִי שָׁם לְגוֹי, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינין שם. פי' כי לא היו בטלים ישראל אצל המצרים להיות נקראים בשם מצרים, אלא מצוינין ומסומנים כי ציון מלשון סימן, כי כל רואם היו מכירין ישראל בשם בפני עצמן, עד שהיו אומרים עליהם אלו עם ישראל, וזה אם היו ישראל בטלים אצל מצרים להיותם נקראים בשם מצרים חס ושלום, לא היו ראוים לגאולה שהרי נתחברו להם להיות שם מצרים נקרא עליהם, ומפני שהיו ישראל מסומנים בין המצרים והיו עם בפני עצמם, ראוים להוציא אותם מתוכם אחר שלא יתחברו עם המצרים והם מסומנים ונכרים לעצמם גָּדוֹל עָצוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם גדול עצום דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם, אף על גב שכתיב בפירוש בכתוב הזה גדול עצום, ואם כן מאי מביא ראיה יותר, יש לומר דמייתי ראיה במאוד מאוד דלא כתיב בקרא אלא גדול ועצום, ואלו שתי תוארים פירושן, גדול שהיו כלם גדולים בקומה ועצום שהיו עצומים בגבורה, וכאשר יש עם שהם מתוארים בקומה גדולה וגבורה נאמר עליהם עם זה גדול ועצום וָרָב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְֹעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה ורב כמשמעו ודרש מלת ורב כמו רבבה כצמח השדה נתתיך. פי' כמו שהצמח אינו יוצא צמח אחר צמח אלא נוצצים כאחד, כך היו מתרבים כאחד, כי ורב מגזירת הכפולים כמו רבבה שהוא גם כן מגזרת הכפולים. ונראה כי אלו שלשה דברים זכו ישראל עם גדול עצום ורב בזכות שלשת אבות, כי גדול הוא בשביל אברהם ועליו נאמר (בראשית י"ב) ואעשה אותך לגוי גדול לפיכך זכו להיות בנים גדולים, ועצום הוא בזכות יצחק שנאמר לו (שם כ"ו) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד וזהו ועצום, ורב בזכות יעקב שתראה כי הוליד י"ב שבטים תכופים שלא היה בכל האבות שנתברך ברבוי בנים כמו יעקב וכתיב (שם כ"ח) ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. ומן האבות אשר הם כמו שורש נמשך אל הענפים שלשה דברים אלו, וזה מובן לחכמים איך אלו ג' דברים באו מן האבות אל ישראל והבין זה היטב מאוד ותירבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים וגו'. פירוש הכתוב ישראל באותו הדור אף על גב שהיו בשעבוד גדול מאוד ועושים לבנים, היו בעלי גוף נקי וטהור, וזה בעדי עדים כי העדי מקשט את הגוף לכך היו נקיים ומקושטים בגופם ויפים מאוד תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיד/א ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי רש"י חייב מיתה - שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו משניאי - שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה ושערך צמח וגו'. פי' כי ישראל באותו הדור היו דור שלם, כי כאשר הגיעו ישראל לששים רבוא היו אומה שלימה וכבר הארכנו בזה. וזהו שדים נכונו ושערך צמח, כי כאשר שדים נכונו והשער צמח כבר יצאה מקטנותה להיות עומדת על שלימות הגוף שלה, וכך עמדו ישראל על שלימותם אשר ראוים להיות נכנסים תחת כנפי השכינה ואת ערום ועריה. פי' שעדיין לא היה להם לא מצות ולא תורה שהם קשוט נפש אדם, כמו שהמלבוש כבוד הגוף וראויה הכלה להיות נכנסת תחת החופה על ידי קשוט מלבושים, וכך עשה הקדוש ברוך הוא לישראל כאשר היו ערום ועריה מתורה ומצות נתן להם הקדוש ברוך הוא תורה ומצות, ואח"כ היתה השכינה מתחברת לישראל בשכון שכינתו ביניהם כדכתיב אחר מתן תורה (שמות כ"ה) ועשו לי מקדש וגו' כך הוא פירוש הכתוב ספר דברי חיים על התורה - פרשת בראשית אולם לפי פשוטו י"ל כך, דהנה באמת בגן עדן הלבוש הוא מעשיית המצות, דזה עיקר תכלית הגן עדן להנות מרוחניות, וצריך לזה לבוש דק, וזה נעשה ממצות, וכאשר גם המחקרים כתבו דלאחר פטירה מתלבש הנפש בלבוש דק כעין גוף, דעיין בספר (נשמת אדם) [נשמת חיים] (מאמר ראשון פי"ג) דאפילו חכמי אומות הודו לזה, ואנחנו עם בני ישראל בקבלתנו האמתית אשר זה נעשה חלוקא דרבנן ממצות מעשיות, דכח הקדוש שבעשיית המצוה נעשה מיניה לבוש דק, והרבה האריכו בזה בזוה"ק ובתיקונים (בסופו תי' ג' קלט ע"ב) בעניני הלבושים שנעשה מעשיית המצוה וממחשבה ומהרצון הטוב יעו"ש
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35912875
info_outline
שיעור א' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק בספר גבורות השם למהר"ל
03/23/2025
שיעור א' הכנה לפסח תשפ"ה לפ"ק בספר גבורות השם למהר"ל
שיעור א' תשפ"ה לפ"ק - בספר גבורות השם פרק נ"ד - ביאורי הגדה של פסח הגדה של פסח מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְֹרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָֹו, וָאֶתֵּן לְעֵשָֹו אֶת הַר שֵֹעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם ספר גבורות השם - פרק נד מתחלה עובדי עבודה זרה. יש לדקדק באלו הכתובים למה הוצרך להאריך בכל זה מה שאמר וארבה את זרעו, שנראה פירוש וארבה את זרעו על שאר בני אברהם למה הוצרך להזכיר אותם, וכן מה שאמר ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, למה הוצרך להזכיר, ועוד שאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור, למה הוצרך להזכיר נחור בענין זה ואין לו ענין כלל אל אברהם שאינו מזרעו. אבל עיקר הכתוב בא להגיד איך קרב הקדוש ברוך הוא את ישראל ובחר בהם, ואלו לא היו שאר אומות גם כן, מה שייך בזה בחירה בדבר שאין שם אחר, אבל בודאי היו שם אחרים והקדוש ברוך הוא בחר בהם, וזה כי היה אברהם ותרח ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, והיה יצחק וישמעאל ושאר זרע אברהם ובחר הקדוש ברוך הוא את יצחק, ונתן ליצחק את יעקב ועשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב ובניו, הרי שלשה פעמים הוחזק לברר ולבחור דבר מדבר עד שנעשה שלשה פעמים טפה קדושה ברורה שאין בה פסולת, ולפיכך ויעקב ובניו כלומר שכל בניו היו נבחרים אין בהם פסולת ושלשה פעמים זה אחר זה נתבררו. ואחר שזכר גנות גופני כמו שאמר עבדים היינו לפרעה במצרים הזכיר גם כן גנות נפשי שבשניהם היה גנאי להם בין בנפש ובין בגוף, והקדוש ב"ה העלם מן הגנות אל השבח והעלוי. [ספר גבורות השם - פרק נב וכאשר תבין עוד תדע עוד, כי השבח שקודם לו גנות יותר שבח, כמו שתראה כי היום קודם לו הלילה, וזה מפני כי השלימות אינו נמצא בהתחלתו בעולם הזה, וכאשר יגיע לנמצא שלימות מה אי אפשר שיהיה לו אותה המעלה בתחילתו, כאשר היא מדריגה עליונה אלקית, שאין המקבל ראוי אל מעלה הגדולה האלקית שיהיה כך מהתחלתו. לפיכך המעלה אלקית יוקדם לה גנות ולבסוף יעלה אל מעלה האלקית, כי כך ראוי אל מעלה האלקית שלחסרון המקבל אינה נמצאת בו תחלה, וזה נמשך אל הויית העולם הזה שאין בתחלתו נמצא מעלתו, אבל התחלתו הוא בשפלות ומתעלה באחרונה, ולא היה כדאי העולם הזה לקבל המעלה הזאת שיהיה האור בתחלתו, כי האור הוא מעלת המציאות לכך יוקדם לו לילה. ולפיכך תמצא גם כן כי העולם הזה היה נוהג בשפלתו מתחלת בריאתו דומה ללילה, עד שבא אברהם אבינו שהוא היום שאברהם היה כמו אור היום וזהו שאמרו רז"ל (ע"ז ט' ע"א) ב' אלפים תוהו, כלומר שהמציאות חייב להיות תוהו בראשונה להיות נמשך אחר ענין העולם הזה אשר התחלתו תוהו ואין בהתחלתו המעלה העליונה. ולכך דבר זה מורה על המעלה האלקית אשר היה להם תחלה גנות, ואח"כ היה הקדוש ברוך הוא מעלה אותם אל מדריגה האלקית, וזהו כפי סדר העולם כמו שאמרנו] המשך ספר גבורות השם - פרק נד מה שאמר ויעקב ובניו ירדו מצרים אף על גב דלקמן פי' שהיה יעקב אנוס על פי הדבור והוי למכתב יעקב ובניו הוריד למצרים, אין זה קשיא, דודאי היה גזירת הקדוש ברוך הוא שיבא יעקב ובניו למצרים אבל נתן הקדוש ברוך הוא סבה טובה לבניו כדי שירד למצרים בשביל יוסף מרצון נעשו, וכבר נתבאר ענין זה בפרקים ועיין שם בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְֹרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל המשך ספר גבורות השם - פרק נד ואחר שהזכיר הגנות הזה, גם כן התחיל ברוך שומר הבטחתו, להודיע כי אותה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לעשות הקץ גרם שלא יוכלו שונאינו לנו כמו לבן ומצרים אשר עמדו עלינו תמיד לכלותנו, וברית הבטחה הזאת היא שעמדה לא לבד לאבותינו אלא אף לנו, שבאותה הבטחה הקדוש ברוך הוא הבטיח גם כן על שאר מלכיות וכמו שדרשו (ב"ר פ' מ"ד) וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגם שאר מלכיות. וכמו שברית בין הבתרים הבטחה לגלות מצרים, היה גם כן הבטחה לכל המלכיות וכמו שהתבאר באריכות בפ' ברית בין הבתרים ואין צריך לכפול הדברים רק עיין שם למעלה, ולפיכך אותה הבטחה שעמדה לאבותינו ולנו גם כן. וכל זה הוא מקושר שמתחיל בגנות, וקאמר אחריו ואם תאמר למה לא נאבדו חס ושלום ישראל כאשר היו עבדים לפרעה אחר שכל כך היו בשעבוד הקשה ומי הוא השומר אותם, וקאמר ברוך שומר הבטחתו לישראל שהקדוש ברוך הוא מחשב הקץ לעשות ובזה היו נשמרים שהקדוש ברוך הוא חישב הקץ לגאול אותנו, ואם היו נאבדים ח"ו לא היתה הגאולה שהקדוש ברוך הוא היה מחשב תמיד לעשות, וכן לנו גם כן עומדת זאת ההבטחה כמו שאמרנו למעלה, כי בברית בין הבתרים הראה לו הקדוש ברוך הוא כל המלכיות עד הגאולה האחרונה: ואח"כ אמר צא ולמד כלומר ראה ולמד כמה גדולה ההבטחה והברית בין הבתרים, שתמיד היו עומדין לכלותנו והקב"ה הוא לא נתן להם לכלותנו, ומה שכפל הדברים לומר ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא להיות ברכה לפני הזכרתו יתברך ולאחריו וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. פירוש הכתוב שהקדוש ברוך הוא גזר על זרע אברהם גירות ועבדות ועינוי, הגירות במה שהם ברשות אחר, וזה בודאי אינו טוב שיהיו זרעו ברשות אחר, והעבודה שיהיו עובדים לאחרים, וזה בודאי תוספת יותר אחר שהיו ברשות אחרים והיו משועבדים לאחרים גם כן בכל השעבוד כדרך העבד שהוא משועבד לאדון שלו, ואח"כ נתוסף עליהם הענוי שהוא יוצא מן גדר המשועבדים, כי סתם אדם אינו משעבד עבדו בענוי. נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו גירות עבודה ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם, ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות, ומן מיתת השבטים היה שעבוד עד שנולדה מרים והתחיל הענוי וזה היה פ"ו שנים קודם צאתם, לכך נקראת מרים על שם המרירות. והנה היה מתחזק גלותם בשלשה דברים. וכבר הארכנו למעלה בנתינת הסבה בגלות ישראל בשביל מה נגזר על זרעו של אברהם והרי מבואר שם, וכאן אין צריך להביא, גם למה היה הגלות זמן הזה משוער ארבע מאות שנה, ויהיו עיניך פקוחות על דברי הפרקים כי מבוארים לך אמתת דעת חכמים והוא אמתת דעת תורתנו הקדושה צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב המשך ספר גבורות השם - פרק נד צא ולמד, יש לך להתבונן איך הניח מה שרצה עשו לעשות ליעקב, והתחיל בלבן הארמי, ומה שרצה עשו לעשות ליעקב הוא מבואר בכתוב ואצל לבן לא נתבאר בכתוב, שאין הדעת נותן שיהיה שונא לבן אל יעקב מבלי סבה כלל והיו הבנים בניו והבנות בנותיו, ויאמר כי לבן בקש לעקור את הכל, ויותר אמרו עליו ממה שאמרו על פרעה, שפרעה לא היה כוונתו רק על הזכרים וזה אף על הבנות, ומה ראו רבותינו ז"ל על ככה להגדיל מחשבת לבן ולהניח את עשו שלא דברו ממנו, ועוד שאמר פרעה לא רצה לעקור רק הזכרים בלבד, והכתוב אומר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל ורצה לאבד את הכל לא את הזכרים בלבד. דע כי במאמר הזה גלו דברים הרבה מאוד, כי יש לישראל מתנגדים לא כמו שאר מתנגדים שבאו בשביל סבה, אבל יש להם לישראל שונאים ואויבים מבלי סבה, וזה דוקא בישראל שאיזה אומות שונאיהם מבלי שעשו להם דבר ויבא התנגדות להם. ובבראשית רבה בפרשת תולדות (פרשה ס"ג) שני גוים שונאיהם דגוים בבטנך הכל שונאיהם של ישראל, והכל שונאיהם של עשו, ומי שהיה מתנגד לישראל ביותר מבלי סבה היה לבן ופרעה, כי לא עשו מאומה לפרעה וגזר על הזכרים, וזהו התנגדות מבלי סבה שעשו להם דבר, אבל מה שאמר פרעה אריק חרבי וכו', זה לא היה מבלי סבה כי חשב ישראל בורחים ורצה להחזירם ואם לא יחזרו הרי יעשה עמהם מלחמה ואין זה מבלי סבה. וכן השנאה ללבן היה גם כן מבלי סבה כי לא עשה לו יעקב רק טובות גדולות ורדף אחריו, ומה שאמר לבן הבנים בני והבנות בנותי, כאשר הפך הקדוש ברוך הוא מחשבתו בחלום הלילה ואמר השמר לך וגו', ואם לא הזהיר אותו לא היו הבנים בניו ולא הבנות בנותיו ומזה תלמוד שרצה לעקור את הכל זכרים ונקיבות, ודבר זה היה בלי סבה כלל, ומה שאין כן בעשו שחשב להרוג את יעקב היה זה בשביל סבה שלקח ברכתו, אבל אלו שנים מבלי סבה היה זה, ולפיכך זכר אלו שנים בלבד ולא אחרים ואם תאמר מה היה הסבה שלבן היה רוצה לעקור הכל, והסברא נותן הפך זה שיהיה אוהבו שהיה חתנו, וכאשר תעמיק בדבר הזה תמצא ענין עמוק מאוד, ויש לך לדעת השתלשלות קדושת יעקב במדריגתו והשתלשלות לבן שבשביל זה רצה לבן לעקור את הכל, ומבלי סבה היה רוצה לבן לעקור הכל תמיד, וכל זמן שהיה יעקב בביתו היה הטבע גובר שסוף סוף היו בניו ובנותיו והיה מכסה את השנאה שהיתה בלבו, עד שברח יעקב והפך לבן לשנוא ונגלה השנאה שהיתה בעצם לבן אל יעקב, וכל הדברים האלו הם דברים גדולים מאוד, ולולא שראוי לקצר היינו מביאים ראיות עצומות על זה. כלל הדבר רז"ל בחכמתם ידעו ענין לבן הארמי, ובמה שהיה דבק ושהיה הפך אל יעקב, ומצד שהיו הפכים ביחד לגמרי היה רוצה לאבד את הכל וזהו שדרשו ז"ל ארמי אובד וגו'.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35827865
info_outline
במשנתו של מהר"ל - שיעור ג' - פורים תשפ"ה לפ"ק
03/17/2025
במשנתו של מהר"ל - שיעור ג' - פורים תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פורים - תשפ"ה לפ"ק שיעור ג' – ביאור בפתחתא דרב נחמן בר יצחק, ורבא ספר אור חדש בפתיחה רב נחמן בר יצחק (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, (תהלים קכד ב) שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, ולא מלך, פירש זה שבא לומר כי ענין המן היה הפורעניות שלא היה בכל הצרות שעברו על ישראל כי נמכרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כלם וזה מפני כי המן אדם ולא מלך כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם שאין מלך בלא עם והמדינה שמורדת במלך מבקש המלך לייסרם ולא לכלותם לגמרי אבל המן שלא היה מלך ולא היה מחשבתו למלוך רק להשמיד ולהרוג וזה שאמר הכתוב (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם כי כאשר היה אדם מתקומם עלינו אז ראינו כי הש"י הוא שעומד לנו אשר אינו מניח לאבד ישראל כי כן הבטיחנו אשר הוא בטחונינו ומשענתינו אבל מלך שהוא עומד על ישראל אינו מבקש לעקור את הכל וגם כי כל מלך הוא מלך מאת ה' הממליך מלכים כמו שאמר (דניאל ב, כא) ומהעדא מלכין, ומאתו המלוכה והוא יתברך אינו מכלה ומאבד ישראל לכך לא היתה צרה להם שהיה א' רוצה לאבד את הכל אבל בקום עלינו אדם שאין זה מלך מן הש"י וע"ז אמר (שם) לולי ה' וגו' שהוא יתברך עוזר ישראל שישראל דביקים בה' ונשבע להם בשמו הגדול שלא יכלה אותם ובשמו הוא מקיים ישראל ולולי כן אבדנו בקום עלינו אדם ולא מלך. ועוד יש לך להבין דבר זה כי כאשר המתנגד הוא האדם ולא מלך אז הוא מבקש לאבד את הכל כמו שעשה המן כי אז"ל (אבות פרק ג' משנה ב) שאם אין מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו ודבר זה בארנו במקומו בחבור דרך חיים (שם) כי האדם מצד שהוא אדם אשר נברא שהוא מושל בתחתונים נברא יחידי כי כך ראוי מצד עצם הבריאה ולכך כל אדם רוצה לבלעות את חבירו שלא יהיה נמצא אחר זולתו לכך המן אלו היה מלך לא היה מבקש לאבד את הכל אבל זה היה אדם לכך היה רוצה לבלעות את ישראל ודבר זה נרמז בכתוב (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו כמו שאמר גם כן איש את רעהו חיים בלעו כמו שאמרנו כי האדם נברא יחידי שתראה מזה כי כן בטבע בריאתו של אדם שיהיה יחידי וזה מפני כי האדם הוא מלך בתחתונים כי תחתיו כל הנבראים התחתונים ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד ואם מתרבה האדם והם הרבה בעולם דבר זה מצד הש"י שהוא מלך מלכים ורוצה ברבוי כי מצד הש"י שהוא מלך מלכים אין ראוי שיהיה האדם מלך וסוף סוף בטבע ראוי שיהיה האדם יחיד מצד שהוא מלך בתחתונים וזהו מצד עצמו ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד וכאשר האדם מקבל מלכותו יתברך אז ראוי שיהיה הרבוי מצד שהש"י חפץ ברבוי אבל המן לא היה מקבל מלכותו יתברך והיה רוצה לבלעות הכל וזה שאמר (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם כמו שבארנו ספר חובות הלבבות - השער השמיני - שער חשבון הנפש - פרק ג וכל העבירות שיהיו בלשון לא ייגמרו אלא בחברה ובהתערב עם בני אדם. אבל הבדידות והפרידה מבני אדם סיבת ההצלה מכל מה שזכרנו מן העבירות, והוא מהחזק שבדברים המביאים אל המידות הטובות, וכבר נאמר, כי עמוד בר הלבב - אהבת הבדידות ובחירת היחידות. על כן הישמר, אחי, פן ישיאך היצר, וייפה בעניך החברה והתערבות עם בני אדם, ויסיתך לכסוף בעת היחידות והבדידות להם. רמב"ם ספר המצות - מצות עשה - מצוה ג מצוה ג - היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרש ונקרא האנשים כלם לעבודתו ית' ולהאמין בו וזה כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהב אותו וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלי ספק תדרש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרש האנשים אליו המשך מהר"ל באור חדש רבא (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כט, ב) ברבות הצדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר ישמח העם כדכתיב (אסתר ח, טו, טז) ומרדכי יצא מלפני המלך וכתוב ליהודים והיתה אורה ושמחה וששון ויקר ובמשול רשע יאנח עם זה המן וכן הוא אומר (אסתר ג, טו) והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה, וביאור זה כאשר המושל בעם הוא צדיק אז גם כן בעולם הצדק והטוב כמו שהוא אשר הוא מושל בעם שהוא צדיק וכאשר הרשע מושל בעם והוא רע מורה גם כן כי מושל בעם הרע הגמור ולפיכך יאנח עם כי המן היה גורם כי אחשורוש היה נוטה אל הרע לגמרי וכאשר אחר כך היה מרדכי ואסתר מושלים היה בעולם הטוב עד שהיה אחשורוש עצמו נוטה אל הטוב ג"כ אף שלא היה אחשורוש מוכן אל הטוב רק כי דבר זה היה גורם כאשר היה בעולם הצדק על ידי מרדכי ואסתר כאשר היו הם מושלים ובא ליישב מה שנראה כי אחשורוש היה מוכן לאבד את ישראל ואחר כך היה מוכן להיות על ידו הטוב ליהודים ואין זה רק כאשר מושל המן הרשע היה נמשך אחשורוש אחר הרע וכאשר היה מושל מרדכי ואסתר היה נמשך אחשורוש אחר הטוב ודבר זה יסוד ועיקר למגילה הזאת: ספר חובות הלבבות - השער הרביעי - שער הבטחון - הקדמה והבוטח בה', כאשר יוודע בטחונו, יגדל בעיני הבריות, ויככדוהו בני אדם, ויתברכו בקרבתו ובראייתו, ויהיה גורם לתקנת עירו ולדחות הפגעים מעל אנשי מקומו, כמו שכתוב (משלי י כה): וצדיק יסוד עולם, וכענין לוט בצוער ספר קדושת לוי - דרוש לפורים והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח, טו). הנה כתיב (משלי כט, ב) ברבות צדיקים ישמח העם, כי הכלל כשהצדיקים מחשבים ועובדים את ה' אז אפילו העם הפשוט יש להם שמחה, כי הם בעשיות המצות מביאים שמחה על כל העולמות. וזהו הרמז כי במשול מרדכי אז אפילו העיר שושן אפילו שרוב אנשי העיר לא היו יהודים כלל אף על פי כן היה להם שמחה, אף על פי שלא היו יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן היו שמחים מחמת שמרדכי בממשלתו הביא שמחה על כל האנשים. וזהו הרמז והעיר שושן, אף על פי שלא היו יודעים למה הם שמחים אף על פי כן היתה צהלה ושמחה אבל היהודים היה להם טעם על שמחתם שניצולו מיד המן הרשע. והכלל, כשאדם יודע טעם הדבר אזי נקרא הבחינה הזאת בחינת אור שמאיר בו הטעם על מה עושה זאת. וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה, להם היה טעם על שמחתם הנרמז בבחינת אור. וזהו הרמז ברבות צדיקים ישמח עם, אפילו עם הפשוט שאינם יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן הם שמחים כי הצדיק מביא שמחה לעולם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35667715
info_outline
במשנתו של מהר"ל – שיעור א' - פורים תשפ"ה לפ"ק
03/13/2025
במשנתו של מהר"ל – שיעור א' - פורים תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פורים - תשפ"ה לפ"ק שיעור א' – ביאור בפתחתא דרבי אבא בר כהנא ספר אור חדש עמוד סד (מגילה י, ב) רבי אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת ב, כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת וג' כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי, (שם) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן, (שם) לתת לטוב לפני האלוקים זה מרדכי דכתיב ביה (אסתר ח, ב) ותשם אסתר את מרדכי על בית המן.. פירש דבר זה כי יש ללמוד מן המגילה הזאת דרכי ה' אשר נוהג עם הצדיקים ועם הרשעים כי השם יתברך נותן הצלחה ועושר לרשע כדי שיבא הצדיק ויטול מן הרשע ומה שאינו נותן לצדיק רק על ידי רשע בשביל שהרשע עינו חסר תמיד ומבקש עושר ומאסף אותו אשר דבר זה מדה מגונה להיות עינו חסר לאסוף עושר ואלו הצדיקים די להם בשלהם ואינו רודף ומבקש להתעשר כמו שמבקש הרשע ומפני כך אין הצדיק מוכן לעושר כל כך כאשר אינו מבקש ורודף אחר העושר רק הרשע מוכן לזה. ולכך אמר כי טוב לפניו נתן חכמה ודעת מפני שהטוב שהיא אצל הצדיק שהוא מבקש החכמה והדעת והוא מוכן לזה ביותר ואלו שני דברים החכמה והעושר שניהם הם נקראים קנין והאדם קונה אותם כמו שאמרו (קידושין לב, א) אין זקן אלא שקנה חכמה ובכל מקום אמר על החכמה שהוא קניין האדם כמו העושר ולכך אמר שאותו שהוא טוב לפניו נותן לו חכמה ודעת מפני שהדבר הזה חפץ לקנות וזהו קנינו. ולחוטא נותן לו העושר וזהו קנינו כי העושר צריך שיקנה על ידי שהוא רודף אחר העושר ועינו לא תשבע וזה אינו טוב ולחוטא נתן לו לאסוף ולכנוס. פירוש כי החוטא שהוא מלשון חסרון בכל מקום כמו (מלכים א, א, כא) והיה אני ובני שלמה חטאים ומפני שהוא בעל חסרון רוצה תמיד למלאות עינו החסר לכך הוא מוכן ביותר לאסוף הממון ולכנוס אותו ולא להוציא אותו לעשות טובה לאחרים בממנו והצדיק מוכן לקבל מן הרשע כל אשר קנה ואסף וזה מפני כי הצדיק בולע הרשע מפני רשעתו ובזה בולע ג"כ עושרו. ולכך יותר צדיק מוכן לקבל עושר ע"י הרשע שהיה הרשע מאסף את העושר והצדיק מקבל עושרו מן הרשע ממה שהצדיק מוכן בעצמו לקבל עושר כי הצדיק אינו מוכן לזה רק הצדיק מוכן לחכמה ודעת. ועוד מאחר שהצדיק מוכן לחכמה ודעת שהיא קנין שכלי בלתי גשמי אינו מוכן לקנינים גשמיים הוא העושר ולכך אין הצדיק מוכן לזה רק הרשע שהוא גשמי מוכן לעושר לכך הרשע מאסף העושר והצדיק שהוא בולע הרשע בולע ממונו של רשע גם כן ובא לידו ממונו ולא היה אל מרדכי הכנה אל העושר ולהיות גדל בבית המלך אחשורוש כי דבר זה גורם לו שהיה פורש מן החכמה והדעת הוא התורה רק כאשר היה מגיע העושר להמן אשר היה מוכן לקבל העושר ובשביל כי מרדכי זכה לבלעות המן הרשע מפני רשעתו ומפני כך הגיע לו שנטל את עושרו של המן ואת גדולתו ג"כ:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35539260
info_outline
במשנתו של מהר"ל - שיעור ב' - פורים תשפ"ה לפ"ק
03/13/2025
במשנתו של מהר"ל - שיעור ב' - פורים תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פורים - תשפ"ה לפ"ק שיעור ב' – ביאור בפתחתא דרבי אבא בר עפרון, ריש לקיש, רבי אלעזר ספר אור חדש עמוד סה רבי אבא בר עפרון (מגילה י, ב) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (ירמיה מט, לח) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאום ה', מלך זו ושתי, ושרים זו המן ועשרת בניו פירש כי גם דבר זה היה סבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי גם הש"י היה עמהם עד שנאמר (שם) כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם שגלו ישראל היה כסא מלכות בירושלים עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל והכל הוא שלא יניח את ישראל שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות רק כי הש"י עמהם והשגחתו עליהם ולכך פסוק הזה הבטחה לישראל (שם) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי ממנו מלך ושרים בשביל כי הש"י השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד שמאביד מלך ושרים מפניהם אשר הם מצירים אותם: ספר נצח ישראל - פרק י ובפרק בני העיר (מגילה כט.) תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים". גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) "ושמתי כסאי בעילם". גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שולחתי בבלה". גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה כג, א) "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'". ואף כשהם עתידים ליגאל - שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'", 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהשכינה שב עמהם מבין הגלות, עד כאן. והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות שלו הוקשה לו מה שאמר 'ואף כשהם עתידים להגאל', פשיטא, אם הוא בגלות עמהם, מכל שכן שהוא בא עמהם כשנגאלו... ואני אומר שהדברים הם כמשמען, שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת (שבת יב ע"ב), הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר (תהלים מא, ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ובחבור גור אריה בפרשת ויחי (בראשית מז, לא, אות לד) פרשנו שני טעמים; האחד, שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר (ר' ישעיה נז, טו) "את דכא ושפל רוח אשכן", שזהו ממדת השם יתברך ששכינתו עם אשר הוא דכא, וכבר התבאר למעלה ענין זה באריכות. ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט: ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם. ולפיכך אמר (מגילה כט.) אף כאשר ישובו מן הגלות הוא נמצא אתם. אור חדש עמוד סז ריש לקיש (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כח טו) ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל, ארי נוהם זה נבוכדנצר הרשע דכתיב ביה (ירמיה ד, ז) עלה אריה מסבכו, ודוב שוקק זה אחשורוש דכתיב ביה במלכות פרס ומדי (דניאל ז, ה) וארו חויה אחרי תנינה דמיה לדב, ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב, מושל רשע זה המן, על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות ופי' הכתוב לפי פשוטו ארי נוהם הארי נוהם לטרוף טרף מחמת כעסו הוא נוהם לטרוף טרף ודוב שוקק למלאות תאותו באכילה וכן הוא מושל רשע על עם דל כי הרשע אשר הוא רע בעצמו הוא נוהם וכועס לעשות רע ועוד הוא משתוקק לרע כאשר יש לו בזה הנאה ולפיכך אמר ארי נוהם נבוכדנצר שהיה פועל הרע בשביל רשעתו וכעסו ודוב שוקק זה אחשורוש שבשביל חפצו לעשות רצונו של המן לדבר זה היה משתוקק והמן שהוא צורר ישראל יש בו שניהם שהיה פועל בגודל רשעתו שהיה לו וגם גודל תשוקתו אל הרע בשביל להנקם מן מרדכי לכך היה בו מעניין שניהם וכאשר ישראל הם דלים מן המצות אז מושל בהם זה שיש בו שניהם לרע ולכך היה רוצה לאבד את הכל והבן זה רבי אלעזר (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה כו', בשביל עצלות שהיה בהם בישראל שלא עסקו בתורה בימי המן נעשה שונאו של מקום מך (שם) ואין מך אלא עני שנאמר (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר (תהלים ד, ג) המקרה במים עליותיו ר"ל כי מזה יש לך ללמוד כמה גדול כח התורה ולא אמר שלא עסקו במצות אף כי לשון בעצלתים משמע יותר שהם עצלים ממעשה המצות אבל ר"ל כי כח התורה הוא גובר על עמלק לכך כל זמן שלא עסקו בתורה היה המן שהוא מזרע עמלק גובר ודבר זה ידוע מאד כי על ידי התורה ישראל מתעלים כי כל כך הוא מעלת התורה כמו שאמרו (אבות פרק ו' משנה ב') כל העוסק בתורה הוא מתעלה שנאמר (במדבר כא, יט) ומנחליאל במות ואם היו עוסקים בתורה היו מתעלים ע"י התורה והיו גוברים על המן שהיה רוצה להתגבר עליהם אבל כאשר לא היו עוסקים בתורה ולא היו מתעלים מעלה מעלה היה המן גובר עליהם עד שהגיעו אל שערי מות וזה שאמר (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה פירש כאשר ישראל אינם עוסקים בתורה שעל ידי התורה ישראל מתעלים והש"י שהוא מלך ישראל על ידי זה מתעלה ע"י ישראל ועל ידי זה שהש"י מתעלה ואז משפיל האויבים של ישראל אבל כאשר אין עוסקים בתורה והקורה נמוכה ושפילה והש"י שהוא אלקיהם מלך עליהם אין מתעלה עליהם ונעשה שונאו של מקום מך ואין מתעלה ויש לך להבין דבר זה מאוד וזהו בודאי פתיחה אל המגלה מה היתה סיבה שגבר המן והוא דבר מופלא
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35579040
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת תרומה - תשפ"ה לפ"ק
03/02/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת תרומה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת תרומה - תשפ"ה לפ"ק הנושא: כל ענין הבית שכלי ואין עיקר הביהמ"ק היה העצים והאבנים הגשמיים כלל ספר שמות פרק כה ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ רש"י על שמות פרק כה פסוק ט וכן תעשו - (סנהדרין טז שבועות יד) לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם (תוספתא שבת צח) רמב"ן על שמות פרק כה פסוק ט ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א) אור החיים על שמות פרק כה פסוק ט ...ממה נפשך אם הוא נמשך למטה על זה הדרך ככל אשר וגו' תעשו, לא היה לו לומר וכן, בתוספת וא"ו, אלא כן תעשו, שהיא גזרת תחלת מה שאמר ככל אשר וגו', ואם אומרו ככל, חוזר לאומרו ועשו לי מקדש, לא היה לו להפסיק באומרו ושכנתי בתוכם, אלא היה לו לומר ועשו לי מקדש ככל אשר וגו' ואחר כך יאמר ושכנתי וגו', וממה שהקדים לומר ושכנתי גילה ה' כי גמר מאמר כללות המצוה, ולא הוצרך לומר בה ככל וגו', וסמך על מה שיודיענו כל פרטי המעשה שיעור הקרשים וכל הכלים כמו שאמר אחרי כן... דברי הימים ב' פרק ב' (ב) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חוּרָם מֶלֶךְ צֹר לֵאמֹר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם דָּוִיד אָבִי וַתִּשְׁלַח לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ: (ג) הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹקי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה’ אלקינו לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל: (ד) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אלקינו מִכָּל הָאֱלֹהים: (ה) וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי/א לעולם זאת על ישראל א"ר גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם חידושי אגדות למהר"ל ...ואמר כי ת"ח העוסקים בהלכות עבודה כאלו ב"ה נבנה בימיהם, ור"ל כי העבודה וכן בית המקדש הכל קדושה אלקית וכמו שהכתוב אומר (מלכים א' כ"ח) הכל מיד ה' עלי השכיל כל תבנית הבית, ואם כן כל ענין הבית שכלי ואין עיקר הבית היה העצים והאבנים הגשמיים כלל, כי לא היה בית גשמי כמו שאר בית, אבל היה בית אלקי נבדל ודבר זה הוא עיקר, ולפיכך תלמידי חכמים העוסקים ע"י השכל הבלתי גשמי בעבודה ובעבודת הבית המקדש נחשב כאלו הבית נבנה והקריבו קרבן ודבר זה בפרט אצל העבודה שאין עיקר העבודה רק ענין אלקי (חידושי אגדות מנחות ק"י) ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ט ...ובמסכת ברכות פרק אין עומדין (ל"ג ע"א) אמר ר' אלעזר כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות שנאמר אל דעות ה' ומקדש נתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. וכל זה מפני שיש באדם השכל שהוא נבדל מן הגוף לכך יש לו דביקות עם השם יתברך, כמו שיש למקדש שבו השכינה שורה דביקות עם השם יתברך, ולכך דעה נתנה בין שתי אותיות השם שזה מורה על הדביקות הגמור שיש לו בו יתברך. ואף שאמר כאן כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, ואף על גב שלא עסק בתורה רק שיש בו דעה היינו שצריך לו דעה יתירה עליונה, אבל כל העוסק בעבודה אף שאינו תלמיד חכם גדול כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ג כי האדם דבק בעליונים ובשביל שיש לו דביקות לשם אינו זז ואינו גולה ממקומו, וחבור זה הוא על ידי השכל כי בלא השכל אין לאדם חבור לעליונים כלל, ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק נא הערה. הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה ית' הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך, אם תרצה לחזק הדיבוק הזה - תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו - תעשה. ולא יתחזק זה הדיבוק רק בהשתמשך בו באהבת האלוה ושתהיה כונתך אליה (כמו שבארנו), וחולשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. חתם סופר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו בחתם סופר (יו"ד סי' רל"ו) כתב בטעמא דיש בידינו לשנות צורת הבית, שבית ראשון חלוק מתבנית המשכן, וכן בית שני היה חלוק בתבניתו, וכן הבית השלישי יהיה בתבנית אחרת, אף דלכאורה היה בדין שא"א לשנות מתבנית המשכן, שהרי כולם הם במצוה זו של ועשו לי מקדש, ומצוה זו נתפרשה בתורה האיך נעשנה ככל תבנית המשכן, ואע"ג דהיה זה ע"פ נביא מ"מ ה"ז בכלל דאין הנביא רשאי לחדש דבר.: וביאר דהיינו טעמא משום דסיום הכתוב וכן תעשו קאי ארישא דקרא ככל אשר אני מראה אותך, כלומר דאמר הכתוב דלדורות וכן תעשו ככל אשר אני מראה אותך, והכונה אני מראה אותך זהו ע"פ נביא, וא"כ הכתוב עצמו אומר דלדורות יעשו המקדש כפי אשר יראם הקב"ה ע"י נביא בכל פעם, וא"כ לא חשיב זה דהנביא מחדש דבר, לפי דהכתוב אומר דהעשיה לדורות תהא ע"פ מראה הנביא ע"ש, העולה מדבריו דככל אשר אני מראה אותך היא הציווי לנביא בכל זמן האיך לבנות הבית.:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35503515
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת משפטים - תשפ"ה לפ"ק
02/23/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת משפטים - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת משפטים - תשפ"ה לפ"ק הנושא: פנימיות מצוות הלוואה פרשת משפטים - פרק כב (כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ רש"י על שמות פרק כב פסוק כד - רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' וזה אחד מהן(כד) אם כסף תלוה את עמי את עמי (ב"מ עא) עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלוה. את עמי תלוהו ולא לעו"ג ולאיזה מעמי את העני ולאיזה עני לאותו שעמך. (ד"א את העני שלא תנהוג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עמי) הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני - את העני עמך לא תהיה לו כנשה - לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו אלא כאלו לא הלויתו כלומר לא תכלימהו ספר נתיבות עולם א - נתיב הצדקה - פרק ו אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, במלכיתא כל אם שבתורה רשות אם כסף תלוה את עמי חובה יכול רשות ת"ל העבט תעביטנו, ויש לשאול מאחר שהיא מצוה למה כתיב בלשון אם, ויש לפרש כי הכתוב בא לומר כי המצוה הזאת תלויה במה שכתוב אחריו לא תהיה לו כנושה דהיינו שיהיה המלוה מרחיק עצמו מן הלוה ולא יהיה נראה ללוה, שאם המלוה נראה ללוה הוא מצטער, לכך לא הזכיר בשעת הלואה המצוה, כי עדיין אין המצוה נעשית עד כי יעשה דבר זה שאין נעשה לו המלוה כנושה, וכיון שהמצוה תלויה בזה לא הזכיר המצוה על ההלואה כי עדיין אין אנו יודעים אם מצוה היא ההלואה או לא: ובגמרא (ב"מ ע"א, א') עני ועשיר עני קודם שנא' את העני עמך, ומזה משמע כי העשיר ג"כ מצוה להלוותו, ולמה דבר זה מאחר שהוא עשיר למה צריך להלוותו הרי בלא זה יש לו עושר. אבל דבר זה כי ישראל הם עם אחד לגמרי עד שהם נקראים אחים, ואי אפשר שיהיו אחד אם לא שזה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי. ומ"מ העני קודם שדבר זה חיותו ואם אינו מלוה לו הרי מבטל אותו לגמרי עד שהוא כאלו אינו נמצא כלל, ואיך הם אחד כאשר הוא מבטל חיותו, ולפיכך עניי עירך ג"כ קודם לפי שהוא נעשה אחד יותר עם מי שהוא בן עירו ועמו הוא אחד גמור לכך הוא קודם, אבל שאינו עניי עירך אינו עמו אחד לגמרי, כי יותר האבר נעשה אחד עם האבר המחובר לו משנעשה אחד עם האבר שאינו מחובר לו, ולפיכך יותר הוא אחד עם העני שהוא בן עירו משנעשה אחד עם שאינו בן עירו.: ובמדרש (ב"ר פל"א) בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לוה מן הלילה והלילה מן היום. הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה. וכהקב"ה רוצה אינם יוצאים שנא' האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לוה מן השמש והשמש מן האור שנאמר שמש ירח עמד זבולה וכו'. ובא לומר במדרש הזה כי ההלואה זה מורה על שהם אחד כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה, ולכך הש"י ברא עולמו והעולם הוא אחד שהעולם נמצא מן הש"י שהוא אחד ולכך העולם הוא אחד. ולכך נברא העולם בענין זה שזה לוה מזה וזה לוה מזה, שאם לא היה העולם על ענין זה והיו הנבראים מחולקים זה מזה היה פתחון פה למינים לומר שאין העולם אחד, וכאשר אין העולם אחד רק מחולק א"כ יש לעלות על הדעת כי האלהות שברא אותם ג"כ מחולקים ח"ו. אבל עתה שהבריות מתחברים כי זה מקבל מזה וזה מקבל מזה א"כ העולם הוא אחד, וזה מורה אשר ברא אותם הוא ג"כ אחד יחיד ומיוחד. לכך אמרו כי המעלם עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כמו שפרשנו למעלה, כי מפני שישראל הם אחד לגמרי ודבר זה מורה על שיש להם אל אחד, וזה אינו נראה שהם אחד רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי. ואף כי אינו חייב לתת מתנה לאחר, דבר זה מפני שאין צריך שיתן לאחר מה שנתן לו הש"י, אבל מפני שראוי להם שיהיו עם אחד וזה אי אפשר רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם מתאחדים, ודבר זה מורה ג"כ שיש להם אל אחד כמו שהם עם אחד, ולכך כאשר מעלים עינו מלתת צדקה זה מורה ח"ו על שניות עד שאמרו המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז. ומזה יש לך להבין כמה גדול עונשו מי שלוקח רבית, כי התורה אמרה שהמצוה שיהיה מלוה לחבירו ישראל שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי כאשר מקבל זה מזה ואינם גוזלים זה מזה, וזה מלוה לו ברבית ונושך אותו וכל נשיכה הוא העדר לאותו שנושך והוא כמו נשיכת נחש. ויש להבין עונש הרבית כי על הגזל הגמור יש על זה לאו אחד לא תגזול ועל רבית יש על זה כמה לאוין, ואצל בן נח הוא הפך זה כי בן נח דינו מיתה על הגזל ובודאי על הרבית אינו חייב כלום. ועוד תדע חומר של רבית כי אע"ג שנותן הלוה מדעתו עובר בלאו, וזה לא מצינו בשום מקום, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי ישראל הם עם אחד ובשביל כך יש להם אל אחד ולכך ציוה שיהיה מלוה זה לזה, וזה לוקח רבית ונושך חבירו לכך הלוקח רבית מהפך המתוק למר שמורה לקיחת הרבית הפך זה שמורה ההלואה. ולכך אף הנותן עובר, דסוף סוף הרבית והנשך מורה שאין האחדות בישראל שאין אחדות בהם, כי שני דברים שהם אחד משלים זה את זה והרבית הוא הפך זה שנושך אותו והוא העדר אל האחדות, ולכך הלוקח רבית מאחיו ישראל לא די שאין אחד השלמה לשני רק האחד הוא העדר השני. ספר אגרא דכלה - פרשת משפטים פרשה ל"א [ג'] ד"א אם כסף תלוה את עמי. הה"ד [קהלת ה יב] יש רעה חולה כו' עושר שמור לבעליו לרעתו וכו', אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ומנסה העני כו', אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העולם הזה שנאמר [שם יג] ואבד העושר ההוא וכו', למה שגלגל הוא בעולם וכו', עכ"ל. בעי בזה דהוקשה לו מהו אם כסף תלוה, וכי דוקא כסף ולא שאר מטבעות, וגם למה לו למימר כלל אם כסף תלוה, הוה ליה למימר סתם לא תהיה כנושה לעני, וגם מהו הלשון את העני עמך, ולפי הדרש יתכן דהנה הקב"ה מנסה העשיר אם ילוה לעני, ובאם אינו מלווהו הקב"ה יביאהו לידי מדה זו של עניות, כי הוא גלגל וכו', וז"ש אם כסף (היינו אם יש לך כסף), תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה (נושה מלשון נשני אלקים [בראשית מא נא]), היינו לא תשכח את העני שמוכן להיות עמך, היינו מדת עניות שמוכנת להיות עמך אצלך, כי גלגל הוא כו', על כן תלוה את עמי שלא תבא לידי מדה זו, הבן הדבר:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35397255
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת יתרו - תשפ"ה לפ"ק
02/16/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת יתרו - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת יתרו - תשפ"ה לפ"ק הנושא: אנכי ה' אלקיך - כלומר שעל כל פנים אני ה' אלקיך מצד עצמי ספר שמות פרק כ פרשת יתרו - (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר (ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ספר תפארת ישראל - פרק לז אבל בודאי הדבר הברור כי אנכי ה' אלקיך הוא הראשון, ופירושו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולכך לא תכפור בי לומר שאיני אלקיך ח"ו. ומה שלא אמר אנכי אהיה לך לאלקים, כי היה זה משמע כי מצוה זאת כמו שאר מצות כמו שאמר לא יהיה לך אלקים אחרים על פני ואפשר שיעשה לו אלקים אחרים וכן כל המצות, אבל אנכי ה' אלקיך אף אם לא יקבל אותו האדם לאלוה הוא אלקים שלו והוא מלכו מצד עצמו, וכמו שאמר הכתוב על אותם שרצו לפרוק עול של הקדוש ברוך הוא שלא יהיה הוא יתברך מלך עליהם על זה אמר (יחזקאל כ') חי ה' אם לא בחמה שפוכה וגו' וכדי שלא יטעה האדם בטעותו לומר כי אפשר שיפרקו עולו מהם, וכמו מלך בשר ודם יכולים העם לפרוק עולו מאתו עד שאינו מלך עליהם, אמר בלשון הזה אנכי ה' אלקיך וגו' כלומר שעל כל פנים אני ה' אלקיך מצד עצמי. ואילו אמר אנכי ה' אמר הוצאתיך מארץ מצרים אהיה לך לאלקים היה משמע שאפשר להם לעבור ולפרוק עולו מאתם כי הוא אלקיהם מצד הפועל כאשר מקבל אותו לאלקים אבל לא מצד עצמו, לכך אמר אנכי ה' אלקיך כי הוא אלקיהם מצד עצמו לא מצד הפועל. ופי' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כלומר שאני אלקיך וכן תקבל עליך אלהותו. ועוד כי בדבור אנכי ה' אלקיך שהוא קבלת אלקותו ומלכותו עליהם לא שייך בזה ציווי וגזרה, שאם אין הוא מלך ואלקיהם לא שייך גזרה עליהם כי אין גוזר גזרה אלא אם כן הוא מלך קודם ואח"כ גוזר גזרה, ואם הוא מלך כבר עליהם אם כן אין צריך לומר קבלו מלכותי שהרי כבר מלך עליהם, ולכך לא יכול לומר המלך אני גוזר על הבריות שיקבלו אותי למלך, שאם אין הוא מלך שלהם לא שייך אליו גזרה שיגזור על דבר ואם הוא מלך כבר אין צריך לגזור שיקבלו מלכותו שהרי הוא כבר מלך, רק יאמר ידעתם שאני מלך שלכם ולכך כן תעשו לקבל מלכותי, לכך בא דבור ראשון בלשון זה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכיון שהוצאתיך מארץ מצרים תקבלו מלכותי. ...ומעתה יתורץ הקושיא שנשאל אל הראב"ע כמו שכתב בפרשת יתרו למה אמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולמה לא אמר אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ, כי דבר זה לא שייך לומר כלל כי הכתוב ר"ל למה הוא אלקיהם וע"ז אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ועל ידי זה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים קבלתם אותי למלך ותהיו עבדים לי... ואם יקשה להם כי הוא יתברך אלקיהם לא בשביל שהוציא אותם מארץ מצרים רק בשביל שברא את האדם והוא אלקי הכל, ולפיכך הוקשה להם כי ראוי לומר אנכי אלקי השמים אשר בראתי שמים וארץ וגם אותך ולמה תלה בהוצאה בלבד אלו האנשים מבינים כי אין חלוק בין אלהותו יתברך על ישראל ובין אלהותו על הכל וכמו שהוא יתברך אלקי הכל כך הוא אלקי ישראל. ודבר זה טעות כי מה שאמר הכתוב אנכי ה' אלקיך ר"ל שאני אלקיך בפרט שהוא יתברך שמו חל על האומה הנבחרת בפרט אף כי הוא אלקי הכל, אין נקרא שמו רק על האומה הנבחרת ואין מלכותו רק על האומה הנבחרת, וזהו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי לא דבר הכתוב לענין הממשלה כי דבר זה בודאי שהוא יתברך מושל על כל רק כי הכתוב אומר כי על ישראל נקרא שמו ומלכותו עליהם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35304375
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת בשלח - תשפ"ה לפ"ק
02/07/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת בשלח - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת בשלח - תשפ"ה לפ"ק הנושא: ג' עיקרי אמונה שקנו ישראל ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומתן תורה פרשת בשלח - פרק יד (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ: פרשת שמות - פרק ד (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ פרשת יתרו - פרק יט (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': ספר יהושע פרק ב (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְדוָד אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: (יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: ספר גבורות השם - פרק מז ויאמינו בה' ובמשה עבדו,פי' שהיו מאמינים כי הוא ית' כל הנמצאים תחת רשותו ולכך הוא יכול לפעול בהם כרצונו מאחר שהכל תחת רשותו, והוא יתברך פועל ועושה שליחותו על ידי משה שהוא שלוחו לעשות בארץ אשר ירצה וזהו ויאמינו בה' ובמשה עבדו. והאמונה הזאת קנו ישראל על ידי קריעת ים סוף כמו שנתבאר למעלה בפרקים הרבה מאוד, כי הים אינו דבר פרטי כי אין שני ימים בעולם כמו שיש כמה נהרות, ואם כן היאור פרטי וכן הירדן דבר פרטי, וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים מה שהוא בחלקם אבל הים אינו נחשב פרטי ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול ומושל על הכל. ולכך אמרה רחב (יהושע ב') כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף הרי כי עיקר הוא קריעת ים סוף שעל ידו קנו האמונה בה'. ועוד כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה שהוא דבר אל הפכו בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל ואין חוץ ממנו. וזה כי כאשר אחד מושל על דבר אחד הנה אין בידו הכל רק דבר אחד פרטי, אבל כאשר הוא מושל על דבר והפכו שהיה משנה המים ליבשה הרי ברשותו הים כיון שמשל עליו ובידו היבשה כיון שעשה הים יבשה והרי אין בידו דבר אחד פרטי, וההפכים במה שהם הפכים אין להם שייכות זה אל זה כלל שתאמר שהוא מושל על ענין אחד, רק נראה שהכל ברשותו ואין חוץ ממנו ולפיכך הוא יתברך בלבד מושל על ההפכים שהם בעולם. ומכל שכן כאשר נחבר שני הדברים יחד כמו שהיה השנוי הזה הים ליבשה שהים אינו דבר פרטי כמו שהתבאר למעלה, שמורה זה כי הכל ברשותו במה שהיה המופת הזה שהוא כללי והיה מהפך הים אל הפך שלו, ודבר זה יתבאר בסמוך עוד. ולפיכך אמרה רחב כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו' זכרה המופת הזה כי זה בעצמו מורה כי בידו הכל ואין חוץ ממנו ומאחר שבידו הכל אין זולתו כמו שיתבאר ושלשה פעמים נאמר ויאמינו, כאשר בא משה לגאול אותם נאמר (שמות ד') ויאמן העם כי פקד ה' את עמו וכי ראה ענים, ובקריעת ים סוף נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואצל הר סיני נאמר (שם כ') הנה אנכי בא אליך בעב הענן למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים. ודע כי ג' אמונות הם יסוד הדת וכאשר חס ושלום תפול אחת מהם תפול הדת בכללה, האחת הוא ההשגחה שהוא משגיח בתחתונים ולא כמו שאומרים המינים עזב ה' את הארץ שאם כן למה נעבוד אותו אחר שאין משגיח בתחתונים לפקוד את מעשיהם האמונה השנית שהכל הוא ביד ה' ואין דבר חוץ ממנו וזהו אמונת מציאות השם יתברך, כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום ויוכל לצאת מרשותו, לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל ואין דבר חוץ ממנו יתברך. האמונה השלישית שידבר השם יתברך את האדם ויתן לו תורה וזהו אמונת תורה מן השמים. ולכך כאשר בא משה לגאול אותם וראה ה' ענים ולא עזב אותם נאמר ויאמינו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים וזהו אמונת ההשגחה, ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך שאין דבר יוצא ממנו יתברך והכל הוא ברשותו וביכלתו אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה כמו שהתבאר ולכך נאמר ויאמינו בה', ובמתן תורה כתיב וגם בך יאמינו לעולם הרי אמונה שלישית, והרי ביציאת מצרים רצה השם יתברך להקנות להם כל אמונות אמיתיות שזהו עיקר המופתים שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים כדי שיאמינו כל אמונות אמיתיות, ויראה לומר כי על אלו שלשה אמונות שהם יסודי ושרשי הדת ומי שהוא מפוקפק בדבר מה ראוי לו ההפסד מדרש רבה איכה - פרשה ב פסקה ה חלל ממלכה ושריה חלל ממלכה אלו ישראל כד"א (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ושריה אלו שרים של מעלן את מוצא עד שלא באו השונאים היה ירמיה אומר להם עשו תשובה שלא תלכו בגלות אמרו לו אם יבאו השונאים מה יכולין לעשות לנו חד אמר אנא מקיף לה חומת מיא וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת נורא וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת פרזלא אמר להו הקב"ה בדידי אתון משתמשין עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים דעל מיא עבד על נורא ודעל נורא עבד על פרזלא והיו מזכירין שמותם מלמטה ולא היו עונין להם הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ג) ואחלל שרי קדש וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים התחילו מזכירין שר פלן איתא עביד לו מיליא פלן אמר ליה לית בחילי דאנא מירים מינה.. ספר שמות פרק יח (יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם גור אריה על רש"י על שמות פרק יח פסוק א ...לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלקים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים, להעמיד החמה לבטל מערכת השמים שהיו העמלקים מחשבים, ולפיכך כתיב (לעיל יז, יב) "עד בא השמש" כמו שפירש רש"י למעלה (שם), ודבר זה אינו נחשב פרטי, כי השמש משמש לכל העולם, והיה נס זה בכלל העולם. וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים, ובשביל זה כל המים נבקעו (רש"י לעיל יד, כא),והיינו כשהיסוד נלקה, דהיינו הים, נלקו עמו כל המים, דומה כשהלב נלקה נלקו עמו כל האיברים, לפי שהלב הוא יסוד לכל האיברים, שכלם מקבלים כח ממנו, כן הים הוא יסוד, ש"כל הנחלים הולכים אל הים וממנו שבים ללכת" (ר' קהלת א, ז), וכשנלקה הים נלקו עמו כל המים, כמו שנתבאר בפרשת בשלח, עיין שם אצל "ויבקעו" (לעיל פ"יד אות כז). וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר [מ]מים אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד. ולפיכך לא היו הם פרטים... ספר מלאכי פרק א (יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת רש"י (יא) גדול שמי בגוים - אמרו רבותינו דקרו לי' אלהא דאלהיא אפילו מי שיש לו עכו"ם יודע (שיש אלוה) שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי אף העכו"ם ספר העקרים - מאמר ראשון פרק ד הדרך הנכון שיראה לו לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלהית הוא כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלהית הם שלשה והם מציאות השם וההשגחה לשכר ולעונש ותורה מן השמים... ותחת כל עקר מאלו שרשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העקר ההוא כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן ובכלל ההשגחה הם השכר והעונש בעולם הזה לגוף ובעה"ב לנפש: והמורה על היות ג' העקרים הללו שרש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ר"ה ג' ברכות שהם מלכיות זכרונות ושופרות שהם כנגד ג' עקרים הללו להעיר לב האדם כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי יזכה האדם בדינו לפני השם: כי ברכת מלכיות היא כנגד עקר מציאות השם ויורה על זה נוסח הברכה על כן נקוה לך ה' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכו' יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון כו' ויקבלו כולם את עול מלכותך וכו' וכן ברכת זכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש וכן יורה נוסח הברכה אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו' וברכת שופרות היא לרמוז על העקר השלישי שהוא תורה מן השמים וע"כ היא מתחלת אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם מן השמים השמעתם קולך וכו' ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאד כמוהו לא נהיה מן העולם נקראת שופרות כי הקולות והלפידים שהיו שם כבר היו בעולם כיוצא בהם או ממינם אבל קול השופר בזולת שופר לא היה מעולם ולא יהיה כן עד זמן הגאולה שהיא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם ועל אותה שעה נאמר וה' אלקים בשופר יתקע (זכריה ט' י"ד) כפי דעת קצת החכמים רמב"ם פירוש המשניות - מסכת סנהדרין פרק י משנה א היסוד העשירי כי הוא הש"י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו', וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' (בראשית ו) ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה.: היסוד האחד עשר כי הוא הש"י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה, וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזקה הכרת, וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק, והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, והשיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה. : ספר חובות הלבבות - השער הראשון - שער היחוד - פרק ו ויש בני - אדם שאמרו, שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התימה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר, בעודנו בבריאותו, כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם, שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים, שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה [או גנה] , וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן, שטרח בחיבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הרבה (הדבה) (הדבר) עליו, ולחשוב אותו בתכלית הסכלות, וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוא בחכמה [ויכולת], תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הוייתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה. ואיך יוכל לומר [עליו], שיהיה (שנהיה) מבלי כוונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת. ומן הידוע אצלנו, כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין [במאומה מהם], לא יימצא במאומה מהם (בהם) סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה, אם ישפך לאדם (שפך אדם) דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שהיה בקולמוס, ואילו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס, ואומר, כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו, שאיננו נמלט מכוונת מכוין. וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר, שמלאכתו יותר דקה ותיקונו יותר רחוק ועמוק בענינו (בעינינו) עד אין תכלית, שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול. וכל מה שהבאנו להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצד מעשיו, די למי שיבין ויודה על האמת... שיר היחוד לליל יום הכיפור בְּכָל שִֹכְלֵנוּ חִפַּשְֹנוּהוּ, בְּמַדָּעֵנוּ לִמְצֹא מַה הוּא לֹא מְצָאנוּהוּ וְלֹא יְדַעְנוּהוּ, אַךְ מִמַּעֲשָֹיו הִכַּרְנוּהוּ שֶׁהוּא לְבַדּוֹ יוֹצֵר אֶחָד, חַי וְכֹל יוּכַל וְחָכָם מְיֻחָד דברי יואל, מועדים, פורים – אופן ט' ...והנראה לומר כהקדם מה שכתכ הרמ"ע מפאנו ז"ל בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין (ח"ב פ"י) לפרש הכתוב (תהלים פ"ג י"ח-י"ט) ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ דלכאורה קשה שאחר שיחפרו ויאבדו האיך ידעו עוד שאתה שמך לבדך וגו', והלא מכיוון שהוא אבוד שוב אינו יודע. וכתב שם לבאר בארוכה, כי קשר רשעים אינו מן המנין,וכו'... וביאור הענין הוא כי הלא אין שום דבר בעולם בלי שיהיה בו ניצוץ קדוש, וכמו שידוע ענין זה מדרך הבעל שם טוב שככל דבר יש ניצוץ של קדושה, ובלי זה אין באפשרי שתהיה בתוכה שום חיות. ואפילו המן הרשע כשהיה בעולם הזה היה בו ניצוץ קדוש אלא שהיה בו טומאה גדולה כל כך עד ששיקע גם את הניצוץ הקדוש שבו לתוך הטומאה ר"ל, ואמנם בכל זאת הרי הניצוץ הקדוש כשלעצמו נשאר להיות ניצוץ קדוש, כי בלעדי זאת לא היה באפשרי שתהיה להמן קיום בעולם, מאחר שאם היתה אפשריות להיות קיום לדבר בלי ניצוץ קדוש מהבורא כל עולמים, הרי היה ח"ו שתי רשויות וזהו בלתי אפשרי בעולם, ואלא שתמיד נשאר הניצוץ בקדושתו, ולכן אף אחר שהרשעים יאבדו אבל הניצוץ הקדוש שבהם תשאר לעולם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35196730
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת בא - תשפ"ה לפ"ק
01/27/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת בא - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת בא - תשפ"ה לפ"ק הנושא: עם ישראל השלמת העולם ספר שמות פרק יג (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב מדרש רבה שמות - פרשה יט פסקה ז (ז) קדש לי כל בכור ר' נתן אומר אמר הקב"ה למשה כשם שעשיתי יעקב בכור שנאמר (שמות ד) בני בכורי ישראל כך אני עושה למלך המשיח בכור שנאמר (תהלים פט) אף אני בכור אתנהו כך קדש לי כל בכור והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר (שמות כ) זכור את יום השבת כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר (שם יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים למה כי בחוזק יד הוציאך ה'... ספר גבורות השם - פרק לט ...וביאור מדרש זה כשם שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לשבעה ימים וצוה הקדוש ברוך הוא לזכור את השבת, וזה כי השבת הוא השלמת הבריאה והכל פונה אל ההשלמה שהוא עיקר, ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת שהוא השלמת הבריאה, ויש לזכור יום השבת בשביל זה כל ימי השבוע כדי שיהיה הכל פונה אל השלמת הבריאה. וכן יציאת מצרים הוא השלמת סדר העולם כמו שיתבאר. שידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם ובישראל בחר מכל האומות, וישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים ואז היו לעם, ונמצא יציאת מצרים כמו שבת, כי שבת השלמת הבריאה ויציאת מצרים השלמת תולדות העולם, כי אחר שנשלמה הבריאה היו תולדות העולם מתחילין לצאת אל השלימות, וכל אומות זו אחר זו היו יוצאים עד שבעים אומות וכן עמון ומואב ואדום, אבל ישראל יצאו באחרונה לכל האומות, וזה דמיון הבריאה שהאדם נברא באחרונה לכך אמרו על ישראל אתם קרוים אדם כו', ואז כאשר יצאו ישראל היה עומד העולם שלא יצאו עוד שום אומה אל הפעל. ...ולפיכך כמו שנזכר יום השבת כל השבוע מהטעם שאמרנו למעלה כי הכל הוא פונה אל השלמה, כך יציאת מצרים יהיה נזכר לעולם, כי היציאה שהוא השלמת הכל עומדת לעולם ולעולמי עולמים כמו שיתבאר, ודבר זה נכון בלי ספק. נמצא כי ימי הפסח כמו השבת לגמרי, רק שהשבת השלמת הבריאה, וימי הפסח השלמת סדר העולם בתולדותיו. וכבר ידעת שאמרו חכמים (שבת קנ"ו ע"א) בעת שהאדם נולד לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני וה"נ כאשר יצאו ישראל ממצרים היו כאלו נולדו באותה שעה, כל הקורות שהגיע להם מה שנתן להם, התורה וענני כבוד אחר היציאה הם נמשכים שהכל נמשך אחר ההתחלה, ולפיכך יציאת מצרים נזכר לעולם שהכל נמשך אחר זה ודי בזה למבין. ספר נתיבות עולם ב' – נתיב השלום פרק ב' ...ותמצא כי כל דבר הוא רודף אחר השלמתו והוא מתנועע אחר השלמתו, והרי הזרע כאשר נזרע באדמה הוא מתנועע וצומח עד שיגיע אל השלמתו וכאשר יושלם אז הוא נח, וכן הולד במעי אמו תנועת הוייתו אל שיושלם. ספר דרך חיים - פרק א משנה ד ואמר הוי שותה בצמא את כל דבריהם. פי' כמו שהשכל הוא משלים את האדם, וכאשר אין השכל באדם אז האדם חסר, ובשכל יושלם האדם ולפיכך ישתה האדם בצמאה דבריהם, כי האדם שלא ישתה הוא חסר ובשתיה יושלם, ולפיכך הוא שותה בצמאה והוא להוט מאד אחר השלמת חסרון שלו שכל זמן שהוא חסר אינו בטוב, ולכך ישתה בצמאה דבריהם ג"כ. ספר גבורות השם - פרק יב ...הדבר שאינו שלם ואינו בפעל הולך ומשתוקק לצאת אל הפעל, וכאשר היו ישראל שבעים נפש שזה מספר מוגדר שלם והיו נמנים לא היו פרים ורבים, רק כאשר מתו שבעים נפש ואז לא היו מן אותם שהיו מוגדרים ולא היה להם שלימות, היו מתנועעין מאוד לצאת אל הפעל. שכבר התבאר כי שלימות ישראל הוא ששים רבוא וכל דבר מתנועע אל שלימותו והיו פרים ורבים מאוד. ספר גבורות השם - פרק כט וכמו שתמצא כי יעקב נולד אחרון ועשו ראשון לצאת לעולם הטבעי, ומי שהוא יותר במעלה מאוחר לצאת לפעל, כך תמצא בישראל שכל האומות נעשו לאומות גדולות, כמו אומות אדום עמון ומואב וישמעאל קודם ישראל, כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע, כמו שהיה ביעקב ועשו, עם שסדר ישראל שעלה מחשבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך קודם שנברא העולם, ביאתן לעולם הטבע באחרונה היה. גור אריה על רש"י על בראשית פרק א פסוק א וכן בשביל הדבר שהוא תכלית ושלימות הבריאה שבו יושלם הכל ובא בסוף, וזהו ישראל. ובשביל כך היה דבר בישראל שלא היה בכל האומות, כי לא תמצא אומה באחרונה כמו ישראל, מורה על שישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה. ובדבר זה יתבאר מה שאמרו חכמים (יבמות סא.) 'אתם קרוים אדם', שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה והאדם באחרונה, לומר שהאדם משלים הכל, וכן כל האומות נבראו ראשונה וישראל באחרונה, ודברים נסתרים הם ונפלאים מאד. ספר נצח ישראל - הקדמה ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, ...כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35023685
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת וארא - תשפ"ה לפ"ק
01/24/2025
במשנתו של מהר"ל – פרשת וארא - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וארא תשפ"ה לפ"ק הנושא: ג' יסודות - בענין הכבדת הלב של פרעה ספר שמות פרק ז (ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ספר גבורות השם - פרק לא ואני אקשה את לב פרעה. יש מקשים למה הרבה הקדוש ברוך הוא המכות על פרעה למען רבות מופתיו בארץ מצרים, ומאחר שהיה רוצה פרעה לשמוע למה נוהג עמו כל כך להקשות את לבו עד שלא יוכל לשמוע ואם כן המכות עליו בחנם על לא פשעו. ואין זה קשיא של כלום, כי מפני שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, הרשע הזה ועמו היו גורמים שלא יהיה נודע שמו ה', כי הכל ידעו הכפירה וגרם חלול שמו יתברך, לכך ראוי שיהיה נודע שמו ה' על ידם כיון שהיו כופרים בשמו יתברך, ולכך אמר ואני אקשה את לב פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים וידעו כי שמי ה', תחת אמרו מי ה' אשר אשמע בקולו, ולפיכך חייב פרעה לתקן מה שקלקל כבר, עד שעל ידו יהיה נודע שמו יתברך לכך הקשה לבו שלא ישמע למען יביא עליו ה' מכות הכתובות ואז יהיה נודע שמו יתברך. [ספר דרך חיים - פרק ד משנה ד ומי שהיה מחלל שם כבודו ית' ראוי שיעשה הש"י דין בו כדי להגדיל כבודו יתברך כנגד זה שהיה זה מחלל ש"ש ובמשפט הזה חוזר להתגדל כבודו] ועוד מעיקרא לאו קושיא הוא, כי בה' מכות הראשונות לא החזיק הקדוש ברוך את לבו, אלא נאמר בכל פעם שמעצמו היה חזק לבו, ובה' מכות אחרונות החזיק הקדוש ברוך הוא את לבו. והטעם כי אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, ה' בתחתונים בארץ וה' בעליונים בשמים, ודבר זה נתבאר לקמן אצל ביד חזקה ובזרוע נטויה. ובה' מכות ראשונות כאשר היו המכות בתחתונים, והאדם הוא ראש התחתונים עד שהוא מן העליונים גם כן, ולכך לא היו המכות גוברים עליו יותר מאשר היה כחו של אדם לכך פרעה החזיק את לבו מעצמו. וכאשר התחיל לבא המכות האחרונות שהם מעליונים, דבר שהוא יותר מן כחו של אדם, ובודאי היה משלח את ישראל לא בשביל שהוא חוזר בתשובה רק שהמכות כל כך קשות עליו, והקדוש ברוך הוא רוצה שלא יהיה האדם מוכרח במעשיו על ידי מכות, לכך הקדוש ברוך הוא החזיק את לבו נגד זה שהיו המכות באות עליו להכריח שישלח ישראל, כנגד זה החזיק את לבו להכריח אותו שלא ישלח והיה מכריע אותו לצד אחר, ולפיכך יפה ויפה הוא שהקשה לבבו כנגד המכות שיהיו מכריעות אותו לשלוח ועכשיו המשקל שוה. אמנם בשמות רבה פרשת בא (פרשה י"ג) כי אני הכבדתי את לבו אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינים לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו אמר ריש לקיש יסתם פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ, שהקדוש ברוך הוא מתרה באדם פעם ראשונה ופעם שניה ושלישי ואינו חוזר והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כאן פרעה הרשע כיון ששגר לו הקדוש ברוך הוא ה' פעמים ולא השגיח על זה אמר הקדוש ברוך הוא אתה הקשית ערפך ואין אתה חוזר בך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי אומר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. ומדה זאת שהקדוש ברוך הוא מוסיף טומאה על טומאתם הוא דבר עמוק מאוד. וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שנוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים. כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף בעל שנוי ותמורה אף המעשה שלו אינו מעשה גמור, שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה ונחשב המעשה כלא היה מעולם. אבל אם מתרה בו, ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי אז נועל הקדוש ברוך הוא ממנו דרכי תשובה ומכביד את לבו. שקודם זה הקדוש ברוך הוא צופה לרשע שישנה את מעשיו שהוא מוכן אל השנוי ותמורה וישנה אותם אל הטוב, אבל כאשר עשה זה שהתרה בו ולא שמע הקדוש ברוך מוסיף לו טומאה על טומאתו לפי שזה הוא מוכן אל הטומאה ולא אל התשובה, וכאשר הוא מוכן עושה לו כדי להפרע ממנו. והדברים אלו עמוקים מאוד אף כי נראים שהם נגלים וידועים, כי נועל הקדוש ברוך הוא דרכי תשובה, שההתראה שהוא עובר נראה שהוא חוטא בשכלו ובדעתו, ואין תשובה רק לטעות שהוא בא מן גוף האדם לא מן הדעת, כמו שנתבאר למעלה בפסוק קראן לו ויאכל לחם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34988010
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת שמות - תשפ"ה לפ"ק
01/19/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת שמות - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנת של מהר"ל – פרשת שמות תשפ"ה לפ"ק ספר שמות פרק ג' (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם ספר גבורות השם - פרק כו בשמות רבה (פר' ג') אמר לו מסורת בידם מיוסף שבלשון זה נגאלים שנאמר פקד פקדתי אתכם וגו' מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה היה בידם שכל גואל אשר יבא ויאמר פקידה כפולה גואל של אמת ע"כ. ויש לעיין בזה מה ענין כפילת פקידה אל הגאולה. ואמרו בשמות רבה מהו פקד פקדתי פקד במצרים פקדתי על הים פקד להבא פקדתי לשעבר. וכוונתם כי ישראל נגאלו במדה עליונה מאוד, שזאת המדה כוללת הכל לשעבר ולהבא פקידה במצרים ופקידה על הים, כי לגודל מעלת הפקידה הזאת כוללת הרבה לכך הלשון כפול, וכל זה מורה על מעלת היציאה שיצאו ונפקדו במעלה הכוללת הכל. ולשון פקידה גם כן בעצמו כולל הרבה, וכדאיתא בילמדנו (ילקוט שמואל רמז פ"ח) יש פקידה בשמים שנאמר יפקוד ה' על צבא מרום במרום ויש פקידה בארץ שנאמר פקדת הארץ ותשקקיה, יש פקידה לפורענות שנאמר פקדתי אשר עשה עמלק ויש פקידה לשלום וכו' כמו שהאריך שם... ...ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ח) נתן טעם אחר על מלת פקד פקדתי שבו נגאלו. אמר וזה לשונו שם ר' אליעזר אמר חמש אותיות נכפלו כולן לשון גאולה כ"ף כ"ף שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים שנאמר לך לך מארצך, מ"ם מ"ם שנגאל בו אבינו יצחק מפלשתים שנאמר לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, נו"ן נו"ן שנגאל בו אבינו יעקב מיד עשו שנאמר הצילני נא פ"א פ"א בו נגאלו ישראל ממצרים שנאמר פקד פקדתי, צ' צ' בו עתיד לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית שנאמר איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, וכולם נאמרו לאברהם ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסרן ליוסף ולאחיו שנאמר פקד פקדתי אתכם ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לבתו סרח וכאשר בא משה ואהרן ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אל סרח בת אשר אמרו לה בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך אמרה אליהם אין באותות אלו ממש אמרו לה והלא אמר פקד פקדתי אתכם אמרה להם הוא האיש שבא לגאול ישראל שכך שמעתי מאבא שנאמר ויאמן העם כי פקד ה' עמו ע"כ. והנה בארו בזה כי אלו ה' אותיות נכפלו באל"ף בית לכך מורים הם על הגאולה. כי דבר ידוע כי בעשרים ושנים אותיות ברא העולם כמבואר בספר יצירה (פ"ב מ"ב), ובהם חקק צורת העולם ועניני העולם, ואלו ה' אותיות הם מנצפ"ך חקק בהם הגאולה של עולם, שהגאולה גם כן הויות העולם, כי אלו אותיות הם אותיות פשוטים והפשיטות יש בו גאולה כמו שיתבאר לקמן אצל מצות המצה ובכמה מקומות. כי הפשוט עומד בעצמו אין לו צירוף אל דבר מה רק עומד בעצמו, וכן ענין הנגאל עומד בעצמו מבלי שיש לו חבור וצירוף אל אדון שלו, ולא כן המשועבד שאינו פשוט כי יש לו צירוף אל אשר הוא משעבד בו, ולפיכך הפשוט העומד בעצמו ואין לו שום צירוף אל זולתו הוא ענין חירות. ... ועוד ידוע כי השם יתברך ברא העולם על ידי אותיות אלפ"א בית"א וכמבואר בספר יצירה, ובאותיות האלפ"א בית"א חקק העולם הזה הגשמי, ובאותיות הפשוטות אשר הפשיטות יותר במעלה ולפיכך הם אחר האלפ"א בית"א ברא הדברים אשר הם עליון מן העולם הזה הגשמי המורכב, והגאולות הם למעלה מן העולם המורכב, כאשר יגאל הקדוש ברוך הוא את ישראל מן האומות שיש להם העולם הזה ויתן להם מדריגתם למעלה מן העולם הגשמי, ולפיכך באלו ה' אותיות שהם אחר האלפ"א בית"א גאלם מן האומות ונתן מדריגתם למעלה מן העולם הגשמי ...וכמו שברא העולם בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א ברא הגאולה באותיות מנצפ"ך שאחר התי"ו. ואף על גב כי כאן אין אות פשוט כי פקד פקדתי שתי הפי"אין אינם פשוטות אין זה קשיא אחר שאי אפשר שתהא פ"א פשוטה בראש התיבה, לא היה כאן הרמז רק בכפילת הפי"אין, כלומר שנגאלו במעלה העליונה של כפל הפ"א דהוא פ"ף פשוטה, שאין לך מעלה יותר עליונה באלפ"א בית"א רק הצ' פשוטה שהוא עוד יותר במעלה, וגאולה זאת תהיה גאולה אחרונה שנאמר איש צמח ומתחתיו יצמח ואין עוד מדריגה אחריה והיא נצחית, ודי בזה. ספר דרך חיים - פרק ב משנה ט כי הפשוט עומד בעצמו אינו מקבל מזולתו, והקבלה מזולתו הוא הרכבה שאינו עומד בעצמו. ספר גבורות השם - פרק נא ועוד תדע איך המצה שהיא לחם עוני שייך אל הגאולה, וזה כי העני שאין לו דבר וזה ענין פשיטות כאשר הוא עומד בעצמו, ודבר זה עם שהוא חסרון נחשב בעולם הזה שהוא עולם ההרכבה ומעלתו בהרכבה, מכל מקום הפשיטות מעלה הוא מצד עולם הפשוט ואין בו הרכבה, ובלילה הזה היו צריכים אל הגאולה ולא היתה הגאולה מצד העולם הזה שהוא עולם המורכב רק מצד עולם העליון הפשוט. ולפיכך צוה לאכול מצה לחם עוני שהוא לחם הפשוט שהרי אין בו דבר רק עצם פשוט,... ומפני שבלילה הזה היו נגאלים במדריגה העליונה למעלה מן עולם המורכב צוה שיהיה אכילתן מצה שהיא פשוטה. דמיון זה כהן גדול משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן לפני ולפנים, וזהו בשביל שהוא קונה מדריגה עליונה שהרי היה נכנס לפני ולפנים יש לו לסלק ממדריגות עולם הזה שמדריגתו אינו פשוט, ולכך יש לו לשמש בכל השנה בבגדי זהב בחוץ אבל כשנכנס לפני ולפנים יש לו לשמש בבגדי לבן לפי מעלת המדריגה שנכנס לשם, כי בגדי לבן הם פשוטים ולכך צוה בליל זה לאכול מצה שהוא לחם עוני פשוט מכל כי בליל זה נגאלו במדריגה עליונה וכל מדריגה העליונה יש בה פשיטות. ספר גבורות השם - פרק עב וזה כי הגאולה עם שהיא בעולם הזה מדריגת הגאולה עוד יותר מעולם העליון ובשביל כך קנו ישראל מעלה עליונה עד שמגיע מדריגתה ומעלתה עד עולם העליון, ועל מדריגה העליונה האלקית הזה מצות חכמים לשתות ארבע כוסות, כי המשקה יותר דק מן האוכל שהוא גס, ולפיכך האכילה הוא יותר גשמית מן השתיה ובפרט כאשר המשקה הוא יין שיוצא מפנימות הענב, והוא בגמטריא סוד שזה מורה על מדריגה פנימית נסתרת יותר.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34915445
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויחי - תשפ"ה לפ"ק
01/12/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויחי - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת ויחי תשפ"ה לפ"ק הנושא: מהיכן זכה יהודה למלכות פרשת ויחי פרק מט (ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ (ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ (י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת השם - פרק ב כשם שמצוה על האדם לאהוב השם יתב' כך מצוה עליו שיהיה גורם שיהיה ש"ש מתאהב על ידו כדאיתא בפ' יה"כ (פ"ו, א') ואהבת את ה' אלקיך שיהיה שם שמים מתאהב על ידך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה ראיתם פלוני שלמד תורה כמה יפין דרכיו כמה מתוקנין מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שהאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מתנו ומקחו נאה בשוק ואינו נושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה אשרי בני אדם שלא למדו תורה פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ונראה דדייק זה מדכתיב ואהבת את ה' אלקיך דהוי ליה למכתב ואהבת את ה', אבל שם אלקיך שייך אצל היראה כי אלקים הוא מדת הדין כמו שכתוב את ה' אלקיך תירא לא למדת האהבה. ולפיכך דרשו שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, כלומר שיהיו הבריות אומרים שהוא יתב' אלקיך ושם ה' נקרא עליך כי יתפאר ויתאהב על ידך. ופרשו הכתוב על ת"ח מפני שהת"ח הם ראשונים אל השם יתב' אשר אלקותו עליהם בראשונה וכן נקרא אלקי ישראל, שיהיה שמו יתב' מתאהב על ידי ישראל כאשר ישראל נוהגים בהנהגה ישרה וראויה לישראל ועל זה נאמר ישראל אשר בך אתפאר. ודבר זה המביא אל האהבה כאשר הת"ח אשר תורת השם נקרא עליו בהנהגה הישרה והראויה אז גם אחרים נמשכים אחריו ומקבלים אלקותו יתב'. ולפיכך אמר הכתוב ואהבת את ה' אלקיך שיהיה ש"ש מתאהב על ידך עד שיהיו הכל נמשכים אחר השי"ת. ודבר זה שורש אל אהבה. ועוד יש דבר מביא אל אהבת שמו וקבלת אלקותו, היא קדושת שמו, (כי כאשר מקדש שמו) כדאיתא בפרק א' דסוטה (י', ב') אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. יוסף מה הוא וכו'... יהודה מאי היא דתניא היה רבי מאיר אומר בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים היו שבטים מדיינים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים כו' קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה לים שנא' שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמין אותם שנאמר שרי יהודה רגמתם לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנא' ובין כתפיו שכן, א"ל ר"י לא כך היה המעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה שנאמר סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן ועליו מפורש בקבלה הושיעני אלקי' כי באו מים עד נפש. בא לבאר המעלה הזאת שהיא קידוש שמו, לא כמו המדה הראשונה שאמרנו כי שמו יתב' נקרא עליו עד שנקרא שהוא אלוקי שלו כאשר השם מתאהב על ידו, אבל זה שמקדש שמו יתב' נקרא על שמו ית' לגמרי כאשר דבק בשמו ית' לגמרי וראוי להוסיף על שמו אות מן שמו של הקב"ה. אך יש הפרש בין קידוש השם ברבים ובין קידוש השם בסתר, כי עיקר השם שבו נודע ומפורסם לכל ע"י שמו יתב', ואם מקדש שמו בפרהסיא נקרא זה קדושת השם לגמרי כאשר ראוי אל השם שהרי הוא ית' נודע ומפורסם לכל על ידי שמו ולפיכך ראוי שיהיה מקדש שמו ברבים שכך ענין השם, אבל כאשר אינו מקדש השם בפרהסיא אין נקרא כולו על שמו יתב' רק נקרא בדבר מה על שמו והיינו אות אחת. ויש לדעת כי ראוי היה יוסף דוקא לקדש שמו שלא בפרהסיא, כי יוסף דבק בשמו ית' מצד ההסתר גם כן שהיה ברכתו בסתר שאין העין שולט בו כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ, שתראה כי יוסף היה דביקתו בו יתב' בנסתר כאשר היה ג"כ קידוש שמו בנסתר, אבל יהודה היה ברכתו בנגלה ולכך היה מתברך יהודה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, ואין דבר זה אלא בפרהסיא ובגלוי כאשר היה הדבק בשמו יתב' בגלוי והיה ג"כ מקדש שמו בגלוי לעיני כל. וד"ז יש לך להבין איך יהודה ראוי לפי מדריגת מעלתו לקדש שמו בפרהסיא, ויוסף לקדש שמו בסתר כי הוא עוד דבר עמוק. ספר דרך חיים - פרק ד משנה ד ...וזה כי השם הוא גלוי של בעל השם, כי כל אחד על ידי השם נודע הוא בעולם כמו גדול שמי בגוים ועל ידי השם הוא מפורסם ונודע, ולפיכך אמר המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי מפני שהי' מחלל שמו אשר הוא בגלוי ונודע לכל, וכדכתיב (ירמי' ט"ז) וידעו כי שמי ה'... חידושי אגדות למהר"ל - ב"מ פד עמוד א' ...אבל רק כח יוסף הוא ממקום נסתר פנימי עד שאין העין שולט שם. וגם זה ידוע למי שמבין דברים אלו לפי שהיה ליוסף כח אמצעי, שהאמצעי בסתר ושני קצוות מבחוץ, ודבר זה ידוע ירש מן יעקב כדכ' (בראשית מ"ט) ברכת אביך גברו על ברכת הורי תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, וידוע כי יעקב הי' לו מדת האמצעי בין אברהם ובין יצחק, ומפני זה כאשר נמשך כח זה ליוסף, היה לו כח פנימי נסתר בין י"ב שבטים.. ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק ו ובתוספתא בברכות (פ"ד) מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים בבית שער של ר' אלעזר בן מתיא וחנינא עכינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני היו עסוקים במה ששנה להם ר' טרפון אמר להן ר' עקיבא מפני מה זכה יהודה למלכות ...אלא מפני מה זכה יהודה למלכות אמרו לו למדנו רבינו, אמר להן מפני שקדש שמו של הקב"ה שכשעלו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני יורד כו' קפץ שבטו של יהודה וירד בתחלה וקדש שמו של הקב"ה ועל אותה השעה הוא אומר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש וכן הוא אומר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו קדש שמו של הקב"ה על הים לפיכך ישראל ממשלותיו ע"כ. ...ולכך סבר שזכה למלכות מפני שקדש שמו ברבים ולכך ראוי למלכות, כי בעל שם הוא ראוי למלך בפרט וכדכתיב ויצא שם דוד בכל הארצות ואין לך יותר שהוא בעל שם מן המלך, ולכך מי שהוא מקדש שמו ברבים ומגדיל שמו יתברך ברבים ראוי שיתן לו הש"י שם חשיבות בעולם ג"כ ודבר זה מבואר... סוטה דף לז/א לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו משום דהים ראה וינוס תנא דבי אליהו רבה - פרק יג מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט... ספר שערי תשובה השער השלישי אות קמג הַיְצוּרִים כֻּלָּם נִבְרְאוּ לִכְבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִֹיתִיו... אות קמח ..כִּי הַדָּבָר יָדוּעַ, אֲשֶׁר מִדַּרְכֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהוֹדִיעַ בְּכָל מִבְטָא שְֹפָתַיִם, וּבְכָל אֲשֶׁר יִרְמְזוּן עֵינַיִם, וּבְכָל הַנְהָגָה וּפֹעַל יָדַיִם, כִּי יְסוֹד נֶפֶשׁ הָאָדָם וּצְבִי עֶדְיוֹ וְהַטּוֹב וְהָעִקָּר וְהַתּוֹעֶלֶת וְהַיְקָר אֲשֶׁר בּוֹ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִרְאָתוֹ וְתוֹרָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת יב, יג) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. וְזֶה הַדָבָר כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ... ...וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר שֶׁהַכֹּל בָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִכְבוֹדוֹ, חַיָּב הָאָדָם לָשֹוּם לִבּוֹ בְּכָל עֵת לְכַבֵּד אֶת הַשֵּׁם וּלְקַדְּשׁוֹ בְכָל דְּבָרָיו וּלְרוֹמְמוֹ, לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לד, ב) אֲבָרְכָה אֶת ה’ בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: וְכַאֲשֶׁר יִתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וִידַבֵּר עִם חֲבֵרָיו, יִתְבּוֹנֵן וִידַקְדֵּק וְיַשְׁגִּיחַ בְּכָל מוֹצָא שְֹפָתָיו, לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בְּדַבְּרוֹ, וּלְדַבֵּר בְּשֶׁבַח עֲבוֹדָתוֹ וּתְהִלַּת יִרְאָתוֹ, וּלְשַׁבֵּחַ עוֹבְדָיו וִירֵאָיו. וְיִזְכֶּה בָזֶה בְּהֶגְיוֹן לִבּוֹ וּמִבְטָא שְֹפָתָיו בְּלֹא יְגִיעָה וּפֹעַל כַּפַּיִם, זְכוּת גְּדוֹלָה עַד לַשָּׁמַיִם, כִּי זֶה מֵעִקָּרֵי יְצִירַת הָאָדָם:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34825855
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת ויגש – ועניני חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
01/05/2025
במשנתו של מהר"ל – פרשת ויגש – ועניני חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – עניני חנוכה תשפ"ה לפ"ק הנושא: דרכי הנהגה של גדולי ישראל האמתיים ספר נר מצוה עמוד כא ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים, יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים, יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר, טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כב"ש, ואחד עשה כדברי ב"ה, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ מחלוקת ב"ש וב"ה כנגד ימים הנכנסים פירוש, כשהולך אחר הימים הנכנסים, כי הראשון הוא התחלה אל הכל לכך הוא יותר במעלה, וכאלו בכחו שאר הימים שהם אחריו, ולפיכך יש להדליק שמונה כנגד ימים הנכנסים. לכך פרי החג היו מתמעטין, כי יום הראשון מן ימי החג הוא יותר עליון ולכך הוא יום טוב והוא קדוש. אבל יום האחרון אף שהוא גם כן יום טוב, הוא רגל בפני עצמו, ולכך ביום הראשון מקריבין פרים יותר מן הימים האחרונים ולמאן דאמר כנגד ימים היוצאים, כי מתחילין בקטן ומסיים בגדול, דמעלין בקדש ואין מורידין. כי הקדושה היא מעלה עליונה, ואין מגיע אל מדריגה הזאת העליונה מתחלה, רק כי עולה אליה מדרגה אחר מדרגה עד האחרון, מצד כי האדם מתעלה באחרונה אל קדושה יותר. ולפיכך האדם אשר הוא מקבל הנס, תחלה הוא מעט, והוא יותר מתעלה ויותר מוסיף ביום האחרון מן הראשון תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא/א תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא אמר ליה א"ב ג"ד למחר אפיך ליה אמר ליה והא אתמול לא אמרת לי הכי אמר לו לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי: רש"י הוציאו בנזיפה - דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, במסכת בכורות (ל, ב) גייריה - וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו: אפיך ליה - כגון תשר"ק לאו עלי קא סמכת - מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי, דעל פה נמי סמוך על דברי שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור: רש"י אמת הבנין - מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך הבנין, שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים דעלך סני לחברך לא תעביד - ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות אידך - שאר דברי תורה פירושה - דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי נאמר אמר לו אפילו על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה בא לפני שמאי אמר לו כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת בא לפני הלל אמר לו ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה: מהרש"א על רגל אחת וכו'. נראה שגם הוא נתכוין לפי התשובה דהלל דהיינו שילמדנו שכל התורה תהיה לה רגל ויסוד אחד ואמר שדחפו שמאי באמת הבנין ולעיל לא אמר אלא שגערו בנזיפה והיינו משום דהכא רמז לו כמו שהבנין אי אפשר לו לעמוד ביסוד אחד כן התורה רחבה במצותיה אי אפשר לה ליתן יסוד אחד וכן רמז לו לקמן באמת הבנין גבי על מנת שיעשוני כהן גדול דאין התורה עומדת על יסוד הכהונה לבד. זרוע ימין לחיד"א על אבות פרק ה משנה יז סופה להתקיים. שמעתי במ"ש המקובלים דלעת"ל יהיה הלכה כב"ש וזהו בעצם מ"ש סופה להתקיים דבסוף תתקיים סברת ב"ש דאלו ואלו דברי אלהים חיים כמ"ש רבני צרפת הביאם הריטב"א בחי' פ"ק דעירובין מדרש רבה שמות - פרשה ו פסקה א שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה ונתן למלך מקצת מצות שנא' (דברים יז) לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וגו' ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה ואמר למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים לא בשביל שלא יסור לבבו אני ארבה ולבי לא יסור אמרו רבותינו באותה שעה עלתה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה רבון העולמים לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם הרי שלמה עומד ומבטל אותי ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוצה ממך איני מבטל ... תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא/ב תניא רבי יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל אמרו כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים שהיו בה (ששים רבוא על ששים רבוא) כפלים כיוצאי מצרים [פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים] והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו אמר אביי וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן מאי טעמא איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו כי אתא אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא ישא ה' עליך גוי מרחוק אמר מכדי ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי נפל עלייהו וקטלינהו ספר במדבר פרק יב (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם רש"י (יב) יען לא האמנתם בי - גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן. והלא (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט קשה מזו אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם: להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה כמו (שמואל ג) לכן נשבעתי לבית עלי נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך רמב"ן ...וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר... ספר במדבר פרק יא (כא) וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (כג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא רש"י (כב) הצאן ובקר ישחט - (ספרי) זה א' מארבעה דברים שהי' רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו' הכל כמשמעו מי יספיק להם כענין שנאמר (ויקרא כה) ומצא כדי גאולתו ואיזו קשה זו או (במדבר כ) שמעו נא המורים אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חסך לו הכתוב חובות הלבבות - השער השלישי - שער עבודת האלהים - פרק ג והחמישי - כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי"ג מצוות, אך מצוות השכל כמעט שאין להן תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלהים ועוצם יכלתו ומלכותו, יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו...
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34727290
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת מקץ - חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
12/27/2024
במשנתו של מהר"ל - פרשת מקץ - חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת מקץ – ועניני חנוכה - תשפ"ה הנושא: לעבוד ה' בשכל גדול ספר בראשית פרק מא (לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אלקים בּוֹ רש"י - הנמצא כזה - הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו (לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אלקים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ (מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם ספר בראשית פרק מב וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ח ובפרק חלק (סנהדרין צ"א ע"ב) אמר רב יהודה כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה וגו' מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית... ואם למדו מה שכרו אמר רבא אמר רב ששת זוכה לברכה כיוסף שנאמר וברכה לראש משביר ואין משביר אלא יוסף שנאמר ויוסף הוא המשביר... ...ומה שאמר וברכה לראש משביר, פירוש מי שהוא משפיע לאחר הוא זוכה לברכת יוסף, כי ברכה של יוסף בשביל שהיה משפיע אל כל ישראל וכדכתיב (בראשית מ"ט) משם רועה אבן ישראל ותרגם אונקלוס דזן אב ובנין, והוא השפעה עליונה ולכך ברכתו של יוסף ברכה עליונה גם כן דכתיב (שם) ברכת שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת וגו', והכל בשביל שהיה יוסף המשביר והמשפיע לכל ישראל, ומי שהוא משפיע את התורה הוא נחשב גם כן ההשפעה הזאת כמו השפעת יוסף לכל ישראל לכך זוכה לברכת יוסף. ויש לך להבין את זה, כי המשפיע השכל אפשר להיות מקבלים ולהיות נהנים מזה כל העולם בהשפעה הזאת ולכך זוכה לברכת יוסף. ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ח כבר התבאר שעיקר התורה כאשר משפיע אותה לאחרים, וזהו אמתת השכל שהוא משפיע לכל מקבל, ונקרא בשביל זה תורת חסד כאשר משפיע לאחר כי החסד הוא אל הכל ולא יוגדר להשפיע לזה ולא לאחר. לכך אמרו (תענית י' ע"א) גם כן כי התורה היא נמשלת למים אשר אין להם גבול רק הם יוצאים בלי גבול ומשפיעים בלי גדר וגבול, וכך התורה השכלית מפני שהיא שכלי אין לה ענין הגשם, כי הגשם יש לו גדרים מוגבלים ולא כן השכלית שהוא פשוט מבלי גדר מוגבל. ולפיכך עיקר התורה כאשר משפיע לאחר, ובזה מורה כי התורה היא שכלית מתפשטת מבלי גבול, וזה מצד הרב המלמד שאם אינו משפיע לאחרים, אינו נותן לתורה ענין השכל שהוא משפיע אל הכל ומוציא אחר מן הכח אל הפועל. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מא/א אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה דא קני מה חסר דא לא קני מה קני מהרש"א על נדרים דף מא/א נקטינן אין עני אלא בדעה כו'. מלת עני ודאי ברוב נאמר על עני בממון אלא דר"ל אין עני דהכא דכתיב בחוסר כל אלא בדעה ועי"ל דה"ק אין מלת עני הונח באמיתה אלא על עני בדעה וכדמסיק אבל לגבי ממון אינו אלא בלשון מושאל וכדמסיק במערבא אמרי על עני בדעה דדא ביה כו' דדא קני מה חסר כו' והענין כפול לרמוז בין בדברים הגופניים ובין ברוחניים כולן תלויין בדעה וק"ל ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ב הנה הצדקה הגדולה שבצדקות כשמלמד דעת לעני בדעת, כי אין לך עני כעני בדעת [נדרים מא. והנה משה רבינו ע"ה הוא הדעת הכולל של כל ישראל [זוה"ק ח"ב רכ"א ע"א], אשר ידעו י"י פנים אל פנים [דברים לד י], וכל דעת בתלמידי חכמים בכל דור ודור הוא מבחינת משה, כמו שתמצא בגמרא אומרים זה לזה משה שפיר קאמרת [שבת קא ע"ב], והנה המלמד דעת לעני בדעת הוא הצדקה הגדולה שבצדקות, וגורם שתקובל תפלתו ומתרומם קר"ן ישראל מט"ט. ספר בראשית פרק מא (לג) וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם רמב"ן על בראשית פרק מא פסוק לג ירא פרעה איש נבון וחכם...ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא), והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן ואמרו בבראשית רבה (צ ה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה... מדרש רבה בראשית - פרשה צ פסקה ד (ד) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח א"ר יוחנן צפונות מופיע ונחות לו לאמרם, רבי חזקיה אמר צפונות מופיע בדעת מניח רוחן של בריות בהן ... ויתכן שאמר מצד הלשון והמאמר, כי יש מהחכמים עם היותם חכמים וידועים, הם קצרי יד הלשון להבין ולהורות לאחרים החכמה בגבול מאמריהם, ויש ששפתיו ברור מללו להודיע לבני האדם חכמתם במאמרים נכוחים. ואפילו בנביאים מצינו החילוף הזה, כי ישעיה היה מתפאר (ישעיה נ ד) ה' אלקים נתן לי לשון למודים. וירמיהו אמר (א ו) הנה לא ידעתי דבר ופירוש מניח רוחות של בריות בהן, שמגלה הצפונות באופן מתישבות על הלב בטוב טעם משלים וחידות ובדרך קצרה, וכמ"ש על שלמה בריש חזית שעל ידי משלים שהניח, התחילו הכל משכילים דברי תורה, ולא כקצת חכמים שילמדו לתלמידים בדרך ארוכה בהצעת כמה הקדמות ובדברים עמוקים, יקוצו בהם ולא ידעו ולא יבינו מאור עינים ...ובחנוכה הוא עת לקרב האדם אל השם על ידי התורה כמו מאז ומקדם בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, שהיוונים טמאו כל השמנים הם כל החכמות ולא נשאר כי אם פך אחד של שמן היא התורה, ולא נשאר כי אס מעט מזעיר ונעשה נס, שלא היה כי אם מעט על יום א' ודלקו שמונה ימים, כי העולם הוא נבנה על ידי שבעה ימים ואחר כלות השבעה מתחילין עוד שבעה ימים אחרים, וזהו הנקרא שבעת ימי הבנין, ומתתיהו בן יוחנן היה עובד את השם בשכל גדול וזהו כהן גדול, והמשיך בעבודתו להאיר שמנה ימים היינו מעולם הבינה, להאיר שמנה הנרות. ... היינו שהשמן מרמז על חכמה כנ"ל, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ומלמד את האדם שכל איך לעבוד את הש"י בשכל ותבונה, וכל זה הוא ע"י מצות הדלקת נר חנוכה, וכאז כן עתה בכל דור בבוא עת וזמן מצוה זו. ולכן אמרו חז"ל פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהם בחנוכה... רק שקשה עליו על האדם ליכנוס בתוך קדושת שבת, כי רם ונשא הוא השבת כי הוא שמא דקב"ה, ואיך יכול לקרב אל מקום גבוה ורם כזה, אך בחנוכה כביכול השם מוריד את עצמו למטה מעשרה אל האדם לקרבו, וזהו פתילות וכו' שאין מדליקין בשבת וכו' כי כמו בנר נותנין לתוכו פתילה וממלאין אותה בשמן ומדליקו, כמו כן האדם הוא פתילה, ושמן הוא החכמה שהשם ממלא בו ומדליקו להיות מאיר במעשיו ובעבודתו את השם, והנה הפתילות הם בני אדם, שאין נדלקין בשבת, שהאור אין נאחז בו מחמת שהפתילות לא טובים והאור מסוכסכת בהם ואי אפשר לעלות כנ"ל ושיאחז בהם האור, מדליקין בפתילות אשר לא טובים כנ"ל בחנוכה, כי השם כביכול בעצמו מוריד את עצמו אל האדם ומאחיז בו את האור להדליקו ולשוב ולחזור אל השם ולעובדו בהתלהבות ובשכל גדול כנ"ל, וזה נעשה בכל שנה בבוא הזמן של מצות נר חנוכה. ובודאי קודם מתתיהו לא היה צריך למצוה זה, רק שבימיו טמאו כל השמנים ולא נשאר כי אם פך אחד הוא התורה והיו מעט, שלמדו בשכל קטן, והוא היה כהן עובד השם בשכל גדול והמשיך והדליק את שמנה הנרות כנ"ל, ונעשה נס והיתה מפלת היוונים... ספר נר מצוה עמוד כא והתבאר, כי מלכות יון הוא מוכן להתנגד לישראל במה שיש להם תורה ומצות אלקי'. כי אל מלכות זו שייך לה החכמה שהיא שכל האדם בלבד, לא השכל האלקי הנבדל, אשר היא התורה האלקית שהיא השכל הנבדל האלקי לגמרי. וכן אל בית המקדש. שיש לו מעלה אלקית קדושה, הם מתנגדים ביותר לה, המלכות הזאת. כי התורה ובית המקדש הם שתי מדרגות זו על זו, כמו שאמרו (אבות פרק ה, משנה כ) בכל מקום שנים אלו יחד יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך, כמו שהוא מבואר במקום אחר. ולכך היו מתנגדים אל המצות התורה ולבית המקדש בפרט, ולכך הנס שנעשה להם היה בנרות של בית המקדש (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור וכו'
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34633145
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישב - תשפ"ה לפ"ק
12/20/2024
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישב - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וישב תשפ"ה לפ"ק הנושא: החסרון והעדר שנמשך כשהוא יושב ונח ספר בראשית פרק לז וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן רש"י על בראשית פרק לז פסוק ב ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו/א אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ונאמר וישב ישראל בארץ גשן ויקרבו ימי ישראל למות וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע המלך הוא באדום ספר דרך חיים - פרק ב משנה ב ועוד יש לך לדעת, מה שאמר כי יגיעת שניהם משכחת עון שתלה הדבר בעמל ויגיעה, וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל. ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין ק"ו, ב') אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשטים מה כתיב בתריה ויחל העם לזנות וישב יעקב מה אירע מכירת יוסף וישב ישראל בארץ מצרים מה כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וישב ישראל ויהודה לבטח מה כתיב ויקם ה' לשטן לשלמה, ובמדרש (ב"ר פל"ח) מפרש עוד וישב ישראל בשטים אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ע"כ. ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון, אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה. ואין דבר זה דומה כאשר האדם בעמל וחסר השלמה והוא עומד אל ההשלמה כי מאחר שהוא עומד אל ההשלמה אין דבק בו חסרון, [ספר תפארת ישראל - פרק ג כי האדם הזה לא נברא בשלמותו האחרון והוא נברא להוציא שלמותו אל הפעל, וזה אדם לעמל יולד שהוא נולד ונמצא אל תכלית העמל דהיינו להוציא השלמות אל הפעל, ולא יגיע להיות נמצא בפעל לגמרי לעולם אבל תמיד יהיה עמל להוציא שלימותו אל הפעל וזה שלימותו האחרון. ולפיכך אמר אדם לעמל יולד והעמל הוא היציאה אל הפעל, ותמיד הוא בכח עוד לצאת אל הפעל כי זה האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, וכמה שהוא יוצא אל הפעל נשאר בכח לצאת עוד אל הפעל תמיד] המשך בספר דרך חיים ודבר זה רמזו בפרק חלק (סנהדרין צ"ט, ב') דאמרינן שם יצר הרע מאימתי נתן באדם ואמר שנתן בו משעה שיוצא ממעי אמו דכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו חסר כתיב משננער לצאת מבטן אמו נתן בו יצר הרע, ומעתה יקשה לך למה דוקא משיוצא לאויר העולם, אבל יש לדעת כי טעם זה כמו שבארנו, כי יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות כמו שאמרו בפ"ק דבבא בתרא (ט"ז, א') והיצר הרע שנתן באדם הוא עצמו השטן והמלאך המות שמביאים האדם אל ההעדר והמיתה והכל הוא ענין אחד, ולפיכך כל זמן שלא יצא האדם לאויר העולם שלא נשלם והוא מתנועע אל ההשלמה, אין דבק בו ההעדר שהוא הפך ההויה ולא ימצאו שני הפכים ביחד, אבל תכף שננער מבטן אמו והוא נמצא בפעל בשלימות ואינו עומד אל הויה עוד, אז דבק בו ההעדר שהוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות שדבק בכל הנמצאים. כלל הדבר כי היצר הרע והשטן אין להם כח על דבר שהוא עומד אל הויה, וזה אמרו כל ישיבה אינו אלא צער, שכאשר האדם עמל בעצמו וכל בעל עמל מורה שאינו בשלימותו בפעל, וכל שאינו בשלימותו הוא מוכן ועומד אל ההויה ואל ההשלמה ולא דבק בזה ההעדר והוא השטן, אבל כאשר ישב האדם וישיבה לאדם כאלו היה בשלימות בפועל שהוא נח ואינו עומד אל השלמה, אז ההעדר הדבק בנבראים נמשך אחר זה ולפיכך כל ישיבה אינו אלא צער. ספר בראשית פרק כה פסוק כה (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו רש"י אדמוני סי' הוא שיהא שופך דמים (בראשית רבה) כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר המלאה שער ... ויקראו שמו עשו הכל קראו לו כן לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה מדרש רבה בראשית - פרשה עד פסקה יב ר' ירמיה אמר חביבה היא המלאכה מזכות אבות שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות זכות אבות הצילה ממון שנאמר לולי אלקי אבי וגו' ומלאכה הצילה נפשות את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים וגו' ספר דרך חיים - פרק א משנה י שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וזה שאמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות הוא השררה, ובא הזוג הזה לתקן את האדם באהבה וביראה, וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (פ"ו ע"א) ואהבת את ד' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו שהתבאר בנתיבת עולם. והדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם. מדרש תנחומא ויצא - פרק יג (יג) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד שנאמר לולי אלקי אבי אלקי אברהם וגו' א"כ לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א) צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו המשך בספר דרך חיים וכן מה שאמר במדרש אין ישיבה אלא תקלה, כי אחר הישיבה נמשך היצר הרע אשר כבר בארנו שהוא יצר הרע הוא השטן שהוא נמשך אל הנבראים כאשר הם בהשלמה וזה כאשר הוא יושב והוא נח, שהרי היצר הרע נתן באדם כאשר הוא בפועל ולפיכך כאשר הוא בשלימות הוייתו ונקרא אז יושב, ואז נאמר כל ישיבה אינו אלא תקלה כמו שאמרנו. ומכל מקום התבאר לך מה שאמרו שיגיעת שניהם משכחת עון, כאשר האדם עמל בשני חלקיו מסלקין העון כי לא נמצא היצר הרע באדם כאשר אין אחד מחלקיו נמצא בפועל השלימות, ומסולק מן העון כי אין יצר הרע מתגרה בו. ופירושו ברור הוא למביני מדע, כי בעל העמל מסולק מן החטא שהוא עמל לצאת לפעל השלימות, וצריך שיהיו שניהם בעמל כי אם אין שניהם בעמל דהיינו לצאת לפעל מצד גופו כאשר עמל להשלים גופו בדרך ארץ, ולהשלים נפשו בתורה השכלית ואז גופו ונפשו מסולק מן החטא ומסולק מן היצר הרע ולא יבא לידי חטא, אבל אם אין שניהם בעמל סוף סוף ימצא היצר הרע באחד מהם ולא יאמר בזה שהוא מסולק מן החטא. ויש לך להבין בחכמה כי אלו שני דברים שזכר דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה, כנגד שני יצר הרע שברא הקב"ה יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, ועל ידי שהאדם עמל בדרך ארץ לצורך גופו מסלק יצרא דערוה ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דעבודה זרה. והדברים האלו עמוקים מאד בחכמה ואין להאריך כאן יותר כי נתבאר במקום אחר, אבל רמזנו עליהם להבין מעט מדבריהם והנה עולה הכל לענין אחד. ואמר כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, רצה לומר מפני שהוא אדם חסר כי אין לו מלאכה המשלמת את האדם, ואם אין עם התורה מלאכה דבר זה חסרון לאדם מה שראוי לו וכל דבר שהוא חסר בעצמו אין קיום לו. ואמר שגוררת עון, וזה כי הדבר החסר ממה שראוי, נמשך אחריו עוד חסרון והוא החטא שאין חסרון יותר מזה, ואצל תורה שיש עמה מלאכה אמר שמשכחת עון ר"ל אפילו עון ששייך לבא משכחת ממנו, ואם אין עם התורה מלאכה אפילו עון שאין שייך לזה גוררת ממקום אחר, ולכך אמר שסופה בטילה וגוררת עון כמו שהוא לדבר שהוא חסר. ואם היו הרבה חכמים שלא היה להם מלאכה היה להם משא ומתן שהוא כמו מלאכה, או שכל כך חשקה נפשם בתורה שהיה קיום לתורתם, ואין פירוש המאמר הזה רק כך כי דברי חכמים בנוים על חכמה כאשר האדם יעמיק בחכמה לא יהיה לו ספק בזה מדרש רבה בראשית - פרשה פז פסקה ד (ד) ויהי אחר הדברים וגו' הרהורי דברים היו שם מי הרהר יוסף הרהר אמר כשהייתי בבית אבא היה אבא רואה איזה מנה יפה היתה שם והיה נותנה לי והיו אחי מכניסין בי עין רעה עכשיו שאני כאן מודה אני לך שאני ברווחה אמר לו הקב"ה הטליס חייך שאני מגרה בך את הדוב
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34543245
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישלח - תשפ"ה לפ"ק
12/13/2024
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישלח - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וישלח הנושא: גדרי מדת התמימות – גודל מעלתה, מדריגתה, וסגולתה פרשת וישלח פרק לב (כה) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר (כו) וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו מסכת חולין דף צא/א דאמר ר' יהושע בן לוי מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד כתיב הכא בהאבקו עמו וכתיב התם וענן אבק רגליו ספר נתיבות עולם ב - נתיב התמימות - פרק א ובספרי (שופטים י"ח) כשאתה תם חלקך עם ה' אלקיך, וכן דוד אומר ואני בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם ע"כ, הרי לך מי שהוא תם חלקו עם השם ית' והוא נצב וקיים. ויראה שלכך תי"ו של תמים תהיה עם ה' גדולה, לרמוז על המדריגה האחרונה שמגיע אליו מי שהוא תמים ויש לו הקיום הנצחי ואין שולטים בו מתנגדיו וכמו שאמר דוד (תלים כ"ו) ואני בתומי אלך פדני וחנני. ר"ל כאשר הוא הולך בתומו הקב"ה הוא פודה אותו משונאיו אשר לא ישלטו בו, ויותר ע"ז כי הש"י מקיים אותו עד שהוא נצחי לגמרי וכמו שמוכיח הכתוב השני ואני בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. הרי לך שני דברים שנמצאו בתמים, האחד שהקב"ה פודה אותו מיד שונאיו, ויש לו קיום נצחי עם זה. ואלו שני דברים נרמזים בלשון זה תמים תהיה עם ה' אלקיך, כי כאשר הוא עם ה' יוצא מיד אשר רוצים לשלוט בו, וכאשר הוא עם ה' מקבל הקיום הנצחי מן השם ית' וכדכתיב (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, הרי שהדביקות בו ית' גורם לו הקיום הנצחי. ומי שמבין בחכמה יבין שאלו שני דברים היו ביעקב כי יעקב לא מת והיה צורתו חקוקה בכסא הכבוד עם השם ית', והיה יוצא מכל המתנגדים שלא שלטו עליו עד שעולה על הכל ומגיע עד כסא הכבוד, ולפיכך היה מתאבק עם המלאך כאשר היה מתנגד לו עד שהיה האבק מגיע עד כסא הכבוד כמו שדרשו ז"ל (חולין צ"א, א'), ויתבאר בסמוך. וכל זה בשביל שהיה יעקב איש תם וסימן לזה כי תם הפך מן מת, כי מי שיש בו מדת התמימות שאינו יוצא חוץ מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל ולפיכך בעל המדה הזאת אינו סר מן הש"י, כי כל מי שהוא מתחכם ויוצא בחכמתו חוץ לתמימות מה שהוא בעצמו דבר זה הסרה מן הש"י כאשר יוצא בתחבולות חכמתו, וזה בודאי הסרה מן הש"י. ...כמה גדול התמימות, ולכך אמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים (ל"ב, א') א"ר יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' עם חסיד תתחסד ועם גבר תמים תתמם, ר' אושעיא אמר כל המתמים עצמו השעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים, אמר רבי כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא באל"ף למ"ד כתיב אלא משום מדה כנגד מדה, תני אהבה בריה דר' זירא כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין לכנוס בה שנאמר כעת יאמר ליעקב וגו' ע"כ. ובודאי מה שאמר כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו הוא ג"כ טעם מדה כנגד מדה כמו שהוא ההפך כל המנחש לו נחש. וטעם שניהם הוא שאלו מיוחדים שיהיה הש"י נוהג עמהם מדה כנגד מדה הן לטוב הן לרע, וזה כי מצד שהוא תמים הוא עם הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, ומאחר שהוא עם הש"י מצד שהוא תמים ג"כ הש"י הוא עמו, כפי שהוא עם הש"י כך הש"י הוא עמו, ולכך הש"י מתמים ג"כ עמו כאשר הוא תמים עם הש"י, וכך המנחש שהוא הפך המדה הזאת וכדכתיב בקרא לא ימצא בך מעביר וגו' מעונן ומנחש וגו' תמים תהיה עם ה' אלקיך, ואמרו בספרי (שופטים י"ח) אם אתה עושה האמור בענין אתה תמים ואם לאו אין אתה תמים, הרי לך כי המנחש הוא הפך התמים והוא יוצא מן התמימות לגמרי, ומפני שהוא יוצא מן התמימות ולפיכך אם מנחש לו נחש ג"כ, ועוד יתבאר. וכבר בארנו כי המתמים עצמו הוא עם הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך וגו', וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן הש"י אליו ואינו מתחכם מדעתו, ואדם כמו זה אינו ברשות עצמו רק הוא עם הש"י וכדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, שכאשר תהיה תמים אין אתה מתחכם בתחבולות שלך שהם מעצמך, כי כאשר הוא משכיל השכל הוא מן השם ית', אבל הערמה והתחבולה הוא לאדם מצד עצמו, ובשביל כך אינו עם הש"י. ובפ' ערבי פסחים (קי"ג, ב') מנין שאין שואלים בכלדיים שנא' תמים תהיה עם ה' אלקיך וגו' כי השואל בכלדיים היינו ידיעות העתידות ע"י אצטגנינות, אין נחשב זה תמים כאשר רוצה לדעת העתידות ע"י אצטגנינות, ואילו השואל את הנביא על העתידות בודאי ראוי, וזה מפני כי הנביא מתנבא מן הש"י, אבל השואל בכלדיים אין דבר זה מן הש"י וכאלו הוא רוצה שיהיה תחת המזל כאשר ידרוש מן המזל ודבר זה מוכח שאינו תמים עם הש"י.. ומפני כך אמרו כי סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו שזהו מתעלה להיות עם הש"י וכדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, ולא כן מדת האהבה אף שמדת האהבה מצד השכל בלבד, אבל האדם שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו וכאלו האדם מצד עצמו אל הש"י וכמו שאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, ולפיכך התמימו' ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה, והדברים האלו עמוקים מאוד ואין להאריך בזה. [מהר"ל – חידושי אגדות נדרים - ומפני כך אמרו כי סופו של התמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימתו שהוא מתעלה להיות עם השם יתברך וכדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה ג"כ דביקת בו יתברך מצד האהבה ודבר זה מצד השכל, אין זה שהוא תמים גמור שהאהבה מצד השכל בלבד, אבל האיש שהוא תמים היא מצד עצמו כי התמים אינו פועל בשכלו וכאלו האדם מצד עצמו אל השם יתברך, וכמו שאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך ואמרו אם אתה תמים אתה עם ה' אלקיך ולפיכך התמימות ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה כאשר הוא אל השם יתברך והדברים האלו עמוקים מאד אף שנראים נגלים לכל ואין להאריך בזה] רמב"ם יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק ב [ (א) הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך ונאמר את ה' אלקיך תירא: (ב) והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם] המשך מהר"ל בנתיבות עולם ואמר כל שאין מנחש מכניסים אותו במחיצתו שאין המלאכים יכולים לכנוס שם ודבר זה מה שהתבאר למעלה. ומה שאמר הכתוב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כי יעקב חלקו התמימות כמו שאמר הכתוב ויעקב איש תם, וכבר התבאר כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, כמו שאמרו (חולין צ"א) צורת "תם" חקוקה בכסא הכבוד, כיון שאמר צורת תם חקוקה בכסא הכבוד מוכח כי מצד התמימות זכה לזה. ובמחיצה זאת אין המלאכים יכולים לכנוס, כי המלאכים סובבים את הכסא ואין חשוב מדריגה שהם תחת הכסא, אבל מעלתו של יעקב מגיע עד עצם הכסא. ומפני זה היה יעקב יכול למלאך שהיה מתאבק עמו כדכתיב כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וזה אמרם בפ' גיד הנשה (חולין צ"א, א') בהאבקו עמו אמר ריב"ל מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד נאמר כאן בהאבקו עמו ונאמר להלן וענן אבק רגליו, ופי' דבר זה כי הכח שמחייב מן אחד נקרא אבק, כי האבק מתחייב ובא מכח האדם כאשר הוא מתאבק, ואמר כי כח אשר היה מתחייב מן יעקב ומן המלאך היה מגיע עד כסא הכבוד לפי ששניהם מגיע כחם עד כסא הכבוד, כי המלאכים סובבים כסא כבודו ית' ויעקב צורתו חקוקה בכסא הכבוד והיה כח שניהם מגיע עד כסא הכבוד, אמנם יעקב היה יכול למלאך מפני שהוא לפנים שצורת יעקב חקוקה בכסא ואילו המלאך אינו כך. וזה שאמר כאן כל שאינו מנחש והוא תמים, הוא אל הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, והוא בפנים לגמרי והמלאך מבחוץ עד שהמלאכים אומרים מה פעל אל כי הוא בפנים והמלאכים בחוץ, שהרי צורת יעקב שהיה תם חקוקה בכסא הכבוד ואין דבר יותר מבפנים מן זה, וכל זה מפני כי לא נחש ביעקב וקסם בישראל רק הם תמימים, ומצד שהם תמימים יש להם מדריגה זאת. ודבר זה תבין מאוד מאוד יושר דברי אמת (אגרות) ...רק בקשתי ממך לזכור אפילו בזכרון כל שהוא מה שקבלת ממני שני דברים בלבד, דהיינו אז"ו אז"ו וכל מה שתוכל לשמח לבך תעשה כי (משלי יז כ) לב שמח ייטיב גהה' ומלת גהה ר"ל ההגיון והמחשבה.. מדרש רבה בראשית - פרשה סח פסקה ב (ב) רבי שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכא) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבוא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד ... חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' (שם) אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך הנה לא ינום ולא יישן וגו' ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ישמור את נפשך ממלאך המות ה' ישמר צאתך ובואך ויצא יעקב ספר נתיבות עולם ב - נתיב התמימות - פרק א בספר משלי (ב') כִּי־יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ־אָרֶץ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ, וּ֭רְשָׁעִים מֵאֶ֣רֶץ יִכָּרֵ֑תוּ וּ֝בוֹגְדִ֗ים יִסְּח֥וּ מִמֶּֽנָּה שלמה המלך ע"ה בא לבאר מעלת היושר ומעלת התמימות. וההפרש אשר יש בין שתי המדות האלו, כי בכל מקום נזכרו ביחד, כדכתיב (תהלים כ"ה) תום ויושר יצרוני, (שם ל"ז) שמר תם וראה ישר וכן הרבה, ויעקב שנקרא איש תם והיה נקרא ישורון, ושניהם הם נאמרים על אשר אינם יוצאים מן הראוי. וההפרש אשר ביניהם כי הישר מצד שכלו וחכמתו מתבונן לעשות הישר, והתמים הוא שהולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות רק הולך בדרכו בתמימות, ויעקב היה לו שתי מדות שהרי נקרא יעקב איש תם והיה נקרא ישורון ג"כ. כי דברים של עצמו היה נוהג בתמימות דהיינו הדבר שהוא מגיע אל עצמו, ודברים המגיעים אל אחרים ובזה אינו ראוי התמימות, ובזה שייך שהיה מתבונן בשכלו לעשות הישר. מדרש רבה בראשית - פרשה עג פסקה ח ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי - ראובן בעי בי ושמעון בעי בי.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34437420
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויצא - תשפ"ה לפ"ק
12/13/2024
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויצא - תשפ"ה לפ"ק
בעזהשי"ת מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת ויצא תשפ"ה לפ"ק הנושא: בית המקדש הוא המקום שהשי"ת יש לו חבור ודביקות עם התחתונים פרשת ויצא פרק כח (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח/א ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל רש"י הר המוריה, ושדה דיצחק, ובית קל דיעקב כולם בהר הבית התפללו ספר נצח ישראל - פרק נב אמרינן בפרק האשה (פסחים פח.) אמר רבי אליעזר, מה דכתיב (מיכה ד, ב) "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' לא נאמר, אלא "אלקי יעקב". לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר (בראשית לה, ז) "ויקרא יעקב למקום אל בית אל", עד כאן. וביאור ענין זה, דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. (עיי' הגו"א להלן כעי"ז) ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המדה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב (תהלים לו, ו) "צדקתך כהררי אל". כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המדה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מדה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש - שבו חבור השם יתברך לתחתונים - "הר", לפי שעל ידי מדת אברהם - שהיא מדת החסד - החבור הזה: וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלקית, ועל ידי מדה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש 'שדה', כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד למדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים. ולפיכך לא היה מי שקראו 'בית' רק יעקב, כי הבית ששם הדירה, הוא החבור בעצם. ולפיכך אברהם, וכן יצחק, אין מדתם מביא החבור הזה - שהוא בבית המקדש - בעצם, רק שלא בעצם. ודבר זה יש לו הסרה, וכמו שהתבאר לך פעמים הרבה, כי הדבר שאינו בעצם, רק בשביל סבה מה, יש לו הסרה. אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו. ולפיכך מצד מידת יעקב החבור בעצם, ולדבר זה אין לו הסרה, ולפיכך קרא אותו יעקב 'בית'. ולפיכך נאמר (מיכה ד, ב) "ואל בית אלקי יעקב", שהכוונה בזה שהבית הזה, שהוא החבור של השם יתברך עם הנמצאים בעצם, הוא בשביל "אלקי יעקב", אשר מדת יעקב גורם דבר זה שהשם יתברך דר עם התחתונים על ידי החבור בעצם. ואמר "אל בית אלקי יעקב", רוצה לומר כי הבית עשוי לדירה, לכך הוא חבור בעצם, ודבר כזה אין לו הסרה. אבל ההר והשדה אינו כך, ואם יש לאחד שם דירה, הוא לזמן, בשביל שהיה חפץ לדור שם, ויוסר דבר זה, מאחר שאינו עשוי לדירה. ואינו כמו הבית, כיון שהוא עשוי לדירה, לא יסולק דבר זה. גור אריה . וקשה מאי קדושתו של אמצע הסולם שהיה הבית המקדש מכוון כנגדו, בשלמא ראש הסולם או רגלי הסולם במקום שהסולם שם עומד - יש קדושה, אבל במקום אמצע הסולם מאי חשיבות איכא (קושית הרמב"ן), ...יש לומר שדעת רש"י שראוי שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם - והוא שפוע הסולם, וזה כי הסולם היה עומד בארץ וראשו בשמים (פסוק יב) לומר כי העולם התחתון קשור בעליונים, ועולים השמימה כסולם הזה שיש מדריגות בה, כן יש מדריגות מן הארץ עד השמים...אמנם בית המקדש במה שהוא בית וועד השכינה, ושם יבא האדם לעבוד את ה' (דברים יב, יא), יש בו שני הצדדים - מתיחס לעליונים ותחתונים, והכל שוים בו, ולא יאמרו העליונים 'לנו הוא זה' במה שרשות בני אדם בו, ולא יאמרו בני אדם 'לנו הוא זה' במה שהוא מקדש ה', ולכך ראוי שיהיה בית המקדש עומד תחת אמצע שפוע הסולם, שהסולם הוא התחלפות בין עליונים לתחתונים הולך מצד אל צד, ובית המקדש כלול משניהם תחת אמצע הסולם, ולפיכך ראוי ונכון שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם. ספר ישמח משה - פרשת ויצא והנה ה' נצב עליו, ר"ל למעלה מהן, והבן זה. (ב) ירמוז והנה סולם מוצב ארצה וגו'. כי כל הדברים של מטה הם דוגמה של מעלה, וזה תכלית כונת הבריאה שהתחתונים יעלו למעלה ויתאחד זה בתוך זה. ועוד ראה והנה מלאכי אלקים כולם קרוים כן, אף הצדיקים כמו דאיתא בויקרא רבה (פ"א סי' א' ויק"ר פ"א א'), עולים ויורדים בו קאי על אלקים הנזכר בקרא, על דרך שכתב רש"י בשיר השירים (ז ב) בפסוק מה יפו פעמיך וגו' (ד"ה מעשי). כי הן מונין קילוסו מלמעלה למטה, לפי שהן באים לרצותו להוריד שכינתו למטה, והתכלית הנצמח מזה הוא והנה ה' נצב עליו, כי במדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), ואמר הקב"ה אתם עשיתם אותי חטיבה אחת כדאיתא בברכות (דף וא"ו ו' [ע"א]),... ספר נועם אלימלך - פרשת ויצא או יאמר והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב. דהנה כתיב תפלה לעני כי יעטוף דהנה הצדק צריך להעלות העולמות התחתונים מלמטה למעלה עד שורשם וזה נקרא עיטוף דהיינו שכל עולם נעשה לבוש ועיטוף לעולם השני לו וכן עד סוף כל המדרגות... פירוש שהצדיק צריך להעלות במחשבתו בדביקותו עד רום המעלות שהוא מקום הלובן שכולו רחמים וזהו לפני ה' כו' וזהו והיה העטופים ללבן כו' גור אריה על רש"י על בראשית פרק כח פסוק יא ...דע כי מעלת יעקב מעלה נפרדת ומיוחדת מאוד, ידוע לחכמים ולמשכילים בחכמה שהיה קדוש ונבדל מכל עניני העולם, ולפיכך נאמר אצלו (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב", נקרא השם יתברך "קדוש יעקב" על שם שהיה יעקב הקדוש והנבדל, ודבר זה ידוע למשכילים בענין יעקב. ודבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד, כאשר ידוע לחכמים. וידוע כי יעקב עיקר האחדות, ולפיכך אמרו בני יעקב אל יעקב 'כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד' (פסחים נו.). ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל רק אחדות, לכך היה המריבה 'עלי יניח צדיק את ראשו תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא/ב תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה בעו לסכוניה מיד והנה ה' נצב עליו אמר רבי שמעון בן לקיש אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כאדם שמניף על בנו רש"י בעו לסכוניה - מחמת קנאה נצב עליו - לשמרו שמניף על בנו - במניפה להצילו מן השרב מדרש רבה בראשית - פרשה סח פסקה יב שנאמר (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה עולים למעלה ורואים איקונין שלו ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן משל למלך שהיה יושב ודן עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן אבן עזרא (טז) אכן יש ה' - הטעם בעבור שימצאו מקומות יראו שם נסים. ולא אוכל לפרש למה זה כי סוד מופלא הוא:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34310705
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק
11/29/2024
במשנתו של מהר"ל - פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק הנושא: כל ישראל בני מלכים הן ספר בראשית פרק כה (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ רש"י (כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה' ויתרוצצו - ע"כ המקרא הזה אומר דורשני שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס לצאת. ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹייִם \{גוֹיִם\} בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר רש"י שני גוים בבטנך - גיים כתיב כמו (המו) גאים אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ע"א יא). מזרחי אלו אנטונינוס ורבי. פירש רש"י, אנטונינוס מבני עשו, ורבי מבני יעקב. ואם תאמר, היאך אפשר לומר על רבי שהיה משתדל בהנאת גופו בצנון וחזרת וקישות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והא אמרינן בשילהי פרק הנושא, "שבשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה". ופירש רש"י, "ולא נהנתי בעולם הזה אפילו לפי הטורח שיגעתי באצבע קטנה שלי", פירוש, שהוא דבר מועט. ואמרו במדרש, "כשם שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו, כך יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" ומייתי ראיה מהא עובדא דרבי. כבר תרצו בזה, דמכל מקום אוכלי שלחנו היו רבים, ועל אותו שלחן אמרו שלא פסק ממנו לא צנון ולא חזרת וכו' גור אריה [לא] אנטונינוס ורבי. ונראה לא שהיה זה מרמז על אנטונינוס ורבי בלבד, אלא על כללות שתי האומות מרמז, כי כמה וכמה מלכים עמדו מעשו (ר' להלן לו, לא-לט), ומה בא לומר במלך זה בלבד יותר מכל המלכים, רק כי רבי ואנטונינוס היו ביחד דומה ליעקב ועשו, זה נשיא ישראל וזה מלך אדום (ב"ר עה, ו), והיו בזמן אחד שנראה זה יותר בהם, שהם היו ראש לאומתם, והחשוב שבאומה ראוי להיות נראה חשיבות זה יותר.... ומרמז על כלל ישראל ואדום שיש להם ענין מיוחד, שהם גיים, ורוצה לומר כי נפש חשוב יש להם, ונוהגים במאכל שלהם בחשיבות, וזהו שאמרו כי 'לא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת'. ורוצה בזה כי יש אוכל אכילתו כבהמה ואינו מחשיב עצמו, אבל ישראל ועשו אין נוהגין כך, רק מתקנין תקון הראוי לאדם להחשיב עצמו. וכן יש במסכת עבודה זרה (ב ע"ב) שאמרו אדום הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות תקננו, והכל לעדן את נפשם. וכן אדום נוהגין עד היום במלבושיהם להתכבד מאד יותר משאר אומות, וגם בבניינים נאים, לא כמו ישמעאל שאינם מקפידים על מאכלם ועל מלבושם ועל מרחצאותיהם. וכן היו ישראל נמשכים אחר זה מפני מעלתם וחשיבותם בעצמם. לכך אמר 'שני גאים בבטנך', ורוצה בזה כי אומות חשובות שיש להם חשיבות נפש והשתא נראה מה שאמר רבי בשעת פטירתו שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, זה אין דומה לזה, דצנון וחזרת אין זה הנאה כלל, אלא שהיה בוחר בזה להחשיב את עצמו, והוא דרך החשובים כאשר ראוי לפי חשיבות הנפש שלהם, אבל שיהיה נוטה אחר הנאתו ותאותו - לא נטה. אבל התוס' תרצו בפרק קמא דעבודה זרה (יא. ד"ה צנון) בענין אחר, ולפי הנראה לא קשיא כמו שאמרנו, דזה לא נחשב מן התאוות כלל, רק מן הגאות שמחשב עצמו. מדרש רבה איכה - פרשה ד פסקה ב בני ציון היקרים מה היתה יקרותן...ד"א מה היתה יקרותן לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה פסקה ד ...ד"א מה היתה יקרותן שלא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שהיה יודע עם מי סועד ולא היה חותם עד שהיה יודע עם מי חותם לקיים מה שנאמר (שמות כ"ב) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס עירובין דף פה ע"ב בֶּן בּוֹנְיוּס אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמַר לְהוּ, פָּנוּ מָקוֹם לְבֶן מֵאָה מָנֶה, אָתָא אִינִישׁ אָחְרִינָא, אָמַר לְהוּ, [דף פו ע"א] פַּנוּ מָקוֹם לְבֶן מָאתַיִם מָנֶה. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׂמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי, אָבִיו שֶׁל זֶה יֵשׁ לוֹ אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם, וּכְנֶגְדָּן אֶלֶף עֲיָירוֹת בַּיַבָּשָׁה. אָמַר לֵיהּ, כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל אָבִיו, אֶמוֹר לוֹ, אַל תְּשַׁגְּרֵהוּ לְפָנַי בַכֵּלִים הַלָּלוּ. לחם שמים ליעב"ץ על אבות פרק ו משנה ה ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. פירוש יותר מהרגלך. לא תחמוד להוסיף עליו. שכל המוסיף גורע. ואמר המשל גמלא אזיל למבעי קרני. אודני דהוו ליה גזזי מניה. אבל הכבוד שאתה למוד ורגיל בו לא תניחהו. והחזק בו. שכך אמרו חכמים לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. ואפי' בשעת הסכנה כמו שלמדנו מחמ"ו. ואמרו במתא שמאי. בלא מתא תותבאי. ורבי הקפיד על בן בוניוס. העשיר שבא לפניו בכלים פחותים. והמקפיד על כבוד גופו העשוי בצלם. בודאי יקפיד על כבוד נשמתו ביותר שהיא בצלם אלקים ודאי. לפיכך יחוש אדם על כבודו הקנוי לו. שלא יהא לבוז. ואמר דוד המע"ה עד מה כבודי לכלימה. כך נ"ל דבר הגון ומתקבל בכוונת בבא זו. ומה שאמרו בו המפרשים. רחוק מכליותי תלמוד בבלי רש"י על סנהדרין דף צב/ב תני דבי רבי אליעזר בן יעקב אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו שנאמר באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון וגו' רש"י אל ישנה מן הרבנות שלו - שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן... תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה/ב מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי רש"י במתא שמאי - בעירי איני צריך להתכבד, אלא בשמי שאני ניכר בו: בלא מתא - במקום שאינה עירי: תותבאי - כבודי תלוי בשמלתי, שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב) קידושין דף מ/ב תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות רש"י ופסול לעדות - דכיון שאינו מן היישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל ספר חובות הלבבות - השער השלישי - שער עבודת האלהים - פרק ד והמותר מתחלק לשלשה חלקים: די - הסיפוק, והריבוי, והקיצור... והחלק השלישי מן המותר הוא הקיצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר די - הסיפוק במאכל, ובמשתה, ובמלבוש, [ובמשגל], ובדיבור, [ובשינה], ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה. וזה ייחלק לשני חלקים, שיהיה חסידות או לענין העולם. ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות - הוא משובח, ויש עליו גמול, כמו שאמר החכם (קהלת ז ד): לב חכמים בבית אבל ולב כסלים בבית שמחה. ומה שיש ממנו לענין העולם, והוא להותיר ממנו (ממונו), או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו - זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה (הבינוני), והוא חומס את גופו, וזה מפני רוב אהבתו בעולם, ואמרו קצת החכמים: מי שפורש מן העולם לאהבת העולם כמי שמכבה האש בתבן... ספר נצח ישראל - פרק ז ומפני כי אדום נוהגים בחשיבות יותר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נז ע"ב) "שני גויים" (בראשית כה, כג), שני גאים בבטנך, רמז בזה כי אדום נוהג בחשיבות, כמו שאמר (ברכות נז ע"ב) שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, וכמו שהתבאר בחבור גור אריה. וחשיבות אדום הוא מצד הנהגתם, והם מחשיבים עצמם. וחשיבות ישראל מצד עצמם. ולפיכך קראם (גיטין נח.) 'חשיבי דרומאי', כי החשיבות בהם יותר, ומנהג שלהם שהיו מתיקרים מאוד, וזהו יופי שלהם. וישראל אף על גב שלא היה להם שום הנהגת חשיבות, היו מגנין הפז ביופים מצד עצמם ספר גבורות השם - פרק ח וזה סוד גדול בענין אדום שהוא אומה פחותה בעצמה אלא שהיא גוזלת, וכמו הגזלן אשר יש לו ממון רב בשקר, ואין זה בעצמו מצד שנתן השם יתברך אליו רק גוזל אחרים, כך חשיבות אדום אינו מפני עילוי מציאותם בעצמם עד שיהיו חשובים בעצמם, רק הם מציאות שקר ולוקח דבר שאינו ראוי, וכל הדברים האלו ידועים בענין אדום שהוא קטן ובזוי לפני הקדוש ברוך הוא ובעולם הזה הוא גדול תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיג/ב דאמר אביי רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן רבן שמעון בן גמליאל דתנן לא את הלוף ולא את החרדל רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין רבי שמעון דתנן בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת שכן דרכן לסוך בחול רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא גבורות השם פרק סא יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם השעבוד במקרה, כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין ולא עוד אלא אף מלכים שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל, ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה סנהדרין דף כ/ב כך מלך על כל העולם כולו ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו' ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו רש"י על מקלו - שהשליכו אשמדאי מכסאו, כדאמרינן במסכת גיטין (סח, ב) תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נח/א תנו רבנן מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע ספר בראשית פרק לט (א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה (ב) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי (ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ (כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ חידושי אגדות למהר"ל – ע"ז דף י"א וכבר התבאר כי היה ליעקב צלם אדם הראשון, וכמו שמעלת יעקב הוא הצלם האלקי באמת שהיה לאדם הראשון וזה ירש יעקב ממנו, כך ירש עשו את בגדי אדם הראשון, כמו שאמרו במדרש וכדכתיב (בראשית כ"ז) את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. ועל ידי הבגדים מתדמה כאדם, אף כי אינו אדם באמת. בראשית פרק כז (טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן (טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו (יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ (יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי (יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ (כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי (כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו רש"י (כא) גשה נא ואמשך - אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר כי...
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34203940
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת חיי שרה - תשפ"ה לפ"ק
11/24/2024
במשנתו של מהר"ל – פרשת חיי שרה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת חיי שרה - תשפ"ה לפ"ק הנושא: ביסודי ועמודי העולם; תורה, עבודה, גמילות חסדים ספר בראשית פרק כד (כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא (כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם (כג) וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין רש"י (כב) בקע - רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן (כג) ויאמר בת מי את - לאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו גור אריה [יז] לפי שהיה בטוח וכו'. אך קשה דמכל מקום למה לו ליתן קודם שישאל, שהיה יכול לשאול קודם ואחר כך ליתן, ונראה לומר מפני שהיה מרמז לה בקע משקלו ושני צמידים כמו שנתבאר למעלה (אות טז), ולפיכך כאשר ראה שהיתה עת ראויה והשעה מצלחת - מיד עשה הרמז גם כן, שלא להפסיק בדבור כלל, שאז היה מבטל הכוונה. גור אריה רמז לשקלים וכו', פירוש שצריכים לעבודה.... ואם תאמר למה רמז לה זאת המצוה יותר משאר מצות, אלא נראה שראה אותה גומלת חסד (רש"י פסוק יד) ורמז לה עוד העבודה והתורה בשני צמידים על ידיה, כמו שמסיק, והשתא תהא לה שלשה דברים, שעל שלשתן העולם עומד; התורה, והעבודה, וגמילות חסדים (אבות פ"א, מ"ב), ורמז לה מאחר שיש לה עמוד אחד - שיהיה לה כל שלשתן.. ועוד כי אלו ג' דברים תמצא בישראל, תורה בישראל, עבודה בישראל, גומלי חסדים בישראל, שכן אמרו ז"ל כל מי שאינו גומל חסד אינו מישראל. והטעם שבישראל דוקא הם אלו דברים, כי אלו שלשה דברים הם עמודי עולם שהעולם עומד עליהם, ולכן אלו ג' דברים נתנו לאבות, שהם יסוד ועמודי עולם. גמילות חסד לאברהם, עבודה ליצחק שנעקד על גבי מזבח, תורה ליעקב יושב אוהלים (להלן כה, כז). ומן האבות בא לישראל. ורמז לה כיון שהיא גומלת חסדים - ראוי היא שיבא ממנה הזרע המבורך אשר להם אלו ג' דברים, אשר הם עמודי עולם. ספר דרך חיים - פרק א משנה ב ותדע כי אלו שלשה דברים שהם התורה והעבודה וגמילת חסדים, כמו שהיו אלו ג' דברים ג' עמודי עולם, נתנו לג' אבות שהם אברהם יצחק ויעקב שהם ג"כ יסודות ואבות העולם, ולכך ראוי שיהיה להם אלו ג' דברים שהם יסודות ועמודים לעולם. וזה כי תמצא גמילת חסדים שהיה מדת אברהם. כמו שמבואר בכתוב שהיה זריז בכל גמילת חסדים, דהיינו קבלת אורחים, וכן ממה שהכתוב אומר ויטע אשל בבאר שבע ודרשו ז"ל (סוטה י' ע"א) פונדק או פרדס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב ולאברהם חסד ודבר זה מבואר ואין להאריך כלל. יצחק זכה במדת העבודה שהרי הקריב עצמו על גבי מזבח. ובמדרש (ויק"ר פ"ב) אותו היום שהעלה אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תקן הקב"ה שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערבים שנאמר את הכבש האחד וגו' וכל כך למה בשעה שישראל מקריבין תמידים על המזבח וקוראין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק בן אברהם מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי ובין ישראל ובין אשה עבד ושפחה קורא את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק ע"כ, הרי כי בשביל העקידה היה העבודה אל הש"י, מפני כי יצחק הקריב עצמו אל הש"י, ולפיכך עיקר העבודה היה ליצחק שהקריב עצמו. והוא הסוד שלא נאמר צפונה אלא בפרשת ואם מן הצאן קרבנו בפרשת ויקרא (א'), ואף כי העולה מן הבקר שפרשה ראשונה מדברת ממנו גם כן צריכה צפון וכמו שדרשו מן וי"ו של ואם מן הצאן, מכל מקום לא נזכר צפון אלא אצל הצאן, מפני כי קרבן של יצחק היה איל וראוי אליו צפון והוא ידוע למבינים כי משם היה העקידה. יעקב היה לו מדת התורה כמו שאמר (בראשית כ"ה) יעקב איש תם יושב אוהלים, וכמו שרמזו חכמינו ז"ל במדרש אם לבן גרתי ואחר עד עתה אף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי, הרי לך כי יעקב היה לו מדת התורה. ספר דרך חיים - פרק א משנה ב וכנגד זה אמר על התורה, כי קיום העולם בעצמו הוא התורה כמו שהתבאר לך לפני זה, כי שלימות העולם הוא בשביל התורה כמו שרמז גם כן בקרא יום הששי ואמרו ז"ל (שבת פ"ח ע"ב) מלמד שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שתלוים ועומדים עד ששה בסיון אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתוהו ובוהו, ודבר זה כי לפחיתת העולם אם לא היה בעולם התורה לא היה נחשב העולם לכלום, כי מה הוא ולפחיתתו כאלו היה העולם תוהו ובוהו ואין בו ממש, לכך היה חוזר העולם לתוהו ובוהו לגמרי אם לא ע"י התורה שהיא החשיבות והמעלה העליונה בעולם שעל ידי זה ראוי העולם אל הבריאה ומכל מקום תמצא מבואר שהתורה הוא עמוד העולם וכמ"ש למעלה וגם העבודה אל הש"י שבשביל זה נברא העולם לעבוד השם ית', וזה אמרם בפרק בני העיר (מגילה ל"א ע"ב) אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ויאמר אברם במה אדע כי אירשנה אמר אברהם לפני הקב"ה שמא בני יהיו חוטאים ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה אמר לו לאו אמר לו במה אדע אמר ליה קחה לי עגלה משולשת וגומר אמר ליה תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הם הקריבו קרבן ואני מוחל להם עד כאן. וביאור זה, אברהם היה יודע כי העולם לא נברא אלא בשביל הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי ט"ז) כל פעל ה' למענהו, כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות כי אם אשר הוא אל השי"ת עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל (לקמן פ"ו) באמרם כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ונאמר כל פעל ה' למענהו, כי אם נמצא לעצמו הרי יש ח"ו דבר זולת השם, ובמה שהוא לכבוד הש"י לעבדו הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר ועל העבודה, כי מה שעובדין אל השם ית' בזה העולם הוא אל השם ית' ואינו העולם דבר לעצמו שיאמר ח"ו שיש מציאות זולת השם ית', כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין עליו שם בפני עצמו, ולפיכך העבודה היא העמוד השני, וממילא כאשר אין עובדין הקב"ה וסרים מאתו מחויב להם החורבן והאבדון מן העולם כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו. והשיב לו הקב"ה שלא יאבד אותם. והשיב במה אדע. כי דבר זה לא יצויר כלל שיהיו חוטאים ולא יאבד אותם, כי מתחלה לא נברא העולם רק לעובדו, ועל זה השיב לו שתקנתי להם הקרבנות, כי על ידי הקרבנות מכפר להם מה שחוטאים, והוא עם זה עבודה אל הש"י שבשביל זה נברא העולם ועוד אמר על גמילות חסדים, שעם כל זה אם אין חסדי הש"י לא היה העולם קיים כלל, כי צריכים אל חסדו ומכל שכן לפרנסה שלהם, ובחסדו מפרנס הכל ומשפיע אל הכל, ולפיכך אמר ועל גמילות חסדים, כי כאשר יש גמילות חסד בעולם הזה הש"י גם כן מנהיג עולם בחסדו ומשפיע להם חסדו, ואם אין חסד בעולם אין העולם יכול לעמוד.: תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט/ב היכי מצי סמיך והא אמר רבי יוחנן בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו' ... אלא כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח/א אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי מדרש רבה בראשית - פרשה ס פסקה ז א"ר יעקב בשם ר' יוחנן דבית גוברין עבד ליה אפטרה ומה אם אליעזר ע"י ששרת את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ישראל שעושין חסד עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם ורגליהם עאכ"ו מדרש רבה בראשית - פרשה ס פסקה ב ויאמר ה' אלהי אדני אברהם וגו' ועשה חסד עם אדוני אברהם התחלת גמור רבי חגי בשם ר' יצחק אמר הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד שנאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם התחלת גמור
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34122236
info_outline
וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' קל עוֹלָם - במשנתו של מהר"ל – פרשת וירא - תשפ"ה לפ"ק
11/17/2024
וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' קל עוֹלָם - במשנתו של מהר"ל – פרשת וירא - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וירא - תשפ"ה לפ"ק הנושא: ההשגות של החכם או העובדות ומעשים של פשוטי עם ספר בראשית פרק כא פסוק לג וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' קל עוֹלָם רש"י אשל - רב ושמואל חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה. וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים שנאמר (דניאל יא) ויטע אהלי אפדנו:: ויקרא שם וגו' - על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו סבורים אתם שמשלי אכלתם משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י) מדרש רבה בראשית - פרשה נד פסקה ו (ו) ויטע אשל בבאר שבע וגו' רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אמר אשל פרדס שאל מה תשאל תאנים וענבים ורמונים ר' נחמיה אמר אשל פונדק שאל מה תשאל עיגולא קופר חמר ביעין ... על דעתיה דרבי נחמיה דאמר אשל פונדק אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו והן אמרין מה נימור ואמר להון ברוך אל עולם שאכלנו משלו הה"ד (בראשית כא) ויקרא בשם ה' אל עולם גור אריה ויש לפרש כי יסוד נטיעת החכמה נקרא 'פרדס' (ר' חגיגה יד ע"ב), כי כמו שהפרדס יש בו נטיעות, והנטיעות מוציאים פרי, כך היה אברהם נוטע נטיעות המושכלות שראוי לקרותן 'נטיעה', כי כמו שנטיעה היא נטיעה חזקה בארץ - כך מושכל המציאות הם נטועים חזקים, שהם קיימים אמתים. ומן מושכל הנמצאות אשר הם נטיעות חזקות ראשונות לשכל - הם עושים פרי להוציא מושכלות שניות ממנו, וזהו שנטע אברהם, שהיה עורך ומסדר סדר החכמה - שרשים אמתים בהקדמות חזקות, שהכל היו מודים בהן, וממנו היה מוציא פירות. וכאשר היה אחד רוצה לדעת שום השגה - היה מביא לו מן הפרדס הזה, שהיו בו שרשי חכמות. והפרי הוא התולדה המתחייב מן החכמות, ולפיכך קאמר במדרש רבות (ב"ר נד, ו) שנטע פרדס שקרא "אשל", כלומר 'שאל מה שתשאל, ענבים תאנים רימונים'. והכוונה בזה - כל המושכל וכל השגה שהיה רוצה - היה מביא לו מן הפרדס הזה, והוא מן שרשי החכמות אשר נטע. ומאן דאמר 'פונדק' רוצה לומר כי לא היה עיקר אברהם ללמוד חכמות לבני אדם, אלא היה מלמד להם המעשים הרצוים אצל השם יתברך והיה מגייר אותם והכניסם תחת כנפי השכינה (רש"י לעיל יב, ה), והכניס כל עוברים ושבים בעולם (סוטה י ע"ב), והיה מלמד אותם דרכיהם. כי לדעת הראשון לא היה מלמד אברהם רק לחכמים, וזה סובר לא כן, אלא כל עוברים - גדולים וקטנים - היה מקבל, ומכניסם תחת כנפי השכינה, והיה מלמד אותם המעשים אשר יעשו. וזהו שאמר 'שאל מה תשאל בשר חמרא וכו''. ונקראו 'בשר ויין', שהמעשים הטובים אשר יעשה האדם הוא חיות וקיום הנפש, כמו שהבשר והיין הוא פרנסת וקיום הגוף. ודוקא נקט 'בשר ויין' לפי שהבשר והיין נעשים על ידי מעשה, לא כמו התאנים והענבים שגדלו מעצמם ואין בם מעשה, כך החכמות - כאשר יש לו הקדמות אמיתות מתחייבים לו גם כן תולדות אמיתות, שהם פרי הקדמות, לכך נקראו 'תאנים וענבים'. אבל המעשים הטובים נקראים 'בשר ויין', שאלו מפרנסים הגוף על ידי מעשה, שצריך לתקן בידי אדם. ועוד ראוי להיות המעשים נקראים 'בשר ויין' שהם מפרנסים הגוף ונותנים לו פרנסה, וכן המעשים הם אשר יעשה האדם וחי בהם (ר' ויקרא יח, ה), אבל התאנים והענבים שהם באים לקנוח סעודה ואינם עיקר סעודת האדם אשר יחיה עליו, כך החכמות שהם טובים אבל אינם אשר יחיה בהם, כי אם על ידי המעשים הטובים שבהם יחיה לעולם. ובהך סברא פליגי; למאן דאמר 'פרדס' יותר סברא לומר שהיה מלמד לגדולים ולמי שיש בו חכמה עיקר יסוד החכמה, עד שהם היו עומדים על אמיתת השם יתברך, וזהו יותר עיקר וגדול מאוד. ולדעת מי שאמר 'פונדק' היה מלמד לרבים גדולים וקטנים, וזה יותר עדיף. רמב"ם יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק ד [ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין] ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר: ספר מורה נבוכים - חלק א פתיחה סוף דבר, אני האיש אשר, כשיציקהו הענין, ויצר לו הדרך, ולא ימצא תחבולה ללמד האמת אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים - אני בוחר לאומרו לעצמו, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו, ואורה מבוכתו, עד שישלם וירפא: (ועי' בספר בעל הגאולה ועל התמורה סי' י"ח) ספר מורה נבוכים - חלק א פתיחה כתב הרב המחבר, התלמיד החשוב, ר' יוסף ש"צ בן רבי יהודה נ"ע: וכאשר גזר האלוה בפרידה ופנית אל אשר פנית, העירוני החיבורים ההם אל הסכמה כבר שקטה, ועוררתני פרידתך לחבר המאמר הזה, אשר חברתיו לך ולדומים לך - ואם הם מעט. ושמתיו פרקים מפרדים, וכל מה שיכתב ממנו, הוא יגיעך ראשון ראשון באשר תהיה. ואתה שלום: רמב"ם יד החזקה הלכות עבודת כוכבים פרק א ...כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי. רמב"ם פירוש המשניות - מסכת ברכות פרק ט משנה ה כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו מהרש"א על סוטה דף י/א ויטע אשל גו' וח"א פונדק כו'. ופירש"י ולשון אש"ל נוטריקון אכילה שתייה לויה כו' עכ"ל. ובב"ר מפורש אשל שאל קופר כו' והוא ממלות הפוכות כמו כשב וכבש ולפי פירש"י בחומש וח"א פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות עכ"ל ניחא טפי דאין אשל יוצא ממשמעו שהוא לשון אילן בקרא ודו"ק:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33957362