אור
The App “OHR” was designed to give people a deeper and more intimate understanding of Emunah, and to inculcate with its listeners the beauty of Torah and Avodas Hashem, to reveal to us how fortunate we are to be servants of Hashem Yisborach. Those who appreciate deep insights and have a love for learning the classic works of Jewish Thought, will enjoy these shiurim, which present profound concepts with great clarity, in concise language.
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת תרומה - תשפ"ה לפ"ק
03/02/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת תרומה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת תרומה - תשפ"ה לפ"ק הנושא: כל ענין הבית שכלי ואין עיקר הביהמ"ק היה העצים והאבנים הגשמיים כלל ספר שמות פרק כה ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ רש"י על שמות פרק כה פסוק ט וכן תעשו - (סנהדרין טז שבועות יד) לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם (תוספתא שבת צח) רמב"ן על שמות פרק כה פסוק ט ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א) אור החיים על שמות פרק כה פסוק ט ...ממה נפשך אם הוא נמשך למטה על זה הדרך ככל אשר וגו' תעשו, לא היה לו לומר וכן, בתוספת וא"ו, אלא כן תעשו, שהיא גזרת תחלת מה שאמר ככל אשר וגו', ואם אומרו ככל, חוזר לאומרו ועשו לי מקדש, לא היה לו להפסיק באומרו ושכנתי בתוכם, אלא היה לו לומר ועשו לי מקדש ככל אשר וגו' ואחר כך יאמר ושכנתי וגו', וממה שהקדים לומר ושכנתי גילה ה' כי גמר מאמר כללות המצוה, ולא הוצרך לומר בה ככל וגו', וסמך על מה שיודיענו כל פרטי המעשה שיעור הקרשים וכל הכלים כמו שאמר אחרי כן... דברי הימים ב' פרק ב' (ב) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חוּרָם מֶלֶךְ צֹר לֵאמֹר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם דָּוִיד אָבִי וַתִּשְׁלַח לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ: (ג) הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹקי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה’ אלקינו לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל: (ד) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אלקינו מִכָּל הָאֱלֹהים: (ה) וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי/א לעולם זאת על ישראל א"ר גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם חידושי אגדות למהר"ל ...ואמר כי ת"ח העוסקים בהלכות עבודה כאלו ב"ה נבנה בימיהם, ור"ל כי העבודה וכן בית המקדש הכל קדושה אלקית וכמו שהכתוב אומר (מלכים א' כ"ח) הכל מיד ה' עלי השכיל כל תבנית הבית, ואם כן כל ענין הבית שכלי ואין עיקר הבית היה העצים והאבנים הגשמיים כלל, כי לא היה בית גשמי כמו שאר בית, אבל היה בית אלקי נבדל ודבר זה הוא עיקר, ולפיכך תלמידי חכמים העוסקים ע"י השכל הבלתי גשמי בעבודה ובעבודת הבית המקדש נחשב כאלו הבית נבנה והקריבו קרבן ודבר זה בפרט אצל העבודה שאין עיקר העבודה רק ענין אלקי (חידושי אגדות מנחות ק"י) ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ט ...ובמסכת ברכות פרק אין עומדין (ל"ג ע"א) אמר ר' אלעזר כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות שנאמר אל דעות ה' ומקדש נתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. וכל זה מפני שיש באדם השכל שהוא נבדל מן הגוף לכך יש לו דביקות עם השם יתברך, כמו שיש למקדש שבו השכינה שורה דביקות עם השם יתברך, ולכך דעה נתנה בין שתי אותיות השם שזה מורה על הדביקות הגמור שיש לו בו יתברך. ואף שאמר כאן כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, ואף על גב שלא עסק בתורה רק שיש בו דעה היינו שצריך לו דעה יתירה עליונה, אבל כל העוסק בעבודה אף שאינו תלמיד חכם גדול כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ג כי האדם דבק בעליונים ובשביל שיש לו דביקות לשם אינו זז ואינו גולה ממקומו, וחבור זה הוא על ידי השכל כי בלא השכל אין לאדם חבור לעליונים כלל, ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק נא הערה. הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה ית' הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך, אם תרצה לחזק הדיבוק הזה - תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו - תעשה. ולא יתחזק זה הדיבוק רק בהשתמשך בו באהבת האלוה ושתהיה כונתך אליה (כמו שבארנו), וחולשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. חתם סופר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו בחתם סופר (יו"ד סי' רל"ו) כתב בטעמא דיש בידינו לשנות צורת הבית, שבית ראשון חלוק מתבנית המשכן, וכן בית שני היה חלוק בתבניתו, וכן הבית השלישי יהיה בתבנית אחרת, אף דלכאורה היה בדין שא"א לשנות מתבנית המשכן, שהרי כולם הם במצוה זו של ועשו לי מקדש, ומצוה זו נתפרשה בתורה האיך נעשנה ככל תבנית המשכן, ואע"ג דהיה זה ע"פ נביא מ"מ ה"ז בכלל דאין הנביא רשאי לחדש דבר.: וביאר דהיינו טעמא משום דסיום הכתוב וכן תעשו קאי ארישא דקרא ככל אשר אני מראה אותך, כלומר דאמר הכתוב דלדורות וכן תעשו ככל אשר אני מראה אותך, והכונה אני מראה אותך זהו ע"פ נביא, וא"כ הכתוב עצמו אומר דלדורות יעשו המקדש כפי אשר יראם הקב"ה ע"י נביא בכל פעם, וא"כ לא חשיב זה דהנביא מחדש דבר, לפי דהכתוב אומר דהעשיה לדורות תהא ע"פ מראה הנביא ע"ש, העולה מדבריו דככל אשר אני מראה אותך היא הציווי לנביא בכל זמן האיך לבנות הבית.:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35503515
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת משפטים - תשפ"ה לפ"ק
02/23/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת משפטים - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת משפטים - תשפ"ה לפ"ק הנושא: פנימיות מצוות הלוואה פרשת משפטים - פרק כב (כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ רש"י על שמות פרק כב פסוק כד - רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' וזה אחד מהן(כד) אם כסף תלוה את עמי את עמי (ב"מ עא) עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלוה. את עמי תלוהו ולא לעו"ג ולאיזה מעמי את העני ולאיזה עני לאותו שעמך. (ד"א את העני שלא תנהוג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עמי) הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני - את העני עמך לא תהיה לו כנשה - לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו אלא כאלו לא הלויתו כלומר לא תכלימהו ספר נתיבות עולם א - נתיב הצדקה - פרק ו אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, במלכיתא כל אם שבתורה רשות אם כסף תלוה את עמי חובה יכול רשות ת"ל העבט תעביטנו, ויש לשאול מאחר שהיא מצוה למה כתיב בלשון אם, ויש לפרש כי הכתוב בא לומר כי המצוה הזאת תלויה במה שכתוב אחריו לא תהיה לו כנושה דהיינו שיהיה המלוה מרחיק עצמו מן הלוה ולא יהיה נראה ללוה, שאם המלוה נראה ללוה הוא מצטער, לכך לא הזכיר בשעת הלואה המצוה, כי עדיין אין המצוה נעשית עד כי יעשה דבר זה שאין נעשה לו המלוה כנושה, וכיון שהמצוה תלויה בזה לא הזכיר המצוה על ההלואה כי עדיין אין אנו יודעים אם מצוה היא ההלואה או לא: ובגמרא (ב"מ ע"א, א') עני ועשיר עני קודם שנא' את העני עמך, ומזה משמע כי העשיר ג"כ מצוה להלוותו, ולמה דבר זה מאחר שהוא עשיר למה צריך להלוותו הרי בלא זה יש לו עושר. אבל דבר זה כי ישראל הם עם אחד לגמרי עד שהם נקראים אחים, ואי אפשר שיהיו אחד אם לא שזה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי. ומ"מ העני קודם שדבר זה חיותו ואם אינו מלוה לו הרי מבטל אותו לגמרי עד שהוא כאלו אינו נמצא כלל, ואיך הם אחד כאשר הוא מבטל חיותו, ולפיכך עניי עירך ג"כ קודם לפי שהוא נעשה אחד יותר עם מי שהוא בן עירו ועמו הוא אחד גמור לכך הוא קודם, אבל שאינו עניי עירך אינו עמו אחד לגמרי, כי יותר האבר נעשה אחד עם האבר המחובר לו משנעשה אחד עם האבר שאינו מחובר לו, ולפיכך יותר הוא אחד עם העני שהוא בן עירו משנעשה אחד עם שאינו בן עירו.: ובמדרש (ב"ר פל"א) בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לוה מן הלילה והלילה מן היום. הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה. וכהקב"ה רוצה אינם יוצאים שנא' האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לוה מן השמש והשמש מן האור שנאמר שמש ירח עמד זבולה וכו'. ובא לומר במדרש הזה כי ההלואה זה מורה על שהם אחד כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה, ולכך הש"י ברא עולמו והעולם הוא אחד שהעולם נמצא מן הש"י שהוא אחד ולכך העולם הוא אחד. ולכך נברא העולם בענין זה שזה לוה מזה וזה לוה מזה, שאם לא היה העולם על ענין זה והיו הנבראים מחולקים זה מזה היה פתחון פה למינים לומר שאין העולם אחד, וכאשר אין העולם אחד רק מחולק א"כ יש לעלות על הדעת כי האלהות שברא אותם ג"כ מחולקים ח"ו. אבל עתה שהבריות מתחברים כי זה מקבל מזה וזה מקבל מזה א"כ העולם הוא אחד, וזה מורה אשר ברא אותם הוא ג"כ אחד יחיד ומיוחד. לכך אמרו כי המעלם עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כמו שפרשנו למעלה, כי מפני שישראל הם אחד לגמרי ודבר זה מורה על שיש להם אל אחד, וזה אינו נראה שהם אחד רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי. ואף כי אינו חייב לתת מתנה לאחר, דבר זה מפני שאין צריך שיתן לאחר מה שנתן לו הש"י, אבל מפני שראוי להם שיהיו עם אחד וזה אי אפשר רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם מתאחדים, ודבר זה מורה ג"כ שיש להם אל אחד כמו שהם עם אחד, ולכך כאשר מעלים עינו מלתת צדקה זה מורה ח"ו על שניות עד שאמרו המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז. ומזה יש לך להבין כמה גדול עונשו מי שלוקח רבית, כי התורה אמרה שהמצוה שיהיה מלוה לחבירו ישראל שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי כאשר מקבל זה מזה ואינם גוזלים זה מזה, וזה מלוה לו ברבית ונושך אותו וכל נשיכה הוא העדר לאותו שנושך והוא כמו נשיכת נחש. ויש להבין עונש הרבית כי על הגזל הגמור יש על זה לאו אחד לא תגזול ועל רבית יש על זה כמה לאוין, ואצל בן נח הוא הפך זה כי בן נח דינו מיתה על הגזל ובודאי על הרבית אינו חייב כלום. ועוד תדע חומר של רבית כי אע"ג שנותן הלוה מדעתו עובר בלאו, וזה לא מצינו בשום מקום, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי ישראל הם עם אחד ובשביל כך יש להם אל אחד ולכך ציוה שיהיה מלוה זה לזה, וזה לוקח רבית ונושך חבירו לכך הלוקח רבית מהפך המתוק למר שמורה לקיחת הרבית הפך זה שמורה ההלואה. ולכך אף הנותן עובר, דסוף סוף הרבית והנשך מורה שאין האחדות בישראל שאין אחדות בהם, כי שני דברים שהם אחד משלים זה את זה והרבית הוא הפך זה שנושך אותו והוא העדר אל האחדות, ולכך הלוקח רבית מאחיו ישראל לא די שאין אחד השלמה לשני רק האחד הוא העדר השני. ספר אגרא דכלה - פרשת משפטים פרשה ל"א [ג'] ד"א אם כסף תלוה את עמי. הה"ד [קהלת ה יב] יש רעה חולה כו' עושר שמור לבעליו לרעתו וכו', אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ומנסה העני כו', אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העולם הזה שנאמר [שם יג] ואבד העושר ההוא וכו', למה שגלגל הוא בעולם וכו', עכ"ל. בעי בזה דהוקשה לו מהו אם כסף תלוה, וכי דוקא כסף ולא שאר מטבעות, וגם למה לו למימר כלל אם כסף תלוה, הוה ליה למימר סתם לא תהיה כנושה לעני, וגם מהו הלשון את העני עמך, ולפי הדרש יתכן דהנה הקב"ה מנסה העשיר אם ילוה לעני, ובאם אינו מלווהו הקב"ה יביאהו לידי מדה זו של עניות, כי הוא גלגל וכו', וז"ש אם כסף (היינו אם יש לך כסף), תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה (נושה מלשון נשני אלקים [בראשית מא נא]), היינו לא תשכח את העני שמוכן להיות עמך, היינו מדת עניות שמוכנת להיות עמך אצלך, כי גלגל הוא כו', על כן תלוה את עמי שלא תבא לידי מדה זו, הבן הדבר:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35397255
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת יתרו - תשפ"ה לפ"ק
02/16/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת יתרו - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת יתרו - תשפ"ה לפ"ק הנושא: אנכי ה' אלקיך - כלומר שעל כל פנים אני ה' אלקיך מצד עצמי ספר שמות פרק כ פרשת יתרו - (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר (ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ספר תפארת ישראל - פרק לז אבל בודאי הדבר הברור כי אנכי ה' אלקיך הוא הראשון, ופירושו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולכך לא תכפור בי לומר שאיני אלקיך ח"ו. ומה שלא אמר אנכי אהיה לך לאלקים, כי היה זה משמע כי מצוה זאת כמו שאר מצות כמו שאמר לא יהיה לך אלקים אחרים על פני ואפשר שיעשה לו אלקים אחרים וכן כל המצות, אבל אנכי ה' אלקיך אף אם לא יקבל אותו האדם לאלוה הוא אלקים שלו והוא מלכו מצד עצמו, וכמו שאמר הכתוב על אותם שרצו לפרוק עול של הקדוש ברוך הוא שלא יהיה הוא יתברך מלך עליהם על זה אמר (יחזקאל כ') חי ה' אם לא בחמה שפוכה וגו' וכדי שלא יטעה האדם בטעותו לומר כי אפשר שיפרקו עולו מהם, וכמו מלך בשר ודם יכולים העם לפרוק עולו מאתו עד שאינו מלך עליהם, אמר בלשון הזה אנכי ה' אלקיך וגו' כלומר שעל כל פנים אני ה' אלקיך מצד עצמי. ואילו אמר אנכי ה' אמר הוצאתיך מארץ מצרים אהיה לך לאלקים היה משמע שאפשר להם לעבור ולפרוק עולו מאתם כי הוא אלקיהם מצד הפועל כאשר מקבל אותו לאלקים אבל לא מצד עצמו, לכך אמר אנכי ה' אלקיך כי הוא אלקיהם מצד עצמו לא מצד הפועל. ופי' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כלומר שאני אלקיך וכן תקבל עליך אלהותו. ועוד כי בדבור אנכי ה' אלקיך שהוא קבלת אלקותו ומלכותו עליהם לא שייך בזה ציווי וגזרה, שאם אין הוא מלך ואלקיהם לא שייך גזרה עליהם כי אין גוזר גזרה אלא אם כן הוא מלך קודם ואח"כ גוזר גזרה, ואם הוא מלך כבר עליהם אם כן אין צריך לומר קבלו מלכותי שהרי כבר מלך עליהם, ולכך לא יכול לומר המלך אני גוזר על הבריות שיקבלו אותי למלך, שאם אין הוא מלך שלהם לא שייך אליו גזרה שיגזור על דבר ואם הוא מלך כבר אין צריך לגזור שיקבלו מלכותו שהרי הוא כבר מלך, רק יאמר ידעתם שאני מלך שלכם ולכך כן תעשו לקבל מלכותי, לכך בא דבור ראשון בלשון זה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכיון שהוצאתיך מארץ מצרים תקבלו מלכותי. ...ומעתה יתורץ הקושיא שנשאל אל הראב"ע כמו שכתב בפרשת יתרו למה אמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולמה לא אמר אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ, כי דבר זה לא שייך לומר כלל כי הכתוב ר"ל למה הוא אלקיהם וע"ז אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ועל ידי זה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים קבלתם אותי למלך ותהיו עבדים לי... ואם יקשה להם כי הוא יתברך אלקיהם לא בשביל שהוציא אותם מארץ מצרים רק בשביל שברא את האדם והוא אלקי הכל, ולפיכך הוקשה להם כי ראוי לומר אנכי אלקי השמים אשר בראתי שמים וארץ וגם אותך ולמה תלה בהוצאה בלבד אלו האנשים מבינים כי אין חלוק בין אלהותו יתברך על ישראל ובין אלהותו על הכל וכמו שהוא יתברך אלקי הכל כך הוא אלקי ישראל. ודבר זה טעות כי מה שאמר הכתוב אנכי ה' אלקיך ר"ל שאני אלקיך בפרט שהוא יתברך שמו חל על האומה הנבחרת בפרט אף כי הוא אלקי הכל, אין נקרא שמו רק על האומה הנבחרת ואין מלכותו רק על האומה הנבחרת, וזהו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי לא דבר הכתוב לענין הממשלה כי דבר זה בודאי שהוא יתברך מושל על כל רק כי הכתוב אומר כי על ישראל נקרא שמו ומלכותו עליהם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35304375
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת בשלח - תשפ"ה לפ"ק
02/07/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת בשלח - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת בשלח - תשפ"ה לפ"ק הנושא: ג' עיקרי אמונה שקנו ישראל ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומתן תורה פרשת בשלח - פרק יד (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ: פרשת שמות - פרק ד (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ פרשת יתרו - פרק יט (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': ספר יהושע פרק ב (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְדוָד אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: (יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: ספר גבורות השם - פרק מז ויאמינו בה' ובמשה עבדו,פי' שהיו מאמינים כי הוא ית' כל הנמצאים תחת רשותו ולכך הוא יכול לפעול בהם כרצונו מאחר שהכל תחת רשותו, והוא יתברך פועל ועושה שליחותו על ידי משה שהוא שלוחו לעשות בארץ אשר ירצה וזהו ויאמינו בה' ובמשה עבדו. והאמונה הזאת קנו ישראל על ידי קריעת ים סוף כמו שנתבאר למעלה בפרקים הרבה מאוד, כי הים אינו דבר פרטי כי אין שני ימים בעולם כמו שיש כמה נהרות, ואם כן היאור פרטי וכן הירדן דבר פרטי, וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים מה שהוא בחלקם אבל הים אינו נחשב פרטי ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול ומושל על הכל. ולכך אמרה רחב (יהושע ב') כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף הרי כי עיקר הוא קריעת ים סוף שעל ידו קנו האמונה בה'. ועוד כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה שהוא דבר אל הפכו בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל ואין חוץ ממנו. וזה כי כאשר אחד מושל על דבר אחד הנה אין בידו הכל רק דבר אחד פרטי, אבל כאשר הוא מושל על דבר והפכו שהיה משנה המים ליבשה הרי ברשותו הים כיון שמשל עליו ובידו היבשה כיון שעשה הים יבשה והרי אין בידו דבר אחד פרטי, וההפכים במה שהם הפכים אין להם שייכות זה אל זה כלל שתאמר שהוא מושל על ענין אחד, רק נראה שהכל ברשותו ואין חוץ ממנו ולפיכך הוא יתברך בלבד מושל על ההפכים שהם בעולם. ומכל שכן כאשר נחבר שני הדברים יחד כמו שהיה השנוי הזה הים ליבשה שהים אינו דבר פרטי כמו שהתבאר למעלה, שמורה זה כי הכל ברשותו במה שהיה המופת הזה שהוא כללי והיה מהפך הים אל הפך שלו, ודבר זה יתבאר בסמוך עוד. ולפיכך אמרה רחב כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו' זכרה המופת הזה כי זה בעצמו מורה כי בידו הכל ואין חוץ ממנו ומאחר שבידו הכל אין זולתו כמו שיתבאר ושלשה פעמים נאמר ויאמינו, כאשר בא משה לגאול אותם נאמר (שמות ד') ויאמן העם כי פקד ה' את עמו וכי ראה ענים, ובקריעת ים סוף נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואצל הר סיני נאמר (שם כ') הנה אנכי בא אליך בעב הענן למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים. ודע כי ג' אמונות הם יסוד הדת וכאשר חס ושלום תפול אחת מהם תפול הדת בכללה, האחת הוא ההשגחה שהוא משגיח בתחתונים ולא כמו שאומרים המינים עזב ה' את הארץ שאם כן למה נעבוד אותו אחר שאין משגיח בתחתונים לפקוד את מעשיהם האמונה השנית שהכל הוא ביד ה' ואין דבר חוץ ממנו וזהו אמונת מציאות השם יתברך, כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום ויוכל לצאת מרשותו, לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל ואין דבר חוץ ממנו יתברך. האמונה השלישית שידבר השם יתברך את האדם ויתן לו תורה וזהו אמונת תורה מן השמים. ולכך כאשר בא משה לגאול אותם וראה ה' ענים ולא עזב אותם נאמר ויאמינו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים וזהו אמונת ההשגחה, ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך שאין דבר יוצא ממנו יתברך והכל הוא ברשותו וביכלתו אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה כמו שהתבאר ולכך נאמר ויאמינו בה', ובמתן תורה כתיב וגם בך יאמינו לעולם הרי אמונה שלישית, והרי ביציאת מצרים רצה השם יתברך להקנות להם כל אמונות אמיתיות שזהו עיקר המופתים שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים כדי שיאמינו כל אמונות אמיתיות, ויראה לומר כי על אלו שלשה אמונות שהם יסודי ושרשי הדת ומי שהוא מפוקפק בדבר מה ראוי לו ההפסד מדרש רבה איכה - פרשה ב פסקה ה חלל ממלכה ושריה חלל ממלכה אלו ישראל כד"א (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ושריה אלו שרים של מעלן את מוצא עד שלא באו השונאים היה ירמיה אומר להם עשו תשובה שלא תלכו בגלות אמרו לו אם יבאו השונאים מה יכולין לעשות לנו חד אמר אנא מקיף לה חומת מיא וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת נורא וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת פרזלא אמר להו הקב"ה בדידי אתון משתמשין עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים דעל מיא עבד על נורא ודעל נורא עבד על פרזלא והיו מזכירין שמותם מלמטה ולא היו עונין להם הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ג) ואחלל שרי קדש וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים התחילו מזכירין שר פלן איתא עביד לו מיליא פלן אמר ליה לית בחילי דאנא מירים מינה.. ספר שמות פרק יח (יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם גור אריה על רש"י על שמות פרק יח פסוק א ...לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלקים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים, להעמיד החמה לבטל מערכת השמים שהיו העמלקים מחשבים, ולפיכך כתיב (לעיל יז, יב) "עד בא השמש" כמו שפירש רש"י למעלה (שם), ודבר זה אינו נחשב פרטי, כי השמש משמש לכל העולם, והיה נס זה בכלל העולם. וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים, ובשביל זה כל המים נבקעו (רש"י לעיל יד, כא),והיינו כשהיסוד נלקה, דהיינו הים, נלקו עמו כל המים, דומה כשהלב נלקה נלקו עמו כל האיברים, לפי שהלב הוא יסוד לכל האיברים, שכלם מקבלים כח ממנו, כן הים הוא יסוד, ש"כל הנחלים הולכים אל הים וממנו שבים ללכת" (ר' קהלת א, ז), וכשנלקה הים נלקו עמו כל המים, כמו שנתבאר בפרשת בשלח, עיין שם אצל "ויבקעו" (לעיל פ"יד אות כז). וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר [מ]מים אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד. ולפיכך לא היו הם פרטים... ספר מלאכי פרק א (יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת רש"י (יא) גדול שמי בגוים - אמרו רבותינו דקרו לי' אלהא דאלהיא אפילו מי שיש לו עכו"ם יודע (שיש אלוה) שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי אף העכו"ם ספר העקרים - מאמר ראשון פרק ד הדרך הנכון שיראה לו לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלהית הוא כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלהית הם שלשה והם מציאות השם וההשגחה לשכר ולעונש ותורה מן השמים... ותחת כל עקר מאלו שרשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העקר ההוא כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן ובכלל ההשגחה הם השכר והעונש בעולם הזה לגוף ובעה"ב לנפש: והמורה על היות ג' העקרים הללו שרש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ר"ה ג' ברכות שהם מלכיות זכרונות ושופרות שהם כנגד ג' עקרים הללו להעיר לב האדם כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי יזכה האדם בדינו לפני השם: כי ברכת מלכיות היא כנגד עקר מציאות השם ויורה על זה נוסח הברכה על כן נקוה לך ה' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכו' יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון כו' ויקבלו כולם את עול מלכותך וכו' וכן ברכת זכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש וכן יורה נוסח הברכה אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו' וברכת שופרות היא לרמוז על העקר השלישי שהוא תורה מן השמים וע"כ היא מתחלת אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם מן השמים השמעתם קולך וכו' ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאד כמוהו לא נהיה מן העולם נקראת שופרות כי הקולות והלפידים שהיו שם כבר היו בעולם כיוצא בהם או ממינם אבל קול השופר בזולת שופר לא היה מעולם ולא יהיה כן עד זמן הגאולה שהיא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם ועל אותה שעה נאמר וה' אלקים בשופר יתקע (זכריה ט' י"ד) כפי דעת קצת החכמים רמב"ם פירוש המשניות - מסכת סנהדרין פרק י משנה א היסוד העשירי כי הוא הש"י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו', וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' (בראשית ו) ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה.: היסוד האחד עשר כי הוא הש"י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה, וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזקה הכרת, וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק, והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, והשיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה. : ספר חובות הלבבות - השער הראשון - שער היחוד - פרק ו ויש בני - אדם שאמרו, שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התימה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר, בעודנו בבריאותו, כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם, שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים, שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה [או גנה] , וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן, שטרח בחיבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הרבה (הדבה) (הדבר) עליו, ולחשוב אותו בתכלית הסכלות, וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוא בחכמה [ויכולת], תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הוייתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה. ואיך יוכל לומר [עליו], שיהיה (שנהיה) מבלי כוונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת. ומן הידוע אצלנו, כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין [במאומה מהם], לא יימצא במאומה מהם (בהם) סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה, אם ישפך לאדם (שפך אדם) דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שהיה בקולמוס, ואילו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס, ואומר, כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו, שאיננו נמלט מכוונת מכוין. וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר, שמלאכתו יותר דקה ותיקונו יותר רחוק ועמוק בענינו (בעינינו) עד אין תכלית, שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול. וכל מה שהבאנו להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצד מעשיו, די למי שיבין ויודה על האמת... שיר היחוד לליל יום הכיפור בְּכָל שִֹכְלֵנוּ חִפַּשְֹנוּהוּ, בְּמַדָּעֵנוּ לִמְצֹא מַה הוּא לֹא מְצָאנוּהוּ וְלֹא יְדַעְנוּהוּ, אַךְ מִמַּעֲשָֹיו הִכַּרְנוּהוּ שֶׁהוּא לְבַדּוֹ יוֹצֵר אֶחָד, חַי וְכֹל יוּכַל וְחָכָם מְיֻחָד דברי יואל, מועדים, פורים – אופן ט' ...והנראה לומר כהקדם מה שכתכ הרמ"ע מפאנו ז"ל בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין (ח"ב פ"י) לפרש הכתוב (תהלים פ"ג י"ח-י"ט) ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ דלכאורה קשה שאחר שיחפרו ויאבדו האיך ידעו עוד שאתה שמך לבדך וגו', והלא מכיוון שהוא אבוד שוב אינו יודע. וכתב שם לבאר בארוכה, כי קשר רשעים אינו מן המנין,וכו'... וביאור הענין הוא כי הלא אין שום דבר בעולם בלי שיהיה בו ניצוץ קדוש, וכמו שידוע ענין זה מדרך הבעל שם טוב שככל דבר יש ניצוץ של קדושה, ובלי זה אין באפשרי שתהיה בתוכה שום חיות. ואפילו המן הרשע כשהיה בעולם הזה היה בו ניצוץ קדוש אלא שהיה בו טומאה גדולה כל כך עד ששיקע גם את הניצוץ הקדוש שבו לתוך הטומאה ר"ל, ואמנם בכל זאת הרי הניצוץ הקדוש כשלעצמו נשאר להיות ניצוץ קדוש, כי בלעדי זאת לא היה באפשרי שתהיה להמן קיום בעולם, מאחר שאם היתה אפשריות להיות קיום לדבר בלי ניצוץ קדוש מהבורא כל עולמים, הרי היה ח"ו שתי רשויות וזהו בלתי אפשרי בעולם, ואלא שתמיד נשאר הניצוץ בקדושתו, ולכן אף אחר שהרשעים יאבדו אבל הניצוץ הקדוש שבהם תשאר לעולם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35196730
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת בא - תשפ"ה לפ"ק
01/27/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת בא - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל - פרשת בא - תשפ"ה לפ"ק הנושא: עם ישראל השלמת העולם ספר שמות פרק יג (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב מדרש רבה שמות - פרשה יט פסקה ז (ז) קדש לי כל בכור ר' נתן אומר אמר הקב"ה למשה כשם שעשיתי יעקב בכור שנאמר (שמות ד) בני בכורי ישראל כך אני עושה למלך המשיח בכור שנאמר (תהלים פט) אף אני בכור אתנהו כך קדש לי כל בכור והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר (שמות כ) זכור את יום השבת כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר (שם יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים למה כי בחוזק יד הוציאך ה'... ספר גבורות השם - פרק לט ...וביאור מדרש זה כשם שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לשבעה ימים וצוה הקדוש ברוך הוא לזכור את השבת, וזה כי השבת הוא השלמת הבריאה והכל פונה אל ההשלמה שהוא עיקר, ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת שהוא השלמת הבריאה, ויש לזכור יום השבת בשביל זה כל ימי השבוע כדי שיהיה הכל פונה אל השלמת הבריאה. וכן יציאת מצרים הוא השלמת סדר העולם כמו שיתבאר. שידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם ובישראל בחר מכל האומות, וישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים ואז היו לעם, ונמצא יציאת מצרים כמו שבת, כי שבת השלמת הבריאה ויציאת מצרים השלמת תולדות העולם, כי אחר שנשלמה הבריאה היו תולדות העולם מתחילין לצאת אל השלימות, וכל אומות זו אחר זו היו יוצאים עד שבעים אומות וכן עמון ומואב ואדום, אבל ישראל יצאו באחרונה לכל האומות, וזה דמיון הבריאה שהאדם נברא באחרונה לכך אמרו על ישראל אתם קרוים אדם כו', ואז כאשר יצאו ישראל היה עומד העולם שלא יצאו עוד שום אומה אל הפעל. ...ולפיכך כמו שנזכר יום השבת כל השבוע מהטעם שאמרנו למעלה כי הכל הוא פונה אל השלמה, כך יציאת מצרים יהיה נזכר לעולם, כי היציאה שהוא השלמת הכל עומדת לעולם ולעולמי עולמים כמו שיתבאר, ודבר זה נכון בלי ספק. נמצא כי ימי הפסח כמו השבת לגמרי, רק שהשבת השלמת הבריאה, וימי הפסח השלמת סדר העולם בתולדותיו. וכבר ידעת שאמרו חכמים (שבת קנ"ו ע"א) בעת שהאדם נולד לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני וה"נ כאשר יצאו ישראל ממצרים היו כאלו נולדו באותה שעה, כל הקורות שהגיע להם מה שנתן להם, התורה וענני כבוד אחר היציאה הם נמשכים שהכל נמשך אחר ההתחלה, ולפיכך יציאת מצרים נזכר לעולם שהכל נמשך אחר זה ודי בזה למבין. ספר נתיבות עולם ב' – נתיב השלום פרק ב' ...ותמצא כי כל דבר הוא רודף אחר השלמתו והוא מתנועע אחר השלמתו, והרי הזרע כאשר נזרע באדמה הוא מתנועע וצומח עד שיגיע אל השלמתו וכאשר יושלם אז הוא נח, וכן הולד במעי אמו תנועת הוייתו אל שיושלם. ספר דרך חיים - פרק א משנה ד ואמר הוי שותה בצמא את כל דבריהם. פי' כמו שהשכל הוא משלים את האדם, וכאשר אין השכל באדם אז האדם חסר, ובשכל יושלם האדם ולפיכך ישתה האדם בצמאה דבריהם, כי האדם שלא ישתה הוא חסר ובשתיה יושלם, ולפיכך הוא שותה בצמאה והוא להוט מאד אחר השלמת חסרון שלו שכל זמן שהוא חסר אינו בטוב, ולכך ישתה בצמאה דבריהם ג"כ. ספר גבורות השם - פרק יב ...הדבר שאינו שלם ואינו בפעל הולך ומשתוקק לצאת אל הפעל, וכאשר היו ישראל שבעים נפש שזה מספר מוגדר שלם והיו נמנים לא היו פרים ורבים, רק כאשר מתו שבעים נפש ואז לא היו מן אותם שהיו מוגדרים ולא היה להם שלימות, היו מתנועעין מאוד לצאת אל הפעל. שכבר התבאר כי שלימות ישראל הוא ששים רבוא וכל דבר מתנועע אל שלימותו והיו פרים ורבים מאוד. ספר גבורות השם - פרק כט וכמו שתמצא כי יעקב נולד אחרון ועשו ראשון לצאת לעולם הטבעי, ומי שהוא יותר במעלה מאוחר לצאת לפעל, כך תמצא בישראל שכל האומות נעשו לאומות גדולות, כמו אומות אדום עמון ומואב וישמעאל קודם ישראל, כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע, כמו שהיה ביעקב ועשו, עם שסדר ישראל שעלה מחשבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך קודם שנברא העולם, ביאתן לעולם הטבע באחרונה היה. גור אריה על רש"י על בראשית פרק א פסוק א וכן בשביל הדבר שהוא תכלית ושלימות הבריאה שבו יושלם הכל ובא בסוף, וזהו ישראל. ובשביל כך היה דבר בישראל שלא היה בכל האומות, כי לא תמצא אומה באחרונה כמו ישראל, מורה על שישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה. ובדבר זה יתבאר מה שאמרו חכמים (יבמות סא.) 'אתם קרוים אדם', שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה והאדם באחרונה, לומר שהאדם משלים הכל, וכן כל האומות נבראו ראשונה וישראל באחרונה, ודברים נסתרים הם ונפלאים מאד. ספר נצח ישראל - הקדמה ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, ...כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/35023685
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת וארא - תשפ"ה לפ"ק
01/24/2025
במשנתו של מהר"ל – פרשת וארא - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וארא תשפ"ה לפ"ק הנושא: ג' יסודות - בענין הכבדת הלב של פרעה ספר שמות פרק ז (ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ספר גבורות השם - פרק לא ואני אקשה את לב פרעה. יש מקשים למה הרבה הקדוש ברוך הוא המכות על פרעה למען רבות מופתיו בארץ מצרים, ומאחר שהיה רוצה פרעה לשמוע למה נוהג עמו כל כך להקשות את לבו עד שלא יוכל לשמוע ואם כן המכות עליו בחנם על לא פשעו. ואין זה קשיא של כלום, כי מפני שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, הרשע הזה ועמו היו גורמים שלא יהיה נודע שמו ה', כי הכל ידעו הכפירה וגרם חלול שמו יתברך, לכך ראוי שיהיה נודע שמו ה' על ידם כיון שהיו כופרים בשמו יתברך, ולכך אמר ואני אקשה את לב פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים וידעו כי שמי ה', תחת אמרו מי ה' אשר אשמע בקולו, ולפיכך חייב פרעה לתקן מה שקלקל כבר, עד שעל ידו יהיה נודע שמו יתברך לכך הקשה לבו שלא ישמע למען יביא עליו ה' מכות הכתובות ואז יהיה נודע שמו יתברך. [ספר דרך חיים - פרק ד משנה ד ומי שהיה מחלל שם כבודו ית' ראוי שיעשה הש"י דין בו כדי להגדיל כבודו יתברך כנגד זה שהיה זה מחלל ש"ש ובמשפט הזה חוזר להתגדל כבודו] ועוד מעיקרא לאו קושיא הוא, כי בה' מכות הראשונות לא החזיק הקדוש ברוך את לבו, אלא נאמר בכל פעם שמעצמו היה חזק לבו, ובה' מכות אחרונות החזיק הקדוש ברוך הוא את לבו. והטעם כי אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, ה' בתחתונים בארץ וה' בעליונים בשמים, ודבר זה נתבאר לקמן אצל ביד חזקה ובזרוע נטויה. ובה' מכות ראשונות כאשר היו המכות בתחתונים, והאדם הוא ראש התחתונים עד שהוא מן העליונים גם כן, ולכך לא היו המכות גוברים עליו יותר מאשר היה כחו של אדם לכך פרעה החזיק את לבו מעצמו. וכאשר התחיל לבא המכות האחרונות שהם מעליונים, דבר שהוא יותר מן כחו של אדם, ובודאי היה משלח את ישראל לא בשביל שהוא חוזר בתשובה רק שהמכות כל כך קשות עליו, והקדוש ברוך הוא רוצה שלא יהיה האדם מוכרח במעשיו על ידי מכות, לכך הקדוש ברוך הוא החזיק את לבו נגד זה שהיו המכות באות עליו להכריח שישלח ישראל, כנגד זה החזיק את לבו להכריח אותו שלא ישלח והיה מכריע אותו לצד אחר, ולפיכך יפה ויפה הוא שהקשה לבבו כנגד המכות שיהיו מכריעות אותו לשלוח ועכשיו המשקל שוה. אמנם בשמות רבה פרשת בא (פרשה י"ג) כי אני הכבדתי את לבו אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינים לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו אמר ריש לקיש יסתם פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ, שהקדוש ברוך הוא מתרה באדם פעם ראשונה ופעם שניה ושלישי ואינו חוזר והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כאן פרעה הרשע כיון ששגר לו הקדוש ברוך הוא ה' פעמים ולא השגיח על זה אמר הקדוש ברוך הוא אתה הקשית ערפך ואין אתה חוזר בך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי אומר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. ומדה זאת שהקדוש ברוך הוא מוסיף טומאה על טומאתם הוא דבר עמוק מאוד. וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שנוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים. כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף בעל שנוי ותמורה אף המעשה שלו אינו מעשה גמור, שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה ונחשב המעשה כלא היה מעולם. אבל אם מתרה בו, ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי אז נועל הקדוש ברוך הוא ממנו דרכי תשובה ומכביד את לבו. שקודם זה הקדוש ברוך הוא צופה לרשע שישנה את מעשיו שהוא מוכן אל השנוי ותמורה וישנה אותם אל הטוב, אבל כאשר עשה זה שהתרה בו ולא שמע הקדוש ברוך מוסיף לו טומאה על טומאתו לפי שזה הוא מוכן אל הטומאה ולא אל התשובה, וכאשר הוא מוכן עושה לו כדי להפרע ממנו. והדברים אלו עמוקים מאוד אף כי נראים שהם נגלים וידועים, כי נועל הקדוש ברוך הוא דרכי תשובה, שההתראה שהוא עובר נראה שהוא חוטא בשכלו ובדעתו, ואין תשובה רק לטעות שהוא בא מן גוף האדם לא מן הדעת, כמו שנתבאר למעלה בפסוק קראן לו ויאכל לחם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34988010
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת שמות - תשפ"ה לפ"ק
01/19/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת שמות - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנת של מהר"ל – פרשת שמות תשפ"ה לפ"ק ספר שמות פרק ג' (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם ספר גבורות השם - פרק כו בשמות רבה (פר' ג') אמר לו מסורת בידם מיוסף שבלשון זה נגאלים שנאמר פקד פקדתי אתכם וגו' מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה היה בידם שכל גואל אשר יבא ויאמר פקידה כפולה גואל של אמת ע"כ. ויש לעיין בזה מה ענין כפילת פקידה אל הגאולה. ואמרו בשמות רבה מהו פקד פקדתי פקד במצרים פקדתי על הים פקד להבא פקדתי לשעבר. וכוונתם כי ישראל נגאלו במדה עליונה מאוד, שזאת המדה כוללת הכל לשעבר ולהבא פקידה במצרים ופקידה על הים, כי לגודל מעלת הפקידה הזאת כוללת הרבה לכך הלשון כפול, וכל זה מורה על מעלת היציאה שיצאו ונפקדו במעלה הכוללת הכל. ולשון פקידה גם כן בעצמו כולל הרבה, וכדאיתא בילמדנו (ילקוט שמואל רמז פ"ח) יש פקידה בשמים שנאמר יפקוד ה' על צבא מרום במרום ויש פקידה בארץ שנאמר פקדת הארץ ותשקקיה, יש פקידה לפורענות שנאמר פקדתי אשר עשה עמלק ויש פקידה לשלום וכו' כמו שהאריך שם... ...ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ח) נתן טעם אחר על מלת פקד פקדתי שבו נגאלו. אמר וזה לשונו שם ר' אליעזר אמר חמש אותיות נכפלו כולן לשון גאולה כ"ף כ"ף שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים שנאמר לך לך מארצך, מ"ם מ"ם שנגאל בו אבינו יצחק מפלשתים שנאמר לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, נו"ן נו"ן שנגאל בו אבינו יעקב מיד עשו שנאמר הצילני נא פ"א פ"א בו נגאלו ישראל ממצרים שנאמר פקד פקדתי, צ' צ' בו עתיד לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית שנאמר איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, וכולם נאמרו לאברהם ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסרן ליוסף ולאחיו שנאמר פקד פקדתי אתכם ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לבתו סרח וכאשר בא משה ואהרן ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אל סרח בת אשר אמרו לה בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך אמרה אליהם אין באותות אלו ממש אמרו לה והלא אמר פקד פקדתי אתכם אמרה להם הוא האיש שבא לגאול ישראל שכך שמעתי מאבא שנאמר ויאמן העם כי פקד ה' עמו ע"כ. והנה בארו בזה כי אלו ה' אותיות נכפלו באל"ף בית לכך מורים הם על הגאולה. כי דבר ידוע כי בעשרים ושנים אותיות ברא העולם כמבואר בספר יצירה (פ"ב מ"ב), ובהם חקק צורת העולם ועניני העולם, ואלו ה' אותיות הם מנצפ"ך חקק בהם הגאולה של עולם, שהגאולה גם כן הויות העולם, כי אלו אותיות הם אותיות פשוטים והפשיטות יש בו גאולה כמו שיתבאר לקמן אצל מצות המצה ובכמה מקומות. כי הפשוט עומד בעצמו אין לו צירוף אל דבר מה רק עומד בעצמו, וכן ענין הנגאל עומד בעצמו מבלי שיש לו חבור וצירוף אל אדון שלו, ולא כן המשועבד שאינו פשוט כי יש לו צירוף אל אשר הוא משעבד בו, ולפיכך הפשוט העומד בעצמו ואין לו שום צירוף אל זולתו הוא ענין חירות. ... ועוד ידוע כי השם יתברך ברא העולם על ידי אותיות אלפ"א בית"א וכמבואר בספר יצירה, ובאותיות האלפ"א בית"א חקק העולם הזה הגשמי, ובאותיות הפשוטות אשר הפשיטות יותר במעלה ולפיכך הם אחר האלפ"א בית"א ברא הדברים אשר הם עליון מן העולם הזה הגשמי המורכב, והגאולות הם למעלה מן העולם המורכב, כאשר יגאל הקדוש ברוך הוא את ישראל מן האומות שיש להם העולם הזה ויתן להם מדריגתם למעלה מן העולם הגשמי, ולפיכך באלו ה' אותיות שהם אחר האלפ"א בית"א גאלם מן האומות ונתן מדריגתם למעלה מן העולם הגשמי ...וכמו שברא העולם בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א ברא הגאולה באותיות מנצפ"ך שאחר התי"ו. ואף על גב כי כאן אין אות פשוט כי פקד פקדתי שתי הפי"אין אינם פשוטות אין זה קשיא אחר שאי אפשר שתהא פ"א פשוטה בראש התיבה, לא היה כאן הרמז רק בכפילת הפי"אין, כלומר שנגאלו במעלה העליונה של כפל הפ"א דהוא פ"ף פשוטה, שאין לך מעלה יותר עליונה באלפ"א בית"א רק הצ' פשוטה שהוא עוד יותר במעלה, וגאולה זאת תהיה גאולה אחרונה שנאמר איש צמח ומתחתיו יצמח ואין עוד מדריגה אחריה והיא נצחית, ודי בזה. ספר דרך חיים - פרק ב משנה ט כי הפשוט עומד בעצמו אינו מקבל מזולתו, והקבלה מזולתו הוא הרכבה שאינו עומד בעצמו. ספר גבורות השם - פרק נא ועוד תדע איך המצה שהיא לחם עוני שייך אל הגאולה, וזה כי העני שאין לו דבר וזה ענין פשיטות כאשר הוא עומד בעצמו, ודבר זה עם שהוא חסרון נחשב בעולם הזה שהוא עולם ההרכבה ומעלתו בהרכבה, מכל מקום הפשיטות מעלה הוא מצד עולם הפשוט ואין בו הרכבה, ובלילה הזה היו צריכים אל הגאולה ולא היתה הגאולה מצד העולם הזה שהוא עולם המורכב רק מצד עולם העליון הפשוט. ולפיכך צוה לאכול מצה לחם עוני שהוא לחם הפשוט שהרי אין בו דבר רק עצם פשוט,... ומפני שבלילה הזה היו נגאלים במדריגה העליונה למעלה מן עולם המורכב צוה שיהיה אכילתן מצה שהיא פשוטה. דמיון זה כהן גדול משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן לפני ולפנים, וזהו בשביל שהוא קונה מדריגה עליונה שהרי היה נכנס לפני ולפנים יש לו לסלק ממדריגות עולם הזה שמדריגתו אינו פשוט, ולכך יש לו לשמש בכל השנה בבגדי זהב בחוץ אבל כשנכנס לפני ולפנים יש לו לשמש בבגדי לבן לפי מעלת המדריגה שנכנס לשם, כי בגדי לבן הם פשוטים ולכך צוה בליל זה לאכול מצה שהוא לחם עוני פשוט מכל כי בליל זה נגאלו במדריגה עליונה וכל מדריגה העליונה יש בה פשיטות. ספר גבורות השם - פרק עב וזה כי הגאולה עם שהיא בעולם הזה מדריגת הגאולה עוד יותר מעולם העליון ובשביל כך קנו ישראל מעלה עליונה עד שמגיע מדריגתה ומעלתה עד עולם העליון, ועל מדריגה העליונה האלקית הזה מצות חכמים לשתות ארבע כוסות, כי המשקה יותר דק מן האוכל שהוא גס, ולפיכך האכילה הוא יותר גשמית מן השתיה ובפרט כאשר המשקה הוא יין שיוצא מפנימות הענב, והוא בגמטריא סוד שזה מורה על מדריגה פנימית נסתרת יותר.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34915445
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויחי - תשפ"ה לפ"ק
01/12/2025
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויחי - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת ויחי תשפ"ה לפ"ק הנושא: מהיכן זכה יהודה למלכות פרשת ויחי פרק מט (ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ (ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ (י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת השם - פרק ב כשם שמצוה על האדם לאהוב השם יתב' כך מצוה עליו שיהיה גורם שיהיה ש"ש מתאהב על ידו כדאיתא בפ' יה"כ (פ"ו, א') ואהבת את ה' אלקיך שיהיה שם שמים מתאהב על ידך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה ראיתם פלוני שלמד תורה כמה יפין דרכיו כמה מתוקנין מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שהאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מתנו ומקחו נאה בשוק ואינו נושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה אשרי בני אדם שלא למדו תורה פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ונראה דדייק זה מדכתיב ואהבת את ה' אלקיך דהוי ליה למכתב ואהבת את ה', אבל שם אלקיך שייך אצל היראה כי אלקים הוא מדת הדין כמו שכתוב את ה' אלקיך תירא לא למדת האהבה. ולפיכך דרשו שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, כלומר שיהיו הבריות אומרים שהוא יתב' אלקיך ושם ה' נקרא עליך כי יתפאר ויתאהב על ידך. ופרשו הכתוב על ת"ח מפני שהת"ח הם ראשונים אל השם יתב' אשר אלקותו עליהם בראשונה וכן נקרא אלקי ישראל, שיהיה שמו יתב' מתאהב על ידי ישראל כאשר ישראל נוהגים בהנהגה ישרה וראויה לישראל ועל זה נאמר ישראל אשר בך אתפאר. ודבר זה המביא אל האהבה כאשר הת"ח אשר תורת השם נקרא עליו בהנהגה הישרה והראויה אז גם אחרים נמשכים אחריו ומקבלים אלקותו יתב'. ולפיכך אמר הכתוב ואהבת את ה' אלקיך שיהיה ש"ש מתאהב על ידך עד שיהיו הכל נמשכים אחר השי"ת. ודבר זה שורש אל אהבה. ועוד יש דבר מביא אל אהבת שמו וקבלת אלקותו, היא קדושת שמו, (כי כאשר מקדש שמו) כדאיתא בפרק א' דסוטה (י', ב') אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. יוסף מה הוא וכו'... יהודה מאי היא דתניא היה רבי מאיר אומר בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים היו שבטים מדיינים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים כו' קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה לים שנא' שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמין אותם שנאמר שרי יהודה רגמתם לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנא' ובין כתפיו שכן, א"ל ר"י לא כך היה המעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה שנאמר סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן ועליו מפורש בקבלה הושיעני אלקי' כי באו מים עד נפש. בא לבאר המעלה הזאת שהיא קידוש שמו, לא כמו המדה הראשונה שאמרנו כי שמו יתב' נקרא עליו עד שנקרא שהוא אלוקי שלו כאשר השם מתאהב על ידו, אבל זה שמקדש שמו יתב' נקרא על שמו ית' לגמרי כאשר דבק בשמו ית' לגמרי וראוי להוסיף על שמו אות מן שמו של הקב"ה. אך יש הפרש בין קידוש השם ברבים ובין קידוש השם בסתר, כי עיקר השם שבו נודע ומפורסם לכל ע"י שמו יתב', ואם מקדש שמו בפרהסיא נקרא זה קדושת השם לגמרי כאשר ראוי אל השם שהרי הוא ית' נודע ומפורסם לכל על ידי שמו ולפיכך ראוי שיהיה מקדש שמו ברבים שכך ענין השם, אבל כאשר אינו מקדש השם בפרהסיא אין נקרא כולו על שמו יתב' רק נקרא בדבר מה על שמו והיינו אות אחת. ויש לדעת כי ראוי היה יוסף דוקא לקדש שמו שלא בפרהסיא, כי יוסף דבק בשמו ית' מצד ההסתר גם כן שהיה ברכתו בסתר שאין העין שולט בו כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ, שתראה כי יוסף היה דביקתו בו יתב' בנסתר כאשר היה ג"כ קידוש שמו בנסתר, אבל יהודה היה ברכתו בנגלה ולכך היה מתברך יהודה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, ואין דבר זה אלא בפרהסיא ובגלוי כאשר היה הדבק בשמו יתב' בגלוי והיה ג"כ מקדש שמו בגלוי לעיני כל. וד"ז יש לך להבין איך יהודה ראוי לפי מדריגת מעלתו לקדש שמו בפרהסיא, ויוסף לקדש שמו בסתר כי הוא עוד דבר עמוק. ספר דרך חיים - פרק ד משנה ד ...וזה כי השם הוא גלוי של בעל השם, כי כל אחד על ידי השם נודע הוא בעולם כמו גדול שמי בגוים ועל ידי השם הוא מפורסם ונודע, ולפיכך אמר המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי מפני שהי' מחלל שמו אשר הוא בגלוי ונודע לכל, וכדכתיב (ירמי' ט"ז) וידעו כי שמי ה'... חידושי אגדות למהר"ל - ב"מ פד עמוד א' ...אבל רק כח יוסף הוא ממקום נסתר פנימי עד שאין העין שולט שם. וגם זה ידוע למי שמבין דברים אלו לפי שהיה ליוסף כח אמצעי, שהאמצעי בסתר ושני קצוות מבחוץ, ודבר זה ידוע ירש מן יעקב כדכ' (בראשית מ"ט) ברכת אביך גברו על ברכת הורי תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, וידוע כי יעקב הי' לו מדת האמצעי בין אברהם ובין יצחק, ומפני זה כאשר נמשך כח זה ליוסף, היה לו כח פנימי נסתר בין י"ב שבטים.. ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק ו ובתוספתא בברכות (פ"ד) מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים בבית שער של ר' אלעזר בן מתיא וחנינא עכינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני היו עסוקים במה ששנה להם ר' טרפון אמר להן ר' עקיבא מפני מה זכה יהודה למלכות ...אלא מפני מה זכה יהודה למלכות אמרו לו למדנו רבינו, אמר להן מפני שקדש שמו של הקב"ה שכשעלו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני יורד כו' קפץ שבטו של יהודה וירד בתחלה וקדש שמו של הקב"ה ועל אותה השעה הוא אומר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש וכן הוא אומר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו קדש שמו של הקב"ה על הים לפיכך ישראל ממשלותיו ע"כ. ...ולכך סבר שזכה למלכות מפני שקדש שמו ברבים ולכך ראוי למלכות, כי בעל שם הוא ראוי למלך בפרט וכדכתיב ויצא שם דוד בכל הארצות ואין לך יותר שהוא בעל שם מן המלך, ולכך מי שהוא מקדש שמו ברבים ומגדיל שמו יתברך ברבים ראוי שיתן לו הש"י שם חשיבות בעולם ג"כ ודבר זה מבואר... סוטה דף לז/א לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו משום דהים ראה וינוס תנא דבי אליהו רבה - פרק יג מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט... ספר שערי תשובה השער השלישי אות קמג הַיְצוּרִים כֻּלָּם נִבְרְאוּ לִכְבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִֹיתִיו... אות קמח ..כִּי הַדָּבָר יָדוּעַ, אֲשֶׁר מִדַּרְכֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהוֹדִיעַ בְּכָל מִבְטָא שְֹפָתַיִם, וּבְכָל אֲשֶׁר יִרְמְזוּן עֵינַיִם, וּבְכָל הַנְהָגָה וּפֹעַל יָדַיִם, כִּי יְסוֹד נֶפֶשׁ הָאָדָם וּצְבִי עֶדְיוֹ וְהַטּוֹב וְהָעִקָּר וְהַתּוֹעֶלֶת וְהַיְקָר אֲשֶׁר בּוֹ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִרְאָתוֹ וְתוֹרָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת יב, יג) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. וְזֶה הַדָבָר כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ... ...וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר שֶׁהַכֹּל בָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִכְבוֹדוֹ, חַיָּב הָאָדָם לָשֹוּם לִבּוֹ בְּכָל עֵת לְכַבֵּד אֶת הַשֵּׁם וּלְקַדְּשׁוֹ בְכָל דְּבָרָיו וּלְרוֹמְמוֹ, לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לד, ב) אֲבָרְכָה אֶת ה’ בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: וְכַאֲשֶׁר יִתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וִידַבֵּר עִם חֲבֵרָיו, יִתְבּוֹנֵן וִידַקְדֵּק וְיַשְׁגִּיחַ בְּכָל מוֹצָא שְֹפָתָיו, לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בְּדַבְּרוֹ, וּלְדַבֵּר בְּשֶׁבַח עֲבוֹדָתוֹ וּתְהִלַּת יִרְאָתוֹ, וּלְשַׁבֵּחַ עוֹבְדָיו וִירֵאָיו. וְיִזְכֶּה בָזֶה בְּהֶגְיוֹן לִבּוֹ וּמִבְטָא שְֹפָתָיו בְּלֹא יְגִיעָה וּפֹעַל כַּפַּיִם, זְכוּת גְּדוֹלָה עַד לַשָּׁמַיִם, כִּי זֶה מֵעִקָּרֵי יְצִירַת הָאָדָם:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34825855
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת ויגש – ועניני חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
01/05/2025
במשנתו של מהר"ל – פרשת ויגש – ועניני חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – עניני חנוכה תשפ"ה לפ"ק הנושא: דרכי הנהגה של גדולי ישראל האמתיים ספר נר מצוה עמוד כא ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים, יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים, יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר, טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כב"ש, ואחד עשה כדברי ב"ה, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ מחלוקת ב"ש וב"ה כנגד ימים הנכנסים פירוש, כשהולך אחר הימים הנכנסים, כי הראשון הוא התחלה אל הכל לכך הוא יותר במעלה, וכאלו בכחו שאר הימים שהם אחריו, ולפיכך יש להדליק שמונה כנגד ימים הנכנסים. לכך פרי החג היו מתמעטין, כי יום הראשון מן ימי החג הוא יותר עליון ולכך הוא יום טוב והוא קדוש. אבל יום האחרון אף שהוא גם כן יום טוב, הוא רגל בפני עצמו, ולכך ביום הראשון מקריבין פרים יותר מן הימים האחרונים ולמאן דאמר כנגד ימים היוצאים, כי מתחילין בקטן ומסיים בגדול, דמעלין בקדש ואין מורידין. כי הקדושה היא מעלה עליונה, ואין מגיע אל מדריגה הזאת העליונה מתחלה, רק כי עולה אליה מדרגה אחר מדרגה עד האחרון, מצד כי האדם מתעלה באחרונה אל קדושה יותר. ולפיכך האדם אשר הוא מקבל הנס, תחלה הוא מעט, והוא יותר מתעלה ויותר מוסיף ביום האחרון מן הראשון תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא/א תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא אמר ליה א"ב ג"ד למחר אפיך ליה אמר ליה והא אתמול לא אמרת לי הכי אמר לו לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי: רש"י הוציאו בנזיפה - דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, במסכת בכורות (ל, ב) גייריה - וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו: אפיך ליה - כגון תשר"ק לאו עלי קא סמכת - מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי, דעל פה נמי סמוך על דברי שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור: רש"י אמת הבנין - מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך הבנין, שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים דעלך סני לחברך לא תעביד - ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות אידך - שאר דברי תורה פירושה - דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי נאמר אמר לו אפילו על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה בא לפני שמאי אמר לו כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת בא לפני הלל אמר לו ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה: מהרש"א על רגל אחת וכו'. נראה שגם הוא נתכוין לפי התשובה דהלל דהיינו שילמדנו שכל התורה תהיה לה רגל ויסוד אחד ואמר שדחפו שמאי באמת הבנין ולעיל לא אמר אלא שגערו בנזיפה והיינו משום דהכא רמז לו כמו שהבנין אי אפשר לו לעמוד ביסוד אחד כן התורה רחבה במצותיה אי אפשר לה ליתן יסוד אחד וכן רמז לו לקמן באמת הבנין גבי על מנת שיעשוני כהן גדול דאין התורה עומדת על יסוד הכהונה לבד. זרוע ימין לחיד"א על אבות פרק ה משנה יז סופה להתקיים. שמעתי במ"ש המקובלים דלעת"ל יהיה הלכה כב"ש וזהו בעצם מ"ש סופה להתקיים דבסוף תתקיים סברת ב"ש דאלו ואלו דברי אלהים חיים כמ"ש רבני צרפת הביאם הריטב"א בחי' פ"ק דעירובין מדרש רבה שמות - פרשה ו פסקה א שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה ונתן למלך מקצת מצות שנא' (דברים יז) לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וגו' ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה ואמר למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים לא בשביל שלא יסור לבבו אני ארבה ולבי לא יסור אמרו רבותינו באותה שעה עלתה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה רבון העולמים לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם הרי שלמה עומד ומבטל אותי ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוצה ממך איני מבטל ... תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא/ב תניא רבי יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל אמרו כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים שהיו בה (ששים רבוא על ששים רבוא) כפלים כיוצאי מצרים [פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים] והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו אמר אביי וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן מאי טעמא איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו כי אתא אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא ישא ה' עליך גוי מרחוק אמר מכדי ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי נפל עלייהו וקטלינהו ספר במדבר פרק יב (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם רש"י (יב) יען לא האמנתם בי - גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך היה עון משה ואהרן. והלא (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט קשה מזו אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם: להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה כמו (שמואל ג) לכן נשבעתי לבית עלי נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך רמב"ן ...וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר... ספר במדבר פרק יא (כא) וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (כג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא רש"י (כב) הצאן ובקר ישחט - (ספרי) זה א' מארבעה דברים שהי' רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו' הכל כמשמעו מי יספיק להם כענין שנאמר (ויקרא כה) ומצא כדי גאולתו ואיזו קשה זו או (במדבר כ) שמעו נא המורים אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חסך לו הכתוב חובות הלבבות - השער השלישי - שער עבודת האלהים - פרק ג והחמישי - כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי"ג מצוות, אך מצוות השכל כמעט שאין להן תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלהים ועוצם יכלתו ומלכותו, יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו...
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34727290
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת מקץ - חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
12/27/2024
במשנתו של מהר"ל - פרשת מקץ - חנוכה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת מקץ – ועניני חנוכה - תשפ"ה הנושא: לעבוד ה' בשכל גדול ספר בראשית פרק מא (לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אלקים בּוֹ רש"י - הנמצא כזה - הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו (לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אלקים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ (מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם ספר בראשית פרק מב וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ח ובפרק חלק (סנהדרין צ"א ע"ב) אמר רב יהודה כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה וגו' מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית... ואם למדו מה שכרו אמר רבא אמר רב ששת זוכה לברכה כיוסף שנאמר וברכה לראש משביר ואין משביר אלא יוסף שנאמר ויוסף הוא המשביר... ...ומה שאמר וברכה לראש משביר, פירוש מי שהוא משפיע לאחר הוא זוכה לברכת יוסף, כי ברכה של יוסף בשביל שהיה משפיע אל כל ישראל וכדכתיב (בראשית מ"ט) משם רועה אבן ישראל ותרגם אונקלוס דזן אב ובנין, והוא השפעה עליונה ולכך ברכתו של יוסף ברכה עליונה גם כן דכתיב (שם) ברכת שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת וגו', והכל בשביל שהיה יוסף המשביר והמשפיע לכל ישראל, ומי שהוא משפיע את התורה הוא נחשב גם כן ההשפעה הזאת כמו השפעת יוסף לכל ישראל לכך זוכה לברכת יוסף. ויש לך להבין את זה, כי המשפיע השכל אפשר להיות מקבלים ולהיות נהנים מזה כל העולם בהשפעה הזאת ולכך זוכה לברכת יוסף. ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ח כבר התבאר שעיקר התורה כאשר משפיע אותה לאחרים, וזהו אמתת השכל שהוא משפיע לכל מקבל, ונקרא בשביל זה תורת חסד כאשר משפיע לאחר כי החסד הוא אל הכל ולא יוגדר להשפיע לזה ולא לאחר. לכך אמרו (תענית י' ע"א) גם כן כי התורה היא נמשלת למים אשר אין להם גבול רק הם יוצאים בלי גבול ומשפיעים בלי גדר וגבול, וכך התורה השכלית מפני שהיא שכלי אין לה ענין הגשם, כי הגשם יש לו גדרים מוגבלים ולא כן השכלית שהוא פשוט מבלי גדר מוגבל. ולפיכך עיקר התורה כאשר משפיע לאחר, ובזה מורה כי התורה היא שכלית מתפשטת מבלי גבול, וזה מצד הרב המלמד שאם אינו משפיע לאחרים, אינו נותן לתורה ענין השכל שהוא משפיע אל הכל ומוציא אחר מן הכח אל הפועל. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מא/א אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה דא קני מה חסר דא לא קני מה קני מהרש"א על נדרים דף מא/א נקטינן אין עני אלא בדעה כו'. מלת עני ודאי ברוב נאמר על עני בממון אלא דר"ל אין עני דהכא דכתיב בחוסר כל אלא בדעה ועי"ל דה"ק אין מלת עני הונח באמיתה אלא על עני בדעה וכדמסיק אבל לגבי ממון אינו אלא בלשון מושאל וכדמסיק במערבא אמרי על עני בדעה דדא ביה כו' דדא קני מה חסר כו' והענין כפול לרמוז בין בדברים הגופניים ובין ברוחניים כולן תלויין בדעה וק"ל ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ב הנה הצדקה הגדולה שבצדקות כשמלמד דעת לעני בדעת, כי אין לך עני כעני בדעת [נדרים מא. והנה משה רבינו ע"ה הוא הדעת הכולל של כל ישראל [זוה"ק ח"ב רכ"א ע"א], אשר ידעו י"י פנים אל פנים [דברים לד י], וכל דעת בתלמידי חכמים בכל דור ודור הוא מבחינת משה, כמו שתמצא בגמרא אומרים זה לזה משה שפיר קאמרת [שבת קא ע"ב], והנה המלמד דעת לעני בדעת הוא הצדקה הגדולה שבצדקות, וגורם שתקובל תפלתו ומתרומם קר"ן ישראל מט"ט. ספר בראשית פרק מא (לג) וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם רמב"ן על בראשית פרק מא פסוק לג ירא פרעה איש נבון וחכם...ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא), והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן ואמרו בבראשית רבה (צ ה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה... מדרש רבה בראשית - פרשה צ פסקה ד (ד) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח א"ר יוחנן צפונות מופיע ונחות לו לאמרם, רבי חזקיה אמר צפונות מופיע בדעת מניח רוחן של בריות בהן ... ויתכן שאמר מצד הלשון והמאמר, כי יש מהחכמים עם היותם חכמים וידועים, הם קצרי יד הלשון להבין ולהורות לאחרים החכמה בגבול מאמריהם, ויש ששפתיו ברור מללו להודיע לבני האדם חכמתם במאמרים נכוחים. ואפילו בנביאים מצינו החילוף הזה, כי ישעיה היה מתפאר (ישעיה נ ד) ה' אלקים נתן לי לשון למודים. וירמיהו אמר (א ו) הנה לא ידעתי דבר ופירוש מניח רוחות של בריות בהן, שמגלה הצפונות באופן מתישבות על הלב בטוב טעם משלים וחידות ובדרך קצרה, וכמ"ש על שלמה בריש חזית שעל ידי משלים שהניח, התחילו הכל משכילים דברי תורה, ולא כקצת חכמים שילמדו לתלמידים בדרך ארוכה בהצעת כמה הקדמות ובדברים עמוקים, יקוצו בהם ולא ידעו ולא יבינו מאור עינים ...ובחנוכה הוא עת לקרב האדם אל השם על ידי התורה כמו מאז ומקדם בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, שהיוונים טמאו כל השמנים הם כל החכמות ולא נשאר כי אם פך אחד של שמן היא התורה, ולא נשאר כי אס מעט מזעיר ונעשה נס, שלא היה כי אם מעט על יום א' ודלקו שמונה ימים, כי העולם הוא נבנה על ידי שבעה ימים ואחר כלות השבעה מתחילין עוד שבעה ימים אחרים, וזהו הנקרא שבעת ימי הבנין, ומתתיהו בן יוחנן היה עובד את השם בשכל גדול וזהו כהן גדול, והמשיך בעבודתו להאיר שמנה ימים היינו מעולם הבינה, להאיר שמנה הנרות. ... היינו שהשמן מרמז על חכמה כנ"ל, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ומלמד את האדם שכל איך לעבוד את הש"י בשכל ותבונה, וכל זה הוא ע"י מצות הדלקת נר חנוכה, וכאז כן עתה בכל דור בבוא עת וזמן מצוה זו. ולכן אמרו חז"ל פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהם בחנוכה... רק שקשה עליו על האדם ליכנוס בתוך קדושת שבת, כי רם ונשא הוא השבת כי הוא שמא דקב"ה, ואיך יכול לקרב אל מקום גבוה ורם כזה, אך בחנוכה כביכול השם מוריד את עצמו למטה מעשרה אל האדם לקרבו, וזהו פתילות וכו' שאין מדליקין בשבת וכו' כי כמו בנר נותנין לתוכו פתילה וממלאין אותה בשמן ומדליקו, כמו כן האדם הוא פתילה, ושמן הוא החכמה שהשם ממלא בו ומדליקו להיות מאיר במעשיו ובעבודתו את השם, והנה הפתילות הם בני אדם, שאין נדלקין בשבת, שהאור אין נאחז בו מחמת שהפתילות לא טובים והאור מסוכסכת בהם ואי אפשר לעלות כנ"ל ושיאחז בהם האור, מדליקין בפתילות אשר לא טובים כנ"ל בחנוכה, כי השם כביכול בעצמו מוריד את עצמו אל האדם ומאחיז בו את האור להדליקו ולשוב ולחזור אל השם ולעובדו בהתלהבות ובשכל גדול כנ"ל, וזה נעשה בכל שנה בבוא הזמן של מצות נר חנוכה. ובודאי קודם מתתיהו לא היה צריך למצוה זה, רק שבימיו טמאו כל השמנים ולא נשאר כי אם פך אחד הוא התורה והיו מעט, שלמדו בשכל קטן, והוא היה כהן עובד השם בשכל גדול והמשיך והדליק את שמנה הנרות כנ"ל, ונעשה נס והיתה מפלת היוונים... ספר נר מצוה עמוד כא והתבאר, כי מלכות יון הוא מוכן להתנגד לישראל במה שיש להם תורה ומצות אלקי'. כי אל מלכות זו שייך לה החכמה שהיא שכל האדם בלבד, לא השכל האלקי הנבדל, אשר היא התורה האלקית שהיא השכל הנבדל האלקי לגמרי. וכן אל בית המקדש. שיש לו מעלה אלקית קדושה, הם מתנגדים ביותר לה, המלכות הזאת. כי התורה ובית המקדש הם שתי מדרגות זו על זו, כמו שאמרו (אבות פרק ה, משנה כ) בכל מקום שנים אלו יחד יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך, כמו שהוא מבואר במקום אחר. ולכך היו מתנגדים אל המצות התורה ולבית המקדש בפרט, ולכך הנס שנעשה להם היה בנרות של בית המקדש (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור וכו'
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34633145
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישב - תשפ"ה לפ"ק
12/20/2024
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישב - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וישב תשפ"ה לפ"ק הנושא: החסרון והעדר שנמשך כשהוא יושב ונח ספר בראשית פרק לז וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן רש"י על בראשית פרק לז פסוק ב ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו/א אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ונאמר וישב ישראל בארץ גשן ויקרבו ימי ישראל למות וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע המלך הוא באדום ספר דרך חיים - פרק ב משנה ב ועוד יש לך לדעת, מה שאמר כי יגיעת שניהם משכחת עון שתלה הדבר בעמל ויגיעה, וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל. ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין ק"ו, ב') אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשטים מה כתיב בתריה ויחל העם לזנות וישב יעקב מה אירע מכירת יוסף וישב ישראל בארץ מצרים מה כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וישב ישראל ויהודה לבטח מה כתיב ויקם ה' לשטן לשלמה, ובמדרש (ב"ר פל"ח) מפרש עוד וישב ישראל בשטים אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ע"כ. ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון, אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה. ואין דבר זה דומה כאשר האדם בעמל וחסר השלמה והוא עומד אל ההשלמה כי מאחר שהוא עומד אל ההשלמה אין דבק בו חסרון, [ספר תפארת ישראל - פרק ג כי האדם הזה לא נברא בשלמותו האחרון והוא נברא להוציא שלמותו אל הפעל, וזה אדם לעמל יולד שהוא נולד ונמצא אל תכלית העמל דהיינו להוציא השלמות אל הפעל, ולא יגיע להיות נמצא בפעל לגמרי לעולם אבל תמיד יהיה עמל להוציא שלימותו אל הפעל וזה שלימותו האחרון. ולפיכך אמר אדם לעמל יולד והעמל הוא היציאה אל הפעל, ותמיד הוא בכח עוד לצאת אל הפעל כי זה האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, וכמה שהוא יוצא אל הפעל נשאר בכח לצאת עוד אל הפעל תמיד] המשך בספר דרך חיים ודבר זה רמזו בפרק חלק (סנהדרין צ"ט, ב') דאמרינן שם יצר הרע מאימתי נתן באדם ואמר שנתן בו משעה שיוצא ממעי אמו דכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו חסר כתיב משננער לצאת מבטן אמו נתן בו יצר הרע, ומעתה יקשה לך למה דוקא משיוצא לאויר העולם, אבל יש לדעת כי טעם זה כמו שבארנו, כי יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות כמו שאמרו בפ"ק דבבא בתרא (ט"ז, א') והיצר הרע שנתן באדם הוא עצמו השטן והמלאך המות שמביאים האדם אל ההעדר והמיתה והכל הוא ענין אחד, ולפיכך כל זמן שלא יצא האדם לאויר העולם שלא נשלם והוא מתנועע אל ההשלמה, אין דבק בו ההעדר שהוא הפך ההויה ולא ימצאו שני הפכים ביחד, אבל תכף שננער מבטן אמו והוא נמצא בפעל בשלימות ואינו עומד אל הויה עוד, אז דבק בו ההעדר שהוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות שדבק בכל הנמצאים. כלל הדבר כי היצר הרע והשטן אין להם כח על דבר שהוא עומד אל הויה, וזה אמרו כל ישיבה אינו אלא צער, שכאשר האדם עמל בעצמו וכל בעל עמל מורה שאינו בשלימותו בפעל, וכל שאינו בשלימותו הוא מוכן ועומד אל ההויה ואל ההשלמה ולא דבק בזה ההעדר והוא השטן, אבל כאשר ישב האדם וישיבה לאדם כאלו היה בשלימות בפועל שהוא נח ואינו עומד אל השלמה, אז ההעדר הדבק בנבראים נמשך אחר זה ולפיכך כל ישיבה אינו אלא צער. ספר בראשית פרק כה פסוק כה (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו רש"י אדמוני סי' הוא שיהא שופך דמים (בראשית רבה) כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר המלאה שער ... ויקראו שמו עשו הכל קראו לו כן לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה מדרש רבה בראשית - פרשה עד פסקה יב ר' ירמיה אמר חביבה היא המלאכה מזכות אבות שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות זכות אבות הצילה ממון שנאמר לולי אלקי אבי וגו' ומלאכה הצילה נפשות את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים וגו' ספר דרך חיים - פרק א משנה י שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וזה שאמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות הוא השררה, ובא הזוג הזה לתקן את האדם באהבה וביראה, וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (פ"ו ע"א) ואהבת את ד' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו שהתבאר בנתיבת עולם. והדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם. מדרש תנחומא ויצא - פרק יג (יג) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד שנאמר לולי אלקי אבי אלקי אברהם וגו' א"כ לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א) צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו המשך בספר דרך חיים וכן מה שאמר במדרש אין ישיבה אלא תקלה, כי אחר הישיבה נמשך היצר הרע אשר כבר בארנו שהוא יצר הרע הוא השטן שהוא נמשך אל הנבראים כאשר הם בהשלמה וזה כאשר הוא יושב והוא נח, שהרי היצר הרע נתן באדם כאשר הוא בפועל ולפיכך כאשר הוא בשלימות הוייתו ונקרא אז יושב, ואז נאמר כל ישיבה אינו אלא תקלה כמו שאמרנו. ומכל מקום התבאר לך מה שאמרו שיגיעת שניהם משכחת עון, כאשר האדם עמל בשני חלקיו מסלקין העון כי לא נמצא היצר הרע באדם כאשר אין אחד מחלקיו נמצא בפועל השלימות, ומסולק מן העון כי אין יצר הרע מתגרה בו. ופירושו ברור הוא למביני מדע, כי בעל העמל מסולק מן החטא שהוא עמל לצאת לפעל השלימות, וצריך שיהיו שניהם בעמל כי אם אין שניהם בעמל דהיינו לצאת לפעל מצד גופו כאשר עמל להשלים גופו בדרך ארץ, ולהשלים נפשו בתורה השכלית ואז גופו ונפשו מסולק מן החטא ומסולק מן היצר הרע ולא יבא לידי חטא, אבל אם אין שניהם בעמל סוף סוף ימצא היצר הרע באחד מהם ולא יאמר בזה שהוא מסולק מן החטא. ויש לך להבין בחכמה כי אלו שני דברים שזכר דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה, כנגד שני יצר הרע שברא הקב"ה יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, ועל ידי שהאדם עמל בדרך ארץ לצורך גופו מסלק יצרא דערוה ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דעבודה זרה. והדברים האלו עמוקים מאד בחכמה ואין להאריך כאן יותר כי נתבאר במקום אחר, אבל רמזנו עליהם להבין מעט מדבריהם והנה עולה הכל לענין אחד. ואמר כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, רצה לומר מפני שהוא אדם חסר כי אין לו מלאכה המשלמת את האדם, ואם אין עם התורה מלאכה דבר זה חסרון לאדם מה שראוי לו וכל דבר שהוא חסר בעצמו אין קיום לו. ואמר שגוררת עון, וזה כי הדבר החסר ממה שראוי, נמשך אחריו עוד חסרון והוא החטא שאין חסרון יותר מזה, ואצל תורה שיש עמה מלאכה אמר שמשכחת עון ר"ל אפילו עון ששייך לבא משכחת ממנו, ואם אין עם התורה מלאכה אפילו עון שאין שייך לזה גוררת ממקום אחר, ולכך אמר שסופה בטילה וגוררת עון כמו שהוא לדבר שהוא חסר. ואם היו הרבה חכמים שלא היה להם מלאכה היה להם משא ומתן שהוא כמו מלאכה, או שכל כך חשקה נפשם בתורה שהיה קיום לתורתם, ואין פירוש המאמר הזה רק כך כי דברי חכמים בנוים על חכמה כאשר האדם יעמיק בחכמה לא יהיה לו ספק בזה מדרש רבה בראשית - פרשה פז פסקה ד (ד) ויהי אחר הדברים וגו' הרהורי דברים היו שם מי הרהר יוסף הרהר אמר כשהייתי בבית אבא היה אבא רואה איזה מנה יפה היתה שם והיה נותנה לי והיו אחי מכניסין בי עין רעה עכשיו שאני כאן מודה אני לך שאני ברווחה אמר לו הקב"ה הטליס חייך שאני מגרה בך את הדוב
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34543245
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישלח - תשפ"ה לפ"ק
12/13/2024
במשנתו של מהר"ל – פרשת וישלח - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וישלח הנושא: גדרי מדת התמימות – גודל מעלתה, מדריגתה, וסגולתה פרשת וישלח פרק לב (כה) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר (כו) וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו מסכת חולין דף צא/א דאמר ר' יהושע בן לוי מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד כתיב הכא בהאבקו עמו וכתיב התם וענן אבק רגליו ספר נתיבות עולם ב - נתיב התמימות - פרק א ובספרי (שופטים י"ח) כשאתה תם חלקך עם ה' אלקיך, וכן דוד אומר ואני בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם ע"כ, הרי לך מי שהוא תם חלקו עם השם ית' והוא נצב וקיים. ויראה שלכך תי"ו של תמים תהיה עם ה' גדולה, לרמוז על המדריגה האחרונה שמגיע אליו מי שהוא תמים ויש לו הקיום הנצחי ואין שולטים בו מתנגדיו וכמו שאמר דוד (תלים כ"ו) ואני בתומי אלך פדני וחנני. ר"ל כאשר הוא הולך בתומו הקב"ה הוא פודה אותו משונאיו אשר לא ישלטו בו, ויותר ע"ז כי הש"י מקיים אותו עד שהוא נצחי לגמרי וכמו שמוכיח הכתוב השני ואני בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. הרי לך שני דברים שנמצאו בתמים, האחד שהקב"ה פודה אותו מיד שונאיו, ויש לו קיום נצחי עם זה. ואלו שני דברים נרמזים בלשון זה תמים תהיה עם ה' אלקיך, כי כאשר הוא עם ה' יוצא מיד אשר רוצים לשלוט בו, וכאשר הוא עם ה' מקבל הקיום הנצחי מן השם ית' וכדכתיב (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, הרי שהדביקות בו ית' גורם לו הקיום הנצחי. ומי שמבין בחכמה יבין שאלו שני דברים היו ביעקב כי יעקב לא מת והיה צורתו חקוקה בכסא הכבוד עם השם ית', והיה יוצא מכל המתנגדים שלא שלטו עליו עד שעולה על הכל ומגיע עד כסא הכבוד, ולפיכך היה מתאבק עם המלאך כאשר היה מתנגד לו עד שהיה האבק מגיע עד כסא הכבוד כמו שדרשו ז"ל (חולין צ"א, א'), ויתבאר בסמוך. וכל זה בשביל שהיה יעקב איש תם וסימן לזה כי תם הפך מן מת, כי מי שיש בו מדת התמימות שאינו יוצא חוץ מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל ולפיכך בעל המדה הזאת אינו סר מן הש"י, כי כל מי שהוא מתחכם ויוצא בחכמתו חוץ לתמימות מה שהוא בעצמו דבר זה הסרה מן הש"י כאשר יוצא בתחבולות חכמתו, וזה בודאי הסרה מן הש"י. ...כמה גדול התמימות, ולכך אמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים (ל"ב, א') א"ר יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' עם חסיד תתחסד ועם גבר תמים תתמם, ר' אושעיא אמר כל המתמים עצמו השעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים, אמר רבי כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא באל"ף למ"ד כתיב אלא משום מדה כנגד מדה, תני אהבה בריה דר' זירא כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין לכנוס בה שנאמר כעת יאמר ליעקב וגו' ע"כ. ובודאי מה שאמר כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו הוא ג"כ טעם מדה כנגד מדה כמו שהוא ההפך כל המנחש לו נחש. וטעם שניהם הוא שאלו מיוחדים שיהיה הש"י נוהג עמהם מדה כנגד מדה הן לטוב הן לרע, וזה כי מצד שהוא תמים הוא עם הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, ומאחר שהוא עם הש"י מצד שהוא תמים ג"כ הש"י הוא עמו, כפי שהוא עם הש"י כך הש"י הוא עמו, ולכך הש"י מתמים ג"כ עמו כאשר הוא תמים עם הש"י, וכך המנחש שהוא הפך המדה הזאת וכדכתיב בקרא לא ימצא בך מעביר וגו' מעונן ומנחש וגו' תמים תהיה עם ה' אלקיך, ואמרו בספרי (שופטים י"ח) אם אתה עושה האמור בענין אתה תמים ואם לאו אין אתה תמים, הרי לך כי המנחש הוא הפך התמים והוא יוצא מן התמימות לגמרי, ומפני שהוא יוצא מן התמימות ולפיכך אם מנחש לו נחש ג"כ, ועוד יתבאר. וכבר בארנו כי המתמים עצמו הוא עם הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך וגו', וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן הש"י אליו ואינו מתחכם מדעתו, ואדם כמו זה אינו ברשות עצמו רק הוא עם הש"י וכדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, שכאשר תהיה תמים אין אתה מתחכם בתחבולות שלך שהם מעצמך, כי כאשר הוא משכיל השכל הוא מן השם ית', אבל הערמה והתחבולה הוא לאדם מצד עצמו, ובשביל כך אינו עם הש"י. ובפ' ערבי פסחים (קי"ג, ב') מנין שאין שואלים בכלדיים שנא' תמים תהיה עם ה' אלקיך וגו' כי השואל בכלדיים היינו ידיעות העתידות ע"י אצטגנינות, אין נחשב זה תמים כאשר רוצה לדעת העתידות ע"י אצטגנינות, ואילו השואל את הנביא על העתידות בודאי ראוי, וזה מפני כי הנביא מתנבא מן הש"י, אבל השואל בכלדיים אין דבר זה מן הש"י וכאלו הוא רוצה שיהיה תחת המזל כאשר ידרוש מן המזל ודבר זה מוכח שאינו תמים עם הש"י.. ומפני כך אמרו כי סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו שזהו מתעלה להיות עם הש"י וכדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, ולא כן מדת האהבה אף שמדת האהבה מצד השכל בלבד, אבל האדם שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו וכאלו האדם מצד עצמו אל הש"י וכמו שאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, ולפיכך התמימו' ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה, והדברים האלו עמוקים מאוד ואין להאריך בזה. [מהר"ל – חידושי אגדות נדרים - ומפני כך אמרו כי סופו של התמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימתו שהוא מתעלה להיות עם השם יתברך וכדכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך, ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה ג"כ דביקת בו יתברך מצד האהבה ודבר זה מצד השכל, אין זה שהוא תמים גמור שהאהבה מצד השכל בלבד, אבל האיש שהוא תמים היא מצד עצמו כי התמים אינו פועל בשכלו וכאלו האדם מצד עצמו אל השם יתברך, וכמו שאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך ואמרו אם אתה תמים אתה עם ה' אלקיך ולפיכך התמימות ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה כאשר הוא אל השם יתברך והדברים האלו עמוקים מאד אף שנראים נגלים לכל ואין להאריך בזה] רמב"ם יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק ב [ (א) הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך ונאמר את ה' אלקיך תירא: (ב) והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם] המשך מהר"ל בנתיבות עולם ואמר כל שאין מנחש מכניסים אותו במחיצתו שאין המלאכים יכולים לכנוס שם ודבר זה מה שהתבאר למעלה. ומה שאמר הכתוב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כי יעקב חלקו התמימות כמו שאמר הכתוב ויעקב איש תם, וכבר התבאר כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, כמו שאמרו (חולין צ"א) צורת "תם" חקוקה בכסא הכבוד, כיון שאמר צורת תם חקוקה בכסא הכבוד מוכח כי מצד התמימות זכה לזה. ובמחיצה זאת אין המלאכים יכולים לכנוס, כי המלאכים סובבים את הכסא ואין חשוב מדריגה שהם תחת הכסא, אבל מעלתו של יעקב מגיע עד עצם הכסא. ומפני זה היה יעקב יכול למלאך שהיה מתאבק עמו כדכתיב כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וזה אמרם בפ' גיד הנשה (חולין צ"א, א') בהאבקו עמו אמר ריב"ל מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד נאמר כאן בהאבקו עמו ונאמר להלן וענן אבק רגליו, ופי' דבר זה כי הכח שמחייב מן אחד נקרא אבק, כי האבק מתחייב ובא מכח האדם כאשר הוא מתאבק, ואמר כי כח אשר היה מתחייב מן יעקב ומן המלאך היה מגיע עד כסא הכבוד לפי ששניהם מגיע כחם עד כסא הכבוד, כי המלאכים סובבים כסא כבודו ית' ויעקב צורתו חקוקה בכסא הכבוד והיה כח שניהם מגיע עד כסא הכבוד, אמנם יעקב היה יכול למלאך מפני שהוא לפנים שצורת יעקב חקוקה בכסא ואילו המלאך אינו כך. וזה שאמר כאן כל שאינו מנחש והוא תמים, הוא אל הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, והוא בפנים לגמרי והמלאך מבחוץ עד שהמלאכים אומרים מה פעל אל כי הוא בפנים והמלאכים בחוץ, שהרי צורת יעקב שהיה תם חקוקה בכסא הכבוד ואין דבר יותר מבפנים מן זה, וכל זה מפני כי לא נחש ביעקב וקסם בישראל רק הם תמימים, ומצד שהם תמימים יש להם מדריגה זאת. ודבר זה תבין מאוד מאוד יושר דברי אמת (אגרות) ...רק בקשתי ממך לזכור אפילו בזכרון כל שהוא מה שקבלת ממני שני דברים בלבד, דהיינו אז"ו אז"ו וכל מה שתוכל לשמח לבך תעשה כי (משלי יז כ) לב שמח ייטיב גהה' ומלת גהה ר"ל ההגיון והמחשבה.. מדרש רבה בראשית - פרשה סח פסקה ב (ב) רבי שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכא) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבוא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד ... חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' (שם) אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך הנה לא ינום ולא יישן וגו' ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ישמור את נפשך ממלאך המות ה' ישמר צאתך ובואך ויצא יעקב ספר נתיבות עולם ב - נתיב התמימות - פרק א בספר משלי (ב') כִּי־יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ־אָרֶץ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ, וּ֭רְשָׁעִים מֵאֶ֣רֶץ יִכָּרֵ֑תוּ וּ֝בוֹגְדִ֗ים יִסְּח֥וּ מִמֶּֽנָּה שלמה המלך ע"ה בא לבאר מעלת היושר ומעלת התמימות. וההפרש אשר יש בין שתי המדות האלו, כי בכל מקום נזכרו ביחד, כדכתיב (תהלים כ"ה) תום ויושר יצרוני, (שם ל"ז) שמר תם וראה ישר וכן הרבה, ויעקב שנקרא איש תם והיה נקרא ישורון, ושניהם הם נאמרים על אשר אינם יוצאים מן הראוי. וההפרש אשר ביניהם כי הישר מצד שכלו וחכמתו מתבונן לעשות הישר, והתמים הוא שהולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות רק הולך בדרכו בתמימות, ויעקב היה לו שתי מדות שהרי נקרא יעקב איש תם והיה נקרא ישורון ג"כ. כי דברים של עצמו היה נוהג בתמימות דהיינו הדבר שהוא מגיע אל עצמו, ודברים המגיעים אל אחרים ובזה אינו ראוי התמימות, ובזה שייך שהיה מתבונן בשכלו לעשות הישר. מדרש רבה בראשית - פרשה עג פסקה ח ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי - ראובן בעי בי ושמעון בעי בי.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34437420
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויצא - תשפ"ה לפ"ק
12/13/2024
במשנתו של מהר"ל - פרשת ויצא - תשפ"ה לפ"ק
בעזהשי"ת מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת ויצא תשפ"ה לפ"ק הנושא: בית המקדש הוא המקום שהשי"ת יש לו חבור ודביקות עם התחתונים פרשת ויצא פרק כח (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח/א ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל רש"י הר המוריה, ושדה דיצחק, ובית קל דיעקב כולם בהר הבית התפללו ספר נצח ישראל - פרק נב אמרינן בפרק האשה (פסחים פח.) אמר רבי אליעזר, מה דכתיב (מיכה ד, ב) "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' לא נאמר, אלא "אלקי יעקב". לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר (בראשית לה, ז) "ויקרא יעקב למקום אל בית אל", עד כאן. וביאור ענין זה, דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. (עיי' הגו"א להלן כעי"ז) ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המדה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב (תהלים לו, ו) "צדקתך כהררי אל". כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המדה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מדה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש - שבו חבור השם יתברך לתחתונים - "הר", לפי שעל ידי מדת אברהם - שהיא מדת החסד - החבור הזה: וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלקית, ועל ידי מדה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש 'שדה', כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד למדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים. ולפיכך לא היה מי שקראו 'בית' רק יעקב, כי הבית ששם הדירה, הוא החבור בעצם. ולפיכך אברהם, וכן יצחק, אין מדתם מביא החבור הזה - שהוא בבית המקדש - בעצם, רק שלא בעצם. ודבר זה יש לו הסרה, וכמו שהתבאר לך פעמים הרבה, כי הדבר שאינו בעצם, רק בשביל סבה מה, יש לו הסרה. אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו. ולפיכך מצד מידת יעקב החבור בעצם, ולדבר זה אין לו הסרה, ולפיכך קרא אותו יעקב 'בית'. ולפיכך נאמר (מיכה ד, ב) "ואל בית אלקי יעקב", שהכוונה בזה שהבית הזה, שהוא החבור של השם יתברך עם הנמצאים בעצם, הוא בשביל "אלקי יעקב", אשר מדת יעקב גורם דבר זה שהשם יתברך דר עם התחתונים על ידי החבור בעצם. ואמר "אל בית אלקי יעקב", רוצה לומר כי הבית עשוי לדירה, לכך הוא חבור בעצם, ודבר כזה אין לו הסרה. אבל ההר והשדה אינו כך, ואם יש לאחד שם דירה, הוא לזמן, בשביל שהיה חפץ לדור שם, ויוסר דבר זה, מאחר שאינו עשוי לדירה. ואינו כמו הבית, כיון שהוא עשוי לדירה, לא יסולק דבר זה. גור אריה . וקשה מאי קדושתו של אמצע הסולם שהיה הבית המקדש מכוון כנגדו, בשלמא ראש הסולם או רגלי הסולם במקום שהסולם שם עומד - יש קדושה, אבל במקום אמצע הסולם מאי חשיבות איכא (קושית הרמב"ן), ...יש לומר שדעת רש"י שראוי שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם - והוא שפוע הסולם, וזה כי הסולם היה עומד בארץ וראשו בשמים (פסוק יב) לומר כי העולם התחתון קשור בעליונים, ועולים השמימה כסולם הזה שיש מדריגות בה, כן יש מדריגות מן הארץ עד השמים...אמנם בית המקדש במה שהוא בית וועד השכינה, ושם יבא האדם לעבוד את ה' (דברים יב, יא), יש בו שני הצדדים - מתיחס לעליונים ותחתונים, והכל שוים בו, ולא יאמרו העליונים 'לנו הוא זה' במה שרשות בני אדם בו, ולא יאמרו בני אדם 'לנו הוא זה' במה שהוא מקדש ה', ולכך ראוי שיהיה בית המקדש עומד תחת אמצע שפוע הסולם, שהסולם הוא התחלפות בין עליונים לתחתונים הולך מצד אל צד, ובית המקדש כלול משניהם תחת אמצע הסולם, ולפיכך ראוי ונכון שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם. ספר ישמח משה - פרשת ויצא והנה ה' נצב עליו, ר"ל למעלה מהן, והבן זה. (ב) ירמוז והנה סולם מוצב ארצה וגו'. כי כל הדברים של מטה הם דוגמה של מעלה, וזה תכלית כונת הבריאה שהתחתונים יעלו למעלה ויתאחד זה בתוך זה. ועוד ראה והנה מלאכי אלקים כולם קרוים כן, אף הצדיקים כמו דאיתא בויקרא רבה (פ"א סי' א' ויק"ר פ"א א'), עולים ויורדים בו קאי על אלקים הנזכר בקרא, על דרך שכתב רש"י בשיר השירים (ז ב) בפסוק מה יפו פעמיך וגו' (ד"ה מעשי). כי הן מונין קילוסו מלמעלה למטה, לפי שהן באים לרצותו להוריד שכינתו למטה, והתכלית הנצמח מזה הוא והנה ה' נצב עליו, כי במדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), ואמר הקב"ה אתם עשיתם אותי חטיבה אחת כדאיתא בברכות (דף וא"ו ו' [ע"א]),... ספר נועם אלימלך - פרשת ויצא או יאמר והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב. דהנה כתיב תפלה לעני כי יעטוף דהנה הצדק צריך להעלות העולמות התחתונים מלמטה למעלה עד שורשם וזה נקרא עיטוף דהיינו שכל עולם נעשה לבוש ועיטוף לעולם השני לו וכן עד סוף כל המדרגות... פירוש שהצדיק צריך להעלות במחשבתו בדביקותו עד רום המעלות שהוא מקום הלובן שכולו רחמים וזהו לפני ה' כו' וזהו והיה העטופים ללבן כו' גור אריה על רש"י על בראשית פרק כח פסוק יא ...דע כי מעלת יעקב מעלה נפרדת ומיוחדת מאוד, ידוע לחכמים ולמשכילים בחכמה שהיה קדוש ונבדל מכל עניני העולם, ולפיכך נאמר אצלו (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב", נקרא השם יתברך "קדוש יעקב" על שם שהיה יעקב הקדוש והנבדל, ודבר זה ידוע למשכילים בענין יעקב. ודבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד, כאשר ידוע לחכמים. וידוע כי יעקב עיקר האחדות, ולפיכך אמרו בני יעקב אל יעקב 'כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד' (פסחים נו.). ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל רק אחדות, לכך היה המריבה 'עלי יניח צדיק את ראשו תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא/ב תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה בעו לסכוניה מיד והנה ה' נצב עליו אמר רבי שמעון בן לקיש אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כאדם שמניף על בנו רש"י בעו לסכוניה - מחמת קנאה נצב עליו - לשמרו שמניף על בנו - במניפה להצילו מן השרב מדרש רבה בראשית - פרשה סח פסקה יב שנאמר (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה עולים למעלה ורואים איקונין שלו ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן משל למלך שהיה יושב ודן עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן אבן עזרא (טז) אכן יש ה' - הטעם בעבור שימצאו מקומות יראו שם נסים. ולא אוכל לפרש למה זה כי סוד מופלא הוא:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34310705
info_outline
במשנתו של מהר"ל - פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק
11/29/2024
במשנתו של מהר"ל - פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק הנושא: כל ישראל בני מלכים הן ספר בראשית פרק כה (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ רש"י (כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה' ויתרוצצו - ע"כ המקרא הזה אומר דורשני שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס לצאת. ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹייִם \{גוֹיִם\} בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר רש"י שני גוים בבטנך - גיים כתיב כמו (המו) גאים אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ע"א יא). מזרחי אלו אנטונינוס ורבי. פירש רש"י, אנטונינוס מבני עשו, ורבי מבני יעקב. ואם תאמר, היאך אפשר לומר על רבי שהיה משתדל בהנאת גופו בצנון וחזרת וקישות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והא אמרינן בשילהי פרק הנושא, "שבשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה". ופירש רש"י, "ולא נהנתי בעולם הזה אפילו לפי הטורח שיגעתי באצבע קטנה שלי", פירוש, שהוא דבר מועט. ואמרו במדרש, "כשם שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו, כך יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" ומייתי ראיה מהא עובדא דרבי. כבר תרצו בזה, דמכל מקום אוכלי שלחנו היו רבים, ועל אותו שלחן אמרו שלא פסק ממנו לא צנון ולא חזרת וכו' גור אריה [לא] אנטונינוס ורבי. ונראה לא שהיה זה מרמז על אנטונינוס ורבי בלבד, אלא על כללות שתי האומות מרמז, כי כמה וכמה מלכים עמדו מעשו (ר' להלן לו, לא-לט), ומה בא לומר במלך זה בלבד יותר מכל המלכים, רק כי רבי ואנטונינוס היו ביחד דומה ליעקב ועשו, זה נשיא ישראל וזה מלך אדום (ב"ר עה, ו), והיו בזמן אחד שנראה זה יותר בהם, שהם היו ראש לאומתם, והחשוב שבאומה ראוי להיות נראה חשיבות זה יותר.... ומרמז על כלל ישראל ואדום שיש להם ענין מיוחד, שהם גיים, ורוצה לומר כי נפש חשוב יש להם, ונוהגים במאכל שלהם בחשיבות, וזהו שאמרו כי 'לא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת'. ורוצה בזה כי יש אוכל אכילתו כבהמה ואינו מחשיב עצמו, אבל ישראל ועשו אין נוהגין כך, רק מתקנין תקון הראוי לאדם להחשיב עצמו. וכן יש במסכת עבודה זרה (ב ע"ב) שאמרו אדום הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות תקננו, והכל לעדן את נפשם. וכן אדום נוהגין עד היום במלבושיהם להתכבד מאד יותר משאר אומות, וגם בבניינים נאים, לא כמו ישמעאל שאינם מקפידים על מאכלם ועל מלבושם ועל מרחצאותיהם. וכן היו ישראל נמשכים אחר זה מפני מעלתם וחשיבותם בעצמם. לכך אמר 'שני גאים בבטנך', ורוצה בזה כי אומות חשובות שיש להם חשיבות נפש והשתא נראה מה שאמר רבי בשעת פטירתו שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, זה אין דומה לזה, דצנון וחזרת אין זה הנאה כלל, אלא שהיה בוחר בזה להחשיב את עצמו, והוא דרך החשובים כאשר ראוי לפי חשיבות הנפש שלהם, אבל שיהיה נוטה אחר הנאתו ותאותו - לא נטה. אבל התוס' תרצו בפרק קמא דעבודה זרה (יא. ד"ה צנון) בענין אחר, ולפי הנראה לא קשיא כמו שאמרנו, דזה לא נחשב מן התאוות כלל, רק מן הגאות שמחשב עצמו. מדרש רבה איכה - פרשה ד פסקה ב בני ציון היקרים מה היתה יקרותן...ד"א מה היתה יקרותן לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה פסקה ד ...ד"א מה היתה יקרותן שלא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שהיה יודע עם מי סועד ולא היה חותם עד שהיה יודע עם מי חותם לקיים מה שנאמר (שמות כ"ב) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס עירובין דף פה ע"ב בֶּן בּוֹנְיוּס אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמַר לְהוּ, פָּנוּ מָקוֹם לְבֶן מֵאָה מָנֶה, אָתָא אִינִישׁ אָחְרִינָא, אָמַר לְהוּ, [דף פו ע"א] פַּנוּ מָקוֹם לְבֶן מָאתַיִם מָנֶה. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׂמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי, אָבִיו שֶׁל זֶה יֵשׁ לוֹ אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם, וּכְנֶגְדָּן אֶלֶף עֲיָירוֹת בַּיַבָּשָׁה. אָמַר לֵיהּ, כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל אָבִיו, אֶמוֹר לוֹ, אַל תְּשַׁגְּרֵהוּ לְפָנַי בַכֵּלִים הַלָּלוּ. לחם שמים ליעב"ץ על אבות פרק ו משנה ה ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. פירוש יותר מהרגלך. לא תחמוד להוסיף עליו. שכל המוסיף גורע. ואמר המשל גמלא אזיל למבעי קרני. אודני דהוו ליה גזזי מניה. אבל הכבוד שאתה למוד ורגיל בו לא תניחהו. והחזק בו. שכך אמרו חכמים לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. ואפי' בשעת הסכנה כמו שלמדנו מחמ"ו. ואמרו במתא שמאי. בלא מתא תותבאי. ורבי הקפיד על בן בוניוס. העשיר שבא לפניו בכלים פחותים. והמקפיד על כבוד גופו העשוי בצלם. בודאי יקפיד על כבוד נשמתו ביותר שהיא בצלם אלקים ודאי. לפיכך יחוש אדם על כבודו הקנוי לו. שלא יהא לבוז. ואמר דוד המע"ה עד מה כבודי לכלימה. כך נ"ל דבר הגון ומתקבל בכוונת בבא זו. ומה שאמרו בו המפרשים. רחוק מכליותי תלמוד בבלי רש"י על סנהדרין דף צב/ב תני דבי רבי אליעזר בן יעקב אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו שנאמר באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון וגו' רש"י אל ישנה מן הרבנות שלו - שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן... תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה/ב מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי רש"י במתא שמאי - בעירי איני צריך להתכבד, אלא בשמי שאני ניכר בו: בלא מתא - במקום שאינה עירי: תותבאי - כבודי תלוי בשמלתי, שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב) קידושין דף מ/ב תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות רש"י ופסול לעדות - דכיון שאינו מן היישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל ספר חובות הלבבות - השער השלישי - שער עבודת האלהים - פרק ד והמותר מתחלק לשלשה חלקים: די - הסיפוק, והריבוי, והקיצור... והחלק השלישי מן המותר הוא הקיצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר די - הסיפוק במאכל, ובמשתה, ובמלבוש, [ובמשגל], ובדיבור, [ובשינה], ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה. וזה ייחלק לשני חלקים, שיהיה חסידות או לענין העולם. ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות - הוא משובח, ויש עליו גמול, כמו שאמר החכם (קהלת ז ד): לב חכמים בבית אבל ולב כסלים בבית שמחה. ומה שיש ממנו לענין העולם, והוא להותיר ממנו (ממונו), או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו - זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה (הבינוני), והוא חומס את גופו, וזה מפני רוב אהבתו בעולם, ואמרו קצת החכמים: מי שפורש מן העולם לאהבת העולם כמי שמכבה האש בתבן... ספר נצח ישראל - פרק ז ומפני כי אדום נוהגים בחשיבות יותר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נז ע"ב) "שני גויים" (בראשית כה, כג), שני גאים בבטנך, רמז בזה כי אדום נוהג בחשיבות, כמו שאמר (ברכות נז ע"ב) שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, וכמו שהתבאר בחבור גור אריה. וחשיבות אדום הוא מצד הנהגתם, והם מחשיבים עצמם. וחשיבות ישראל מצד עצמם. ולפיכך קראם (גיטין נח.) 'חשיבי דרומאי', כי החשיבות בהם יותר, ומנהג שלהם שהיו מתיקרים מאוד, וזהו יופי שלהם. וישראל אף על גב שלא היה להם שום הנהגת חשיבות, היו מגנין הפז ביופים מצד עצמם ספר גבורות השם - פרק ח וזה סוד גדול בענין אדום שהוא אומה פחותה בעצמה אלא שהיא גוזלת, וכמו הגזלן אשר יש לו ממון רב בשקר, ואין זה בעצמו מצד שנתן השם יתברך אליו רק גוזל אחרים, כך חשיבות אדום אינו מפני עילוי מציאותם בעצמם עד שיהיו חשובים בעצמם, רק הם מציאות שקר ולוקח דבר שאינו ראוי, וכל הדברים האלו ידועים בענין אדום שהוא קטן ובזוי לפני הקדוש ברוך הוא ובעולם הזה הוא גדול תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיג/ב דאמר אביי רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן רבן שמעון בן גמליאל דתנן לא את הלוף ולא את החרדל רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין רבי שמעון דתנן בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת שכן דרכן לסוך בחול רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא גבורות השם פרק סא יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם השעבוד במקרה, כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין ולא עוד אלא אף מלכים שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל, ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה סנהדרין דף כ/ב כך מלך על כל העולם כולו ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו' ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו רש"י על מקלו - שהשליכו אשמדאי מכסאו, כדאמרינן במסכת גיטין (סח, ב) תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נח/א תנו רבנן מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע ספר בראשית פרק לט (א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה (ב) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי (ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ (כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ חידושי אגדות למהר"ל – ע"ז דף י"א וכבר התבאר כי היה ליעקב צלם אדם הראשון, וכמו שמעלת יעקב הוא הצלם האלקי באמת שהיה לאדם הראשון וזה ירש יעקב ממנו, כך ירש עשו את בגדי אדם הראשון, כמו שאמרו במדרש וכדכתיב (בראשית כ"ז) את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. ועל ידי הבגדים מתדמה כאדם, אף כי אינו אדם באמת. בראשית פרק כז (טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן (טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו (יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ (יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי (יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ (כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי (כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו רש"י (כא) גשה נא ואמשך - אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר כי...
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34203940
info_outline
במשנתו של מהר"ל – פרשת חיי שרה - תשפ"ה לפ"ק
11/24/2024
במשנתו של מהר"ל – פרשת חיי שרה - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת חיי שרה - תשפ"ה לפ"ק הנושא: ביסודי ועמודי העולם; תורה, עבודה, גמילות חסדים ספר בראשית פרק כד (כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא (כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם (כג) וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין רש"י (כב) בקע - רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן (כג) ויאמר בת מי את - לאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו גור אריה [יז] לפי שהיה בטוח וכו'. אך קשה דמכל מקום למה לו ליתן קודם שישאל, שהיה יכול לשאול קודם ואחר כך ליתן, ונראה לומר מפני שהיה מרמז לה בקע משקלו ושני צמידים כמו שנתבאר למעלה (אות טז), ולפיכך כאשר ראה שהיתה עת ראויה והשעה מצלחת - מיד עשה הרמז גם כן, שלא להפסיק בדבור כלל, שאז היה מבטל הכוונה. גור אריה רמז לשקלים וכו', פירוש שצריכים לעבודה.... ואם תאמר למה רמז לה זאת המצוה יותר משאר מצות, אלא נראה שראה אותה גומלת חסד (רש"י פסוק יד) ורמז לה עוד העבודה והתורה בשני צמידים על ידיה, כמו שמסיק, והשתא תהא לה שלשה דברים, שעל שלשתן העולם עומד; התורה, והעבודה, וגמילות חסדים (אבות פ"א, מ"ב), ורמז לה מאחר שיש לה עמוד אחד - שיהיה לה כל שלשתן.. ועוד כי אלו ג' דברים תמצא בישראל, תורה בישראל, עבודה בישראל, גומלי חסדים בישראל, שכן אמרו ז"ל כל מי שאינו גומל חסד אינו מישראל. והטעם שבישראל דוקא הם אלו דברים, כי אלו שלשה דברים הם עמודי עולם שהעולם עומד עליהם, ולכן אלו ג' דברים נתנו לאבות, שהם יסוד ועמודי עולם. גמילות חסד לאברהם, עבודה ליצחק שנעקד על גבי מזבח, תורה ליעקב יושב אוהלים (להלן כה, כז). ומן האבות בא לישראל. ורמז לה כיון שהיא גומלת חסדים - ראוי היא שיבא ממנה הזרע המבורך אשר להם אלו ג' דברים, אשר הם עמודי עולם. ספר דרך חיים - פרק א משנה ב ותדע כי אלו שלשה דברים שהם התורה והעבודה וגמילת חסדים, כמו שהיו אלו ג' דברים ג' עמודי עולם, נתנו לג' אבות שהם אברהם יצחק ויעקב שהם ג"כ יסודות ואבות העולם, ולכך ראוי שיהיה להם אלו ג' דברים שהם יסודות ועמודים לעולם. וזה כי תמצא גמילת חסדים שהיה מדת אברהם. כמו שמבואר בכתוב שהיה זריז בכל גמילת חסדים, דהיינו קבלת אורחים, וכן ממה שהכתוב אומר ויטע אשל בבאר שבע ודרשו ז"ל (סוטה י' ע"א) פונדק או פרדס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב ולאברהם חסד ודבר זה מבואר ואין להאריך כלל. יצחק זכה במדת העבודה שהרי הקריב עצמו על גבי מזבח. ובמדרש (ויק"ר פ"ב) אותו היום שהעלה אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תקן הקב"ה שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערבים שנאמר את הכבש האחד וגו' וכל כך למה בשעה שישראל מקריבין תמידים על המזבח וקוראין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק בן אברהם מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי ובין ישראל ובין אשה עבד ושפחה קורא את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק ע"כ, הרי כי בשביל העקידה היה העבודה אל הש"י, מפני כי יצחק הקריב עצמו אל הש"י, ולפיכך עיקר העבודה היה ליצחק שהקריב עצמו. והוא הסוד שלא נאמר צפונה אלא בפרשת ואם מן הצאן קרבנו בפרשת ויקרא (א'), ואף כי העולה מן הבקר שפרשה ראשונה מדברת ממנו גם כן צריכה צפון וכמו שדרשו מן וי"ו של ואם מן הצאן, מכל מקום לא נזכר צפון אלא אצל הצאן, מפני כי קרבן של יצחק היה איל וראוי אליו צפון והוא ידוע למבינים כי משם היה העקידה. יעקב היה לו מדת התורה כמו שאמר (בראשית כ"ה) יעקב איש תם יושב אוהלים, וכמו שרמזו חכמינו ז"ל במדרש אם לבן גרתי ואחר עד עתה אף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי, הרי לך כי יעקב היה לו מדת התורה. ספר דרך חיים - פרק א משנה ב וכנגד זה אמר על התורה, כי קיום העולם בעצמו הוא התורה כמו שהתבאר לך לפני זה, כי שלימות העולם הוא בשביל התורה כמו שרמז גם כן בקרא יום הששי ואמרו ז"ל (שבת פ"ח ע"ב) מלמד שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שתלוים ועומדים עד ששה בסיון אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתוהו ובוהו, ודבר זה כי לפחיתת העולם אם לא היה בעולם התורה לא היה נחשב העולם לכלום, כי מה הוא ולפחיתתו כאלו היה העולם תוהו ובוהו ואין בו ממש, לכך היה חוזר העולם לתוהו ובוהו לגמרי אם לא ע"י התורה שהיא החשיבות והמעלה העליונה בעולם שעל ידי זה ראוי העולם אל הבריאה ומכל מקום תמצא מבואר שהתורה הוא עמוד העולם וכמ"ש למעלה וגם העבודה אל הש"י שבשביל זה נברא העולם לעבוד השם ית', וזה אמרם בפרק בני העיר (מגילה ל"א ע"ב) אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ויאמר אברם במה אדע כי אירשנה אמר אברהם לפני הקב"ה שמא בני יהיו חוטאים ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה אמר לו לאו אמר לו במה אדע אמר ליה קחה לי עגלה משולשת וגומר אמר ליה תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הם הקריבו קרבן ואני מוחל להם עד כאן. וביאור זה, אברהם היה יודע כי העולם לא נברא אלא בשביל הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי ט"ז) כל פעל ה' למענהו, כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות כי אם אשר הוא אל השי"ת עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל (לקמן פ"ו) באמרם כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ונאמר כל פעל ה' למענהו, כי אם נמצא לעצמו הרי יש ח"ו דבר זולת השם, ובמה שהוא לכבוד הש"י לעבדו הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר ועל העבודה, כי מה שעובדין אל השם ית' בזה העולם הוא אל השם ית' ואינו העולם דבר לעצמו שיאמר ח"ו שיש מציאות זולת השם ית', כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין עליו שם בפני עצמו, ולפיכך העבודה היא העמוד השני, וממילא כאשר אין עובדין הקב"ה וסרים מאתו מחויב להם החורבן והאבדון מן העולם כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו. והשיב לו הקב"ה שלא יאבד אותם. והשיב במה אדע. כי דבר זה לא יצויר כלל שיהיו חוטאים ולא יאבד אותם, כי מתחלה לא נברא העולם רק לעובדו, ועל זה השיב לו שתקנתי להם הקרבנות, כי על ידי הקרבנות מכפר להם מה שחוטאים, והוא עם זה עבודה אל הש"י שבשביל זה נברא העולם ועוד אמר על גמילות חסדים, שעם כל זה אם אין חסדי הש"י לא היה העולם קיים כלל, כי צריכים אל חסדו ומכל שכן לפרנסה שלהם, ובחסדו מפרנס הכל ומשפיע אל הכל, ולפיכך אמר ועל גמילות חסדים, כי כאשר יש גמילות חסד בעולם הזה הש"י גם כן מנהיג עולם בחסדו ומשפיע להם חסדו, ואם אין חסד בעולם אין העולם יכול לעמוד.: תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט/ב היכי מצי סמיך והא אמר רבי יוחנן בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו' ... אלא כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח/א אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי מדרש רבה בראשית - פרשה ס פסקה ז א"ר יעקב בשם ר' יוחנן דבית גוברין עבד ליה אפטרה ומה אם אליעזר ע"י ששרת את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ישראל שעושין חסד עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם ורגליהם עאכ"ו מדרש רבה בראשית - פרשה ס פסקה ב ויאמר ה' אלהי אדני אברהם וגו' ועשה חסד עם אדוני אברהם התחלת גמור רבי חגי בשם ר' יצחק אמר הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד שנאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם התחלת גמור
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/34122236
info_outline
וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' קל עוֹלָם - במשנתו של מהר"ל – פרשת וירא - תשפ"ה לפ"ק
11/17/2024
וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' קל עוֹלָם - במשנתו של מהר"ל – פרשת וירא - תשפ"ה לפ"ק
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת וירא - תשפ"ה לפ"ק הנושא: ההשגות של החכם או העובדות ומעשים של פשוטי עם ספר בראשית פרק כא פסוק לג וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' קל עוֹלָם רש"י אשל - רב ושמואל חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה. וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים שנאמר (דניאל יא) ויטע אהלי אפדנו:: ויקרא שם וגו' - על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו סבורים אתם שמשלי אכלתם משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י) מדרש רבה בראשית - פרשה נד פסקה ו (ו) ויטע אשל בבאר שבע וגו' רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אמר אשל פרדס שאל מה תשאל תאנים וענבים ורמונים ר' נחמיה אמר אשל פונדק שאל מה תשאל עיגולא קופר חמר ביעין ... על דעתיה דרבי נחמיה דאמר אשל פונדק אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו והן אמרין מה נימור ואמר להון ברוך אל עולם שאכלנו משלו הה"ד (בראשית כא) ויקרא בשם ה' אל עולם גור אריה ויש לפרש כי יסוד נטיעת החכמה נקרא 'פרדס' (ר' חגיגה יד ע"ב), כי כמו שהפרדס יש בו נטיעות, והנטיעות מוציאים פרי, כך היה אברהם נוטע נטיעות המושכלות שראוי לקרותן 'נטיעה', כי כמו שנטיעה היא נטיעה חזקה בארץ - כך מושכל המציאות הם נטועים חזקים, שהם קיימים אמתים. ומן מושכל הנמצאות אשר הם נטיעות חזקות ראשונות לשכל - הם עושים פרי להוציא מושכלות שניות ממנו, וזהו שנטע אברהם, שהיה עורך ומסדר סדר החכמה - שרשים אמתים בהקדמות חזקות, שהכל היו מודים בהן, וממנו היה מוציא פירות. וכאשר היה אחד רוצה לדעת שום השגה - היה מביא לו מן הפרדס הזה, שהיו בו שרשי חכמות. והפרי הוא התולדה המתחייב מן החכמות, ולפיכך קאמר במדרש רבות (ב"ר נד, ו) שנטע פרדס שקרא "אשל", כלומר 'שאל מה שתשאל, ענבים תאנים רימונים'. והכוונה בזה - כל המושכל וכל השגה שהיה רוצה - היה מביא לו מן הפרדס הזה, והוא מן שרשי החכמות אשר נטע. ומאן דאמר 'פונדק' רוצה לומר כי לא היה עיקר אברהם ללמוד חכמות לבני אדם, אלא היה מלמד להם המעשים הרצוים אצל השם יתברך והיה מגייר אותם והכניסם תחת כנפי השכינה (רש"י לעיל יב, ה), והכניס כל עוברים ושבים בעולם (סוטה י ע"ב), והיה מלמד אותם דרכיהם. כי לדעת הראשון לא היה מלמד אברהם רק לחכמים, וזה סובר לא כן, אלא כל עוברים - גדולים וקטנים - היה מקבל, ומכניסם תחת כנפי השכינה, והיה מלמד אותם המעשים אשר יעשו. וזהו שאמר 'שאל מה תשאל בשר חמרא וכו''. ונקראו 'בשר ויין', שהמעשים הטובים אשר יעשה האדם הוא חיות וקיום הנפש, כמו שהבשר והיין הוא פרנסת וקיום הגוף. ודוקא נקט 'בשר ויין' לפי שהבשר והיין נעשים על ידי מעשה, לא כמו התאנים והענבים שגדלו מעצמם ואין בם מעשה, כך החכמות - כאשר יש לו הקדמות אמיתות מתחייבים לו גם כן תולדות אמיתות, שהם פרי הקדמות, לכך נקראו 'תאנים וענבים'. אבל המעשים הטובים נקראים 'בשר ויין', שאלו מפרנסים הגוף על ידי מעשה, שצריך לתקן בידי אדם. ועוד ראוי להיות המעשים נקראים 'בשר ויין' שהם מפרנסים הגוף ונותנים לו פרנסה, וכן המעשים הם אשר יעשה האדם וחי בהם (ר' ויקרא יח, ה), אבל התאנים והענבים שהם באים לקנוח סעודה ואינם עיקר סעודת האדם אשר יחיה עליו, כך החכמות שהם טובים אבל אינם אשר יחיה בהם, כי אם על ידי המעשים הטובים שבהם יחיה לעולם. ובהך סברא פליגי; למאן דאמר 'פרדס' יותר סברא לומר שהיה מלמד לגדולים ולמי שיש בו חכמה עיקר יסוד החכמה, עד שהם היו עומדים על אמיתת השם יתברך, וזהו יותר עיקר וגדול מאוד. ולדעת מי שאמר 'פונדק' היה מלמד לרבים גדולים וקטנים, וזה יותר עדיף. רמב"ם יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק ד [ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין] ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר: ספר מורה נבוכים - חלק א פתיחה סוף דבר, אני האיש אשר, כשיציקהו הענין, ויצר לו הדרך, ולא ימצא תחבולה ללמד האמת אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים - אני בוחר לאומרו לעצמו, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו, ואורה מבוכתו, עד שישלם וירפא: (ועי' בספר בעל הגאולה ועל התמורה סי' י"ח) ספר מורה נבוכים - חלק א פתיחה כתב הרב המחבר, התלמיד החשוב, ר' יוסף ש"צ בן רבי יהודה נ"ע: וכאשר גזר האלוה בפרידה ופנית אל אשר פנית, העירוני החיבורים ההם אל הסכמה כבר שקטה, ועוררתני פרידתך לחבר המאמר הזה, אשר חברתיו לך ולדומים לך - ואם הם מעט. ושמתיו פרקים מפרדים, וכל מה שיכתב ממנו, הוא יגיעך ראשון ראשון באשר תהיה. ואתה שלום: רמב"ם יד החזקה הלכות עבודת כוכבים פרק א ...כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי. רמב"ם פירוש המשניות - מסכת ברכות פרק ט משנה ה כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו מהרש"א על סוטה דף י/א ויטע אשל גו' וח"א פונדק כו'. ופירש"י ולשון אש"ל נוטריקון אכילה שתייה לויה כו' עכ"ל. ובב"ר מפורש אשל שאל קופר כו' והוא ממלות הפוכות כמו כשב וכבש ולפי פירש"י בחומש וח"א פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות עכ"ל ניחא טפי דאין אשל יוצא ממשמעו שהוא לשון אילן בקרא ודו"ק:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33957362
info_outline
וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה - במשנתו של מהר"ל – פרשת לך תשפ"ה
11/08/2024
וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה - במשנתו של מהר"ל – פרשת לך תשפ"ה
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת לך תשפ"ה הנושא: מה החידוש של אמונת אברהם אבינו בבשורת הזרע? ספר בראשית פרק טו (א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: (ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: (ד) וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: (ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: (ו) וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: רש"י על בראשית פרק טו פסוק ו ויחשבה לו צדקה - הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו רמב"ן על בראשית פרק טו פסוק ו (ו) והאמן בה' ויחשבה לו צדקה פירש רש"י הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלקי אמן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש קל ויכזב ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה ספר גבורות השם - פרק ז אמנם מה מאוד אני תמה על הרב הגדול הזה אשר ראה דברי רבותינו ז"ל במדרש רבות (שמו"ר פ' כ"ב) בפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכך אמרו, בשכר האמונה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה אז ישיר, ר' נחמיה אומר אתה מוצא שכל מי שמקבל עליו מצוה אחת באמונה ראוי שתשרה עליו שכינה וכן אתה מוצא בשכר אמונה שהאמינו זכו ואמרו שירה וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם את העולם הזה והעולם הבא אלא בשכר אמונה שנאמר והאמין בה' וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמונה שנאמר ויאמן העם וכן אומר אמונים נוצר ה' ע"כ. הרי שלא נכונים דברי הרמב"ן ז"ל כי הוא עושה האמונה לאברהם מלתא זוטרתא למאוד, ורבותינו ז"ל אמרו שלא ירש העולם הזה והעולם הבא אלא בשביל האמונה, שעל ידי האמונה שהיה חזק באמונה זכה אברהם להיות שורש ויסוד כל ישראל, והוא נקרא צור דכתיב (ישעי' נ"א) הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם וגו', קרא את אברהם צור להורות על חוזק ותוקף היסוד הזה שהוא כמו צור שהוא חזק כמו שהתבאר בפרק שלפני זה, כי אשר הוא יסוד ראוי להיות מתואר בחוזק ותוקף שאם לא כן שיש לו מציאות חזק לא היה יסוד. וכן ראוי לאברהם במה שהיה התחלה לאומה ישראלית ראוי שיהיה לו מציאות חזק יותר, שבשביל זה הוא היה יסוד והתחלה. וחוזק שלו הוא שהיה חזק באמונתו וזהו החוזק שלו ומפני שהיה חזק באמונתו היה מציאותו יותר חזק, ובשביל כך היה זוכה להיות ראש אבן פנה ויסוד הכל. וזה שהיה מתנסה אברהם בי' נסיונות אם היה חזק באמונתו, וכאשר נתנסה בעשרה נסיונות, אז נודע ונבחן להיות ראש אבן פינה ועליו נבנה הכל. ובמדרש בפרשת לך לך (פ' ל"ט) אחות לנו קטנה רבי ברכיה אומר זה אברהם שאחה את כל העולם בר קפרא אומר כזה שהוא מאחה את הקרע קטנה שעד שהיה קטן היה מסגל מצות ומעשים טובים ושדים אין לה לא הניקוהו לא מצות ולא מעשים טובים מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה נמרוד שירד בכבשן האש אם חומה היא שמעמיד דברים כחומה נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז ואם אינו מתקיים אלא לשעה אף אני איני מתקיים עליו אלא לשעה ע"כ. ביאור ענין זה כי אברהם תחלת בחינתו היה שנבחן באמונתו כאשר הושלך לכבשן האש, ואם הוא חזק באמונתו נבנה עליו טירת כסף. טירת כסף הזה הוא בנין העולם אשר נבנה על אברהם, כאשר היה חזק באמונתו היה זוכה וראוי להיות יסוד והתחלה לבנות עליו טירת כסף חזק. כי אין ראוי להיות התחלה רק אשר יש לו מציאות חזק, לכך בשביל האמונה הזאת ראוי היה לרשת העולם הזה והעולם הבא. כי מאחר שהוא חזק באמונתו יש לו מציאות חזק, וראוי להיות עיקר המציאות בעולם הזה ועיקר המציאות בעולם הבא. אבל מי שמציאותו חלש באמונתו אין ראוי להיות עיקר בעולם הזה ולא בעולם הבא. וכן מה שאמרו ז"ל שלא זכו ישראל לגאולה רק בשביל האמונה, וזה בשביל כי השעבוד הוא מורה על מיעוט המציאות, כי אשר הוא משועבד לאחרים הרי נתלה באחר, ואין זה נקרא מציאות כיון שתלוי באחר, וכאשר היו ישראל מאמינים היו חזקי המציאות אשר אין ראוים אל השיעבוד מאחרים, ולהיות נתלים בזולתן. ולכך בשביל חוזק מציאות היו יוצאים לחירות ודבר זה הוא ענין עמוק. וכן מה שאמר שבשביל האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. וזה כי האמונה שיש לו בזה חוזק המציאות הוא מעלה אלקית, כי דברים החמרים חלושי המציאות מקבלים שנוי תמיד ואין חוזק להן. אבל מאחר שיש בו האמונה והוא דבר חזק שלא יהרהר אנה ואנה לכך הוא דבר אלקי אינו גשמי שכל דבר אלקי לא יקבל שנוי כלל, ובשביל זה ראוי שתשרה עליו השכינה להיות דבק בו הנבדל. במדבר פרק כג פסוק ט (ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב תרגום אונקלוס ארי מריש טוריא חזיתה ומרמתא סכיתה הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא ובעממיא לא יתדנון גמירא מדרש רבה במדבר - פרשה כ פסקה יט כי מראש צורים אראנו להודיע שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו למה הדבר דומה לאדם שבא לקוץ את אילן מי שאינו בקי קוצץ את הגופים כל ענף וענף ומתייגע והפיקח מגלה את השרשין וקוצץ כך אמר אותו רשע מה אני מקלל כל שבט ושבט הריני הולך לשרשן בא ליגע מצאן קשים לכן אמר כי מראש צורים אראנו. רש"י כי מראש צרים אראנו - אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33845122
info_outline
וַיִּקַח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּמְלָה - במשנתו של מהר"ל - פרשת נח - תשפ"ה
10/31/2024
וַיִּקַח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּמְלָה - במשנתו של מהר"ל - פרשת נח - תשפ"ה
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת נח תשפ"ה הנושא: החילוק של שם ויפת במעשה המצווה, מדוע זכה 'שם' לשכר פי כמה של 'יפת' ספר בראשית פרק ט (כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. רש"י על בראשית פרק ט פסוק כג (כג) ויקח שם ויפת - אין כתיב ויקחו אלא ויקח (סנהדרין ע) לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר (יחזקאל לט) אתן לגוג מקום שם קבר. וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו (ישעיה כ) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו מדרש רבה בראשית - פרשה לו פסקה ו (ו) ויקח שם ויפת את השמלה א"ר יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפיוולא גור אריה על רש"י על בראשית פרק ט פסוק כג וחם שבזה וכו'. דע כי יש דבר נפלא במדרש (ב"ר לו, ו), כי התולדות נמשכים אחר היסודות - כמו שהאילן-ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו, והוא אשר הכתוב אומר (ר' ישעיה כ, ד), "כך ינהג שבי מצרים וגלות כוש וגומר", אמנם שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד. ובני שם זכו לטלית של ציצית, כי כבוד השם יתעלה (חופה) [חופף] אותם, וכבוד ה' עליהם. והפרש גדול יש בין שם ובין יפת, כי שם היה מכובד במצות ציצית - מפני שנתאמץ במצוה יותר זכה גופו ונפשו לכבוד, אבל יפת שלא נתאמץ ולא עשה בכוונת נפשו - זכה גופו לבד לכבוד, וחם שביזה יתבזה כל גופו ונפשו ... ותמצא כי אלו ג' בנים הם כנגד ג' בני אדם, שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם. והנה יפת כנגד הבל, כי "שקר החן והבל היופי" (משלי לא, ל), ושניהם ענין גוף, ולכך הם הבל. וחם שהיה ארור - כנגד קין שהיה ארור (לעיל ד, יא). ושם שהוא עיקר כמו שנתבאר - כנגד שת שהוא יסוד ועיקר, ולכך נקראת "שת" שממנו הושתת העולם (במדב"ר יד, יב). ואין כאן מקום זה, רק היה הכוונה פה להודיע הדבר הנפלא אשר אמרו חכמים ז"ל (ב"ר לו, ו) כי יפת זכה לקבורה, כי כוונתם כי היה מעלת יפת דומה כבאדם הגוף, אשר ראוי לו הקבורה, שהוא ישוב אל העפר (לעיל ג, יט) ויתכסה בעפר. ושם זכה להיות עליו מלבוש מן המצות, שהיא כבוד ה', ובזה יהיה כבוד ה' חופף עליו כל היום (עפ"י דברים לג, יב) דרשות המהר"ל - דרוש לשבת הגדול ויש שואלים אחר שהשם יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, א"כ למה לא היה נשמר מן קין, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וכל שכן דבר כמו זה, שהרי הקב"ה שעה אל מנחתו ...ועוד כי לפי מה שאמרנו לא היה שורש אל מעשה הבל. ואל יקשה לך הרי הבל הביא קרבן לפני הש"י ועשה מעשה טוב. כי מה שהיה מקריב קרבן לא היה זה מצד עצמו רק כאשר ראה הבל שקין היה מקריב קרבן ואז נתעורר גם כן הבל להקריב ולא היה מתעורר ומתאמץ מעצמו, שלא היה הבל פונה אל המעשים הטובים מצד עצמו, ובלא כוונה עשה זה, וזה דרך מי שאין מעשיו באמת ובכוונה ואין ממש במעשה זה. וקין היה מתחיל להקריב אף כי היה בעל יצר הרע, מפני שכך דרך אנשים לא טובים שסוברים שמחמת הקרבת קרבן ירצה אל השי"ת ומפני כך הקריב קרבן, אבל זבח רשעים כמו אלו תועבה ולא שעה אל מנחתו, אבל הבל אע"ג שלא היה עושה בכוונה מכל מקום ראוי לקבל הקרבן, אבל שיהיה נקרא בכלל שומר מצוה לא ידע דבר רע, דבר זה אינו כי אין יסוד למעשה זה, כי כל יסוד נבנה על עצמו ולא נבנה על זולתו, ומה שעשה הבל לא נבנה על עצמו רק כאשר ראה קין מקריב היה הבל ג"כ מקריב, לפיכך מעשה כזה אין לו יסוד והוא הבל. והכל נרמז בכתוב שאמר והבל הביא גם הוא וגו' ולמה צריך לכתוב גם הוא, אלא לומר לך כי לא היה כוונתו של הבל רק מה שראה שקין היה מקריב היה הוא מקריב ג"כ, מעשה כזה הוא בא ממי שמעשים שלו אין בהם ממש ואין להם יסוד בעצמם. וע"ז אמר שלמה בחכמתו וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו, גם זה הבל ורעות רוח. ופירוש זה כי ראיתי מעשה האדם אשר האדם טורח בהם ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו ועושה ג"כ מעשה טוב מצד הקנאה לעשות כמו שעשה האחר ואינו עושה זה מכח התעוררות מעצמו, ולכך הוא הבל כי אין יסוד למעשה זה כמו שאמרנו ולכך הוא הבל. ואפשר כי רמז גם זה הבל, שגם הבל עשה כך מכח קנאה ונקרא הבל. פירוש רבנו יונה על אבות פרק ד משנה כא ויש דרך טובה בקנאה, ואם אחרת טובה ממנה, מה שאמרו חכמים ז"ל (ב"ב כא, א), קנאת סופרים תרבה חכמה, כי על ידי שרואה חביריו קדושים וחכמים גם הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה, אך יותר שוה אם בלא קנאה חפץ באלה כי נאם ה' הם וזאת היא מלאכת האדם. וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ד, ד), "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח", ר"ל שגם בעושה המצוה בכשרון אם מקנאת אדם יעשהו טובה עושה ויש בו רעה רבה, כי עושה הראוי מנדבת לבו הולך באמת ובלבב שלם וחשוב מן העושהו מקנאת אדם כי תעלה על לבו, ואם מזה או מזה המעשה יעשה. וטוב אשר תאחוז בראשון ומזה אל תנח ידיך..
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33709082
info_outline
במשנתו של מהר"ל – וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת- ביאור ענין הגורלות - יום הקדוש תשפ"ה לפ"ק
10/14/2024
במשנתו של מהר"ל – וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת- ביאור ענין הגורלות - יום הקדוש תשפ"ה לפ"ק
במשנתו של מהר"ל – יום הקדוש תשפ"ה לפ"ק ביאור: ענין הגורלות בשני השעירים, והטעם מדוע צריך להיות שוה במראה ובקומה ובדמים. ספר ויקרא פרק טז (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה משנה מסכת יומא פרק ו (א) שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד דרשות המהר"ל - דרוש לשבת תשובה ודבר זה מיוחד לישראל, כי אין נפש ישראל נפש בהמית מוטבע בגוף, ולכך אמרה תורה שיקח מאת בני ישראל שני שעירים. מפני כי השעיר דמו כדם האדם, ולכך שחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו הכתונת בדם והדם הוא הנפש, ומפני כי יש לישראל נפש אדם לא נפש בהמה לכך יהיה כפרתם שעיר עזים שדמו כדם האדם, וזהו מעלת ישראל מצד עצם ישראל שהוא הנפש. אבל קרבן אהרן פר כי קרבן זה הוא קרבן אהרן כדכתיב (ויקרא ט"ז) פר החטאת אשר לו, כי הוא נקרא כהן הגדול ראוי שיהיה קרבנו גדול ולכך קרבנו פר ואיל. ואלו שני שעירים אשר האחד לה' והאחד לעזאזל, גם ענין הגורלות...מפני כי השעיר הזה אשר הובא דמו לפני ולפנים מורה על מעלת נפש ישראל אשר יש לנפש שלהם הסרה מן הגופניות, ולכך הובא הדם לכפר לפני ולפנים אשר הוא קדוש ומקודש מכל גוף, ואם כן החטא בישראל אחר שנפשם קדושה וטהורה מצד עצמם אינו מצד עצם הנפש, שהרי נפשם מצד עצמם קדושה וטהורה, שאם לא כן לא יהיה ראוי להביא הדם במקום קודש הקדשים. אבל החטא הזה אינו מצד נפש ישראל רק הוא בשביל גרוי השטן אשר הוא מתגרה בישראל ומצד הזה בא החטא. ולכך אמרה תורה כי מצד שישראל יש להם נפש טהורה ויש להם קרבן להקריב לפני ולפנים, אם כן החטאים שישראל עושים הוא מיצר הרע שהוא השטן לא מצד עצמם, עד שיש לשטן הוא היצר הרע חלק בישראל הם החטאים שהם מצד היצר הרע, ולכך אמרה תורה שיתן עונות ישראל על השעיר השני וישלח השעיר במדבר עד שיקח חלקו מן ישראל אשר יש לו אצלם. וחס ושלום לא שיהיה כאן הקרבה אליו כלל שהיא העבודה, רק נקרא ושלח את השעיר הוא ששלח אותו החוצה, כי החטאים בישראל אינם מצד עצמם רק מצד החוץ באו דהיינו מצד יצר הרע, ודבר שבא מצד החוץ אפשר שישלח אותם גם כן מעליו. ולכך צריך שיתן עליו גורלות כי הגורל מתחייב זה מזה, וכאן מפני שהם מקריבים קרבן לפני ולפנים מורה על מעלת נפשם מצד עצמם, מזה בעצמו מתחייב שישלחו שעיר לעזאזל, כי יש ליצר הרע הוא השטן חלק בישראל וישלחו אותו מעליו. ואם לא היו הגורלות רק היה מקריב השעיר בפנים בעצמו והיה משלח השעיר בעצמו מפני דבר זה אי אפשר, כי באולי חטא ישראל הוא מצד נפשם ומצד עצמם ולא שייך לשלח החוצה, אבל דבר זה שישלח השעיר הוא מצד השעיר שנכנס דמו לפני ולפנים בזה נראה טהרת וקדושת ישראל מצד עצמם מפני הקרבן שהוא לפני ולפנים. ודבר זה מה שישראל הם קדושים וטהורים מצד עצמם מפני שיש להם נפש טהורה וקדושה וחטאים של ישראל הם חטאים מבחוץ דהיינו מצד יצר הרע, לא כמו האומות אשר חטא שלהם הוא מכח נפשם, אמרו במדרש (ב"ר פ' ס"ה) ואנכי איש חלק רבי לוי אמר לקווץ (פירוש מי שיש לו קווצות והוא בעל שער) וקרח שהיו על שפת הגורן עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע כל השנה כולה הוא מתלכלך ואין לו במה יתכפר אבל יעקב אבינו אינו כך בא יום הכפורים ומתכפר כדאמר כי ביום הזה יכפר עליהם עד כאן. ומה ענין זה שהיה יעקב איש חלק ולא היה בו שער יאמר בשביל כך שיום הכפורים מכפר, ובשביל שעשו הוא בעל שער לא יהיה לו כפרה. אבל במדרש זה בא לבאר לך הדברים אשר אמרנו, כי יעקב נקי וטהור נפשו מן החטא, כי נפשו טהורה וקדושה מצד עצמה רק מה שיש חטא בהם הוא מן החוץ מצד יצה"ר, ולכך באמת היה יעקב איש חלק ועשו בעל שער. כי החלק אין בו תוספת על עצם נפשו כלל, אבל הוא עומד בעצמו בלי תוספת ובלי חסרון. ודבר זה היה ראוי אל יעקב במה שהיה איש תם ופירוש תם הוא שלם, ולכך היה יעקב איש חלק שהחלק אין בו תוספת ואין בו חסרון כלל, אבל עשו היה בעל שער מפני שהשער יש בו תוספת, וחסרון השערות שהם גדלים תמיד למה שהם גדלים ולא שייך בהם השלמה כמו שהוא שייך אל הגוף החלק שהוא שלם בלי תוספת וחסרון. ואין ספק שהחטא הוא תוספת על האדם ושנוי באדם שיצא האדם ממה שראוי להיות, ולכך בני יעקב יש להם נפש שלימה מבלי תוספת ומבלי חסרון בעצמם, אם מתחבר בנפש חטא וזוהמא, במה שעצם נפשם יש להם השלימות במהרה יוסר, ולכך מדמה חטא זה לאיש חלק שאם עלה עליו המוץ מבחוץ מאחר שהוא בעצמו חלק ושלם אינו מקבל דבר עליו ובקל הוא מעבירו. וכך בעצמו שבקלות יוסר החטא מן אשר הוא שלם בנפשו, כי אין החטא שהוא תוספת עליו מתחבר עמו ולכך יום הכפורים מעביר את החטא. והיה עשו איש שעיר כי השער אין בו שלימות בעצמו, ולכך מדמה אותו לקווץ שהוא בעל ולכך מדמה אותו לקווץ שהוא בעל שער שעלה בו המוץ בשערו שלא יוכל להבדל ממנו שיש חבור למוץ בשערותיו לגמרי. ספר בני יששכר - מאמרי חדש תשרי - מאמר ו יג) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות [ויקרא טז ח]. לפי דעת כמה ספרי דייקנים שני השעירים בראש עמוד, ונ"ל לומר טעם, עיין בסידור הרב החסיד המפורסם מהרש"ז ז"ל [סוף שער הפורים] המצוה הזאת היא בגורל דייקא כי גורל הוא באין טעם כעין אין טעם בבחירה רק חפץ ורצון שמסכים ברצון אל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם, והנה כשישראל עושין בעולם הזה דבר מעשיי (להש"י) ברצון אזי כביכול מעוררים הרצון העליון וישראל עלו במחשבה (מחשבה היא חכמה, וישראל עלו במחשבה נתעלו למעלה מן המחשבה שהוא הרצון מבלי טעם, כשעלה ברצונו ית"ש לברוא העולם ישראל עלו במחשבה, בראשית ברא אלקים, בשביל ישראל שנקראו ראשית, הם עלו במחשבה כנ"ל שהוא הרצון ואין טעם ברצון, והנה כשישראל מעוררים על ידי מעשיהם הרצון אין לבקש טעם למה הוא ית"ש מתחסד עמהם להושיעם ולגאלם כיון שהם ברצון ואין טעם ברצון, וזהו שדרשו במדרש בחיק יוטל את הגורל ומי"י כל משפטו [משלי טז לג] זה גורלו של יום הכפורים [ב"ר פצ"ח ב'], הבן הדבר כנ"ל), ועל ידי זה נסתמים כל פיות המקטריגים כי אין שאלה ואין תשובה ואין לבקש טעם, כל זה הבנתי מדברי הרב הנ"ל בקצת תוספת ביאור שכתבתי לך עפ"י דברי המדרש הנ"ל, ומעתה תתבונן מה שנמסר שני השעירים גורלות בראש עמוד, כי ע"י מצות הגורל מתעורר למעלה ראשית הגילוי של האותיות, כמו"ש הקדוש מהרד"ב זצוק"ל בראשית ברא אלקים א"ת, היינו האותיות, ושם ישראל עלו במחשבה, הבן. ספר נצח ישראל - פרק יא ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו. ...ודברים אלו ביארו חכמים בדבריהם הנאמנים במדרש, "מי זה ערב לבו לגשת אל ה'" (ר' ירמיה ל, כא), אמר רבא בר רב הונא, מעלה זו יש בין ישראל לגוים; דאילו בישראל כתיב (ר' יחזקאל לז, כז) "והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב (ר' ירמיה ל, כא-כב) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלקים", עד כאן. בארו בזה דברינו אשר אמרנו לך, כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות; כי שם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך, ולפיכך כתיב "והייתי לכם לאלקים" קודם, ואחר כך "והמה יהיו לי לעם", כלומר מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו. לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית. אבל באומות כתיב קודם "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים אז השם יתברך מקרב אותם, ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטים, לא בחירה כללית. ולכך אצל נח, שהשם יתברך קרבו, זה היה בשביל מעשיו בלבד, ולכך לא היה הבחירה בזרעו כלל. ואילו יבינו זה בני אדם לא עלה על מחשבתם, מחשבת הבל, לומר כי השם יתברך מאס בישראל חס ושלום ...והתבאר לך, כי השם יתברך אשר לקח ישראל אליו, לא היה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם, רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו על זה דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות...ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא היה בשביל שום מעשה כלל. ספר נצח ישראל - פרק מט כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן. ולפיכך היה מצדיק ישעיהו את ישראל, ואמר, אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע, כמו שהתבאר למעלה בפרקים הקודמים.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33443292
info_outline
מהר"ל – פרשת נצבים וילך פ"ד - הנושא: החילוק בין יציאת בני ישראל מהגלות להאומות עולם
09/29/2024
מהר"ל – פרשת נצבים וילך פ"ד - הנושא: החילוק בין יציאת בני ישראל מהגלות להאומות עולם
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת נצבים וילך תשפ"ד הנושא: אופן יציאת בני ישראל מהגלות בהגאולה העתידה דברים פרק ל פסוק ג (ג) וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה רש"י (ג) ושב ה' אלקיך את שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל. ואף בגליות שאר האומות מצינו כן ושבתי את שבות בני עמון פנים יפות על דברים פרק ל פסוק א והנה אחז"ל [מגילה כט.] והביא רש"י היה לו ליכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה בגלות שרויה עם ישראל, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם, וכתב רש"י שאף בגליות שאר אומות מצינו כן ושבתי שבות מואב, ולדעתי נראה לפרש דברי רבותינו לגבי שאר אומות י"ל ושב קאי על גזירת הש"י על האומה להיות גולה וכששב ממחשבתו לבטל הגזירה וממילא הם שבים לארצם, ויתכן לומר ושב כמו שהוא בהרבה מקומות דכתיב [לעיל ז, יח] אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, היינו ע"י ציווי הש"י היא עשייתו, אבל גבי ישראל ענין אחר הוא שבשעת הגאולה לא היה נתינת רשות שיצאו מן הגולה, אלא שהש"י בעצמו יוליכם בענן הכבוד כדרך שהיה במצרים דכתיב [שמות יט, ד] ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכן לעתיד כתיב [ישעיה נה, יב] כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, וכן הוא בפרשה זו משם יקבצך ומשם יקחך היינו שהש"י יקח אותם בעצמו, ואפילו באותם הנדחים בארצות רחוקות כתיב בישעיה סי' ס"ו והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב וגו', הרי שלא היה דברי הש"י שישוב מעצמו אלא ע"י יתברך או ע"י אחרים, א"כ אפילו אי קאי על מחשבת הש"י היה לו לומר והשיב דהיינו שהוא פועל יוצא ע"י אחרים, אלא למדו מזה דקאי על הש"י עצמו שישוב מן הגלות. אברבנאל ויצא לנו לימוד מפרשה זאת, שהשי"ת בעצמו ישיב שבותנו, כמו שאמר ושב ה' אלקיך את שבותך. ולא תהיה כפקידת בית שני ששבו ישראל לאדמתם ברשיון כורש מלך פרס ומצותו, ולכן לא התמידה ישיבתם בארץ, להיותם על ידי ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, אבל לעתיד לבא הקב"ה בעצמו ישיב שבותנו, ולכן תהיה תשובתו קיימת בקיומו. (משמיע ישועה, מבשר שני, נבואה ג') גור אריה על רש"י על דברים פרק ל פסוק ג , ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז"ל בישראל מה שנאמר "ושב ה' אלקיך", כיון דאף בשאר אומות כתוב כך... אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב "ושבתי", לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו "ושבתי" דכתיב. אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא "אלקי ישראל" (שמות כד, י). וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו - במה שעצם כבודו דבק בהם - כאילו גלה אתם. וכאשר שבים כתיב "ושב ה' אלקיך וכו'". וחילוק גדול יש בין "ושבתי", ובין "ושב ה' אלקיך", שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם. אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא. מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו. אבל אצל ישראל כתיב "ושב ה' אלקיך", להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור צרור החיים אמנם היותנו מצווים לבלתי שלוח יד בשום אופן ובשום זמן למהר גאולתנו על ידי איזה פעולה מצדנו והיותנו מצווים לעבוד את אדוני הארץ בכל לבבנו ובכל נפשנו, מבואר מן המקרא, ומן הגמרא ומן הקבלה, ומן הסברא, ומן הנסיון. מן המקרא, שכל הכתובים שבתורה שבאו על הגאולה אשר תבוא אחרי התשובה, לא נתייחס שום פעולת הגאולה לבני אדם, בלתי לד' לבדו, ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים. אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלקיך. ואמר עוד בשירת האזינו, כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה וכו' ואמר וכו' יקומו ויעזרוכם וכו' ראו עתה כי אני אני הוא וכו' וכל הפרשה כולה. הרי שנתייחסה הגאולה בכל מקום אך ליכולת השי"ת לא לבני אדם.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33253127
info_outline
מהר"ל - פרשת כי תבא - הנושא: וּמִשֶּׁפַע מִצְוַת תְּפִלִּין יִתְמַשֵּׁךְ עָלַי לִהְיוֹת לִי חַיִּים אֲרֻכִים וְשֶׁפַע קֹדֶשׁ וּמַחֲשָׁבוֹת
09/19/2024
מהר"ל - פרשת כי תבא - הנושא: וּמִשֶּׁפַע מִצְוַת תְּפִלִּין יִתְמַשֵּׁךְ עָלַי לִהְיוֹת לִי חַיִּים אֲרֻכִים וְשֶׁפַע קֹדֶשׁ וּמַחֲשָׁבוֹת
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת כי תבא תשפ"ד לפ"ק ספר דברים פרק כח וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו/א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו "תפילין שבראש" ספר גבורות השם - פרק לט ואמר רבי אליעזר (ברכות ו' ע"א) אלה תפילין שבראש. פי' כי תפילין מורים לך כי הם מיוחדים לשם המיוחד, שהרי בתפילין נזכר יציאת מצרים שהוציא אותם על ידי נסים, והשם המיוחד דוקא פועל נוראות ולפיכך ויראו ממך מפני גבורותיו ונוראותיו. ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, כי תפילין על הזרוע, שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא ולפיכך כתיב בהם וקשרתם. וזה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש, כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא, ומזה הצד אין יראה כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש ששם אין קשור רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם שנקרא אלקי ישראל, ובמה שהוא אלקיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה שראוי להיות ירא מן אלקי ישראל אשר לו הגבורה והבן זה מהר"ל חדושי אגדות על ראש השנה דף יז/א קרקפתא כו'. פירוש, כי המצוה של תפילין היא חובת הגוף כדי לקדש הגוף לדבקו בשם יתברך, כדכתיב (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ומי שאינו מדבק הגוף אשר הוא מחויב לדבקו בש"י הנה הוא חוטא בגוף ולא קבל הגוף השלימות מן הש"י אשר ראוי לו לקבל, לכך הוא פושע בגוף שלו והוא נפסד ויורד לגיהנם, כי החסרון דבק בגוף הזה שלא תעלה אותו אל המדריגה. ובאומות שאין להם השלימות הזה, הוא בעבירה שזה פושע בגוף אבל בישראל הוי פושע בגוף אף דבר הזה, כי גוף ישראל לו המדריגה הקדושה ויש לו להניח תפילין לדבק הגוף שיקבל השלימות והוא לא עשה כן, וא"ת ולמה לא יהיה פושע ישראל בעבירה [וי"ל] דכיון דלא חטא בגופו במה שהוא ישראל שצריך שיהיה החטא במה שהוא עצמות דוקא ואין זה עצמות לו ודבר נכון הוא זה למבין ספר נצח ישראל - פרק ז ומה שאמר 'ארבעים סאה קצוצי תפילין', הוא דבר עמוק. ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה (עירובין ד ע"ב), אשר כל מקוה הוא מים חיים. והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים (מנחות מד.) כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה לח, טז) "ה' עליהם יחיו". ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים, כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים.....
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33118487
info_outline
במשנתו של מהר"ל - שופטים תשפ"ד - הנושא: באיזה ענין עובד ה' אמיתי מעורר הציבור
09/19/2024
במשנתו של מהר"ל - שופטים תשפ"ד - הנושא: באיזה ענין עובד ה' אמיתי מעורר הציבור
ספר דברים פרק יח פרשת שופטים (יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקיךָ (יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על דברים - פרק יח פסוק יב-יח אומרו תמים תהיה כו', שאם הכונה לומר שיהיה תמים מלכת אחר התועבות ההם הרי נאמר. ה. אומרו כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם כו', כי מאומרו הגוים האלה מי לא ידע כי אשר הוא יורש אותם המה כי עליהם ידברו הכתובים ו. אומרו אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי הרי זה היה תחלת מאמרו לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, ומה חידש עתה באומרו אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ז. אומרו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, כי הוא לשון בלתי צודק וכמשולל הבנה, כי יראה שלא נתן לו ה' ישמע אל מעוננים ואל קוסמים כו', והוא דבר קשה שנראה שהדבר בעצמו אין רע כי אם שלא נתן לו ה' כן, ומהראוי יאמר ואתה לא כן (נתן לך ה' אלקיך). גם לשון נתינה לא תצדק שאין בו ממש גור אריה על רש"י על דברים פרק יח פסוק טו [יג] כמו שאני מקרבך מאחיך. דאין לומר כמשמעו, שלא היה נביא כמו שהיה משה (להלן לד, י), אלא רוצה לומר כמו שאני מקרב אחיך, כך יהיה כל נביא (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, לפירוש זה הרי כבר כתיב "נביא אקים לך מקרבך מאחיך", ולמה הוצרך למכתב "כמוני". ואמנם בספרי דרשו "כמוני" - כמו שאני מדבר דבר ואיני מתירא, וכן הוא אומר "רק אל יוסף פרעה התל" (שמות ח, כה), כך כל הנביאים לא יהיו מתיראים; שכן אמר יהושע (יהושע כד, יט) "לא תוכלו לעבוד את ה'". וכן אליהו אמר "לא עבדת את ה'". וכן אלישע אמר (ר' מ"ב ג, יג) "מה לי ולך לך אצל נביאי אמך וכו זה המדרש יש בו ענין נפלא, אפרשהו לך למען תבין. כי הכתוב אמר "כי נביא אקים", לא כמו האומות שהם דורשים אל מעוננים ואל קוסמים, שכל המעשים האלו הם מעשים מן רוחות הטומאה, ואינם מן האלהים, אבל הנביא יהיה דברו מן האלהים. וזה נראה כי ענין אלקי עמו, דכאשר לא ירא הנביא, ענין זה הוא מפני כי דבר רוח אלהים עליו, שהם דברי קדוש, ומכח דברי קדוש - שהוא נורא על כל בשר ודם - לא היה הנביא מתיירא מבשר ודם, כי זהו הוראה על שנבואתו נבדלת אלקית, שהרי אינו מתיירא מבשר ודם, וזהו שנבואתו למעלה מבשר ודם: ומפני שמשה היה מגנה ענין האומות, אמר "נביא אקים לך וגו'", דאף על גב דמדריגות הנביאים האחרונים לא היו כמו משה, אל תאמר כלל מפני זה שלא יהיו דברי אלקים חיים בקרבו, אלא הוא כמוני בענין זה שדברי אלקים חיים בקרבו, ולכך אינו ירא כמוני. הרי הנביא הבא אחרי שוה הוא לי בענין זה, כי דברי אלהים חיים בו. אף על גב דהיה מדריגת משה חשוב לענין זה שהיה יודע יותר, מכל מקום בעיקר הדבר - שהיה דברי משה דברי אלקים חיים - הרי כל הנביאים שוים, כי דברי קדוש היו שומעים. ומזה היה והוא אינו יראה שהיו יראים מפניו. והבן זה היטב
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33062077
info_outline
תשעה באב - פרשת ואתחנן - תשפ"ד - הנושא: צפיה לגאולה, ובעניני ארץ ישראל
08/23/2024
תשעה באב - פרשת ואתחנן - תשפ"ד - הנושא: צפיה לגאולה, ובעניני ארץ ישראל
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32709132
info_outline
פרשת פנחס תשפ"ד - ביאור בענין תיקון מיעוט הירח - במשנתו של מהר"ל
07/31/2024
פרשת פנחס תשפ"ד - ביאור בענין תיקון מיעוט הירח - במשנתו של מהר"ל
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת פנחס תשפ"ד לפ"ק הנושא: ביאור בענין תיקון מיעוט הירח ספר במדבר פרק כח (טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ. תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס/ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח רש"י על במדבר פרק כח פסוק טו ושעיר עזים וגו' - כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט) ונשתנה שעיר ר"ח שנאמר בו לה' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד ושאר השעירין למדין ממנו (חולין ס) ומדרשו באגדה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: ספר באר הגולה - הבאר הרביעי בפר"ק דשבועות (ט', א') ובפרק אלו טריפות (חולין ס', א') אמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לחטאת לה' אמר הקדוש ב"ה שעיר זה יהיה כפרה עלי על שמעטתי את הירח וכו' ע"כ. וכאשר רואים את המאמר הזה הם נבהלים משתוממים לומר שהוא יתברך ח"ו צריך לכפרה, וגם דבר זה שוה לראשון והוא לחיצות הרגל הלשון, שלשון חטאת בכתוב ובלשון בני אדם על מי שחטא לו ית' ומביא קרבן לכפר עליו, וגם לשון כפרה בא על החטא במעשה ומביא קרבן שע"ז נקרא הקרבן כפרה שהוא כפרת חטאו, ולא שייך אצל הש"י שעשה מעשה שלא היה לו לעשות, וגם לא שייך אצלו כפרה כלל ח"ו. אבל אין הדבר כמו שחשבו, כי כל הסרה וסילוק נקרא כפרה, שכן פרש"י ג"כ על אכפרה פניו במחנה (בראשית ל"ב), ודבר זה מבואר שכל קנוח והסרה יקרא כפרה לא כפרת חטא דוקא שיכפר לו השם. ולפיכך מה שאמר הביאו קרבן כפרה עלי הוא סלוק תרעומת במעשה ה', מאחר שהם שני מושלים בעולם החמה ביום וירח בלילה, שנתמעט הירח בכל חודש וחדש עד שלא נמצא אור מן הירח ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה בירח משאר צבא השמים, ולפיכך קבע הש"י לה נגד זה מעלה כי זה מדת הש"י שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו עד שהכל שוה, והשם יתברך משוה כל הנמצאים ולא נמצא תרעומות אצל הבורא. וזה מה שנתן לה קרבן בר"ח, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים מדריגה זאת שכנגד שנתן לה מיעוט שלא נמצא בכל צבא השמים, כנגד זה נתן לה חשיבות שלא נמצא בכל צבא השמים והוא הקרבן שכתוב בתורה, נמצא שהדבר שוה גם זה לעומת זה... ואולי יקשה מה מעלה הוא לירח בקרבן שיש בר"ח. יש לך לדעת, כי הקרבן שנקרא בשם הזה מורה על הקירוב שיש ביום הזה אל הש"י יותר מבשאר הימים... גור אריה על רש"י על במדבר פרק כח פסוק טו והנה לאיש חכם ונבון, [ה]רוצה להבין דברי חכמים, אפתח לו אוצר חמדה שאצרו חכמים במטמונים. דע, כי אין הקרבן שמביא האדם לחטאת, הוא כמו אדם שחוטא למלך בשר ודם ומביא דורון לפייס אותו, שאין הדבר כך. אבל החטאת נקרא 'קרבן', כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה' - כאשר יש לו קורבה אל ה' על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל חטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו. וכאשר מיעט את הירח, אל תאמר שלא נמשך בשביל זה חסרון והעדר בתחתונים, שאם ימצא חסרון והעדר בירח - שהוא שליט ומושל בעולם השפל - בודאי ימשך זה אל הנמצאים התחתונים למטה ממנו. וכאשר השם יתברך מחדש בכל חודש וחודש אור הירח, והנה השם יתברך מנהיג עולמו בהיפך אשר היה מקודם, אשר היה ממעט אור הירח, [ו] עתה מחדש אור, ובזה מנהיג עולמו. ובו צוה השם יתברך להביא חטאת להתקרב אל ה', להיותם בו דבקים. ובזה הנמצאים דבקים בו יתברך, במה שהוא מהוה ומחדש האור, לא במה שהוא ממעט האור, והוא יציאה לנמצאים אשר קבלו מיעוט על ידי מעוט הירח, ועתה הם מתדבקים במדת טובו יתברך, במה שהוא מחדש ומהווה האור: וזה שתקנו (ר' תפילת מוסף דר"ח) 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכולם היו תשועת נפשם מיד שונא'. כי ה'שונא' הוא השטן הוא המלאך המות (ב"ב טז.), שהוא העדר הנמצאים, כאשר הם דבקים במדת טובו במה שהוא מחדש האור, יצאו מן המעוט, שהיה נמשך לכל הנמצאים מעוט והעדר, ובזה עצמו הוא כפרה על השם, רוצה לומר סלוק תרעומת הירח, שמתחילה על ידי מעוט האור היו דבקים הנמצאים במדה זאת - מה שהוא ממעט אור הירח, וזהו בעצמו תלונת הירח. וכאשר הנמצאים דבקים במדת טובו - שהוא מהוה ומחדש אור - כאשר מקריבים קרבן בראש חודש, אז מקבלים הנמצאים ממנו ממדת טובו מה שהוא מחדש האור, וכך הוא יתברך דבק בהם עתה, והרי הוא יציאה אליו יתברך ממדה שהיה מנהיג עולמו מתחלה למעט הירח, ומנהיג עולמו במדת טובו, וזהו יציאה וסלוק חסרון הראשון כאשר הם דבקים במדת טובו, והוא עמהם גם כן על ידי קרבן זה, שהוא חטאת לישראל, וכפרה להסיר תלונת הירח: ...ושעיר ראש חודש שהיו מקריבים בהתחדשות האור, בזמן שהוא היפך ההעדר ומעוט. ומכל שכן כאשר הוא הויה חדשה, שהחדוש מורה על מעלה עליונה מן ענין הראשון, כאשר חוזר להתחדש. והשם יתברך מנהיג עולמו בחדוש האור, ולכך מקריבין שעיר לחטאת לכפר בעדם, לסלק פחיתות הירח ומעוטו. וכמו שאמרו 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכלם היו תשועת נפשם מיד שונא', כי נסתלק המעוט, ודבקים בו יתברך במדת טובו אשר הוא משפיע האור ממעלה העליונה. וזה בעצמו כפרה לסלק חסרון הבריאה: ...ואף על גב שבזמן שחרב הבית אין כאן קרבן, הרי סדר הקרבן במקום הקרבן עומד, ומעתה אין חלוק. [ו]כמו שסידר הוא בבריאה ומיעט את הירח, כך תקן החסרון בסדר הקרבן, והוא נקרא "לחטאת לה'", שהוא המוחץ והוא הרופא (דברים לב, לט), והכל מסדר השם יתברך. סוף סוף, סדר קרבן זה מסלק חסרון מעשיו. והתבאר לך אמיתת פירוש זה. אך אל יעלה על דעתך שזה הוא פירוש המאמר על עומקו, אך לבאר לך עומק מעוט הירח וסלוק תלונתה בקרבן - דבר זה אי אפשר, רק בהעמיק בחכמה נפלאה, שאין כאן מקומה. אבל ראוי שיהיה נהפך פניהם של שונאיהן כשולי קדירה (ר' מגילה יא.), כאשר יבינו הדברים אשר אמרנו למעלה, כי נראה חכמתם הרמה והנשואה, אשר ידעו בסתרי מעשה בראשית, ובריאתם וקשורם וסדרם. והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו, ובדברי נביאיו יביאנו, ובחכמת חכמיו יחכמנו שו"ת מהר"ע מפאנו סימן ק"ח ואם בא להתפלל מוסף ותפלין עליו גורע בקדושת העבודה שהוא עוסק בה לכפר על מיעוט הירח ואין כפרה בכתנות עור אלא בכתנות אור כמו שהיה כתוב בתורתו של ר' מאיר זכרוהו בבראשית רבה
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32357962
info_outline
ביאור מקיף בפגם מי מריבה וחטא המרגלים - פרשת חוקת תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
07/17/2024
ביאור מקיף בפגם מי מריבה וחטא המרגלים - פרשת חוקת תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת חוקת תשפ"ד הנושא: ביאור מקיף בפגם מי מריבה וחטא המרגלים ---- ספר במדבר פרק כ (ז) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.: . (ט) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְדֹוָד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: (י) וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.: . (יא) וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (יב) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. רש"י על במדבר פרק כ פסוק יב להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה כמו (שמואל ג) לכן נשבעתי לבית עלי נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך רמב"ן על במדבר פרק כ פסוק ח החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע, ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע ספר דברים פרק א (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְדֹוָד בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: אור החיים על דברים פרק א פסוק לז והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו (במד"ר טז כ) בפסוק ויבכו העם בלילה וגו' (במדבר יד א), קבעו בכיה לדורות, כי ליל ט' באב היתה שבו נחרב הבית ואמרו עוד שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב, שאין אומה ולשון נוגעת בו ואמרו עוד (שוחר טוב עט) בפסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים וגו', וז"ל קינה מבעי ליה, אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים.: מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם, פירוש בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם, והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע, והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו. ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם (במדבר כ ה) שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים, באמצעות קידוש ה' הגדול, והיה ה' מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים. אור החיים על במדבר פרק כ פסוק ח ...ועומק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה, והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ, והיה משה בונה בית המקדש, ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף וגו', וכתבנוהו במקומות אחרים. ספר נצח ישראל - פרק ח ...וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק. רש"י על דברים פרק א פסוק ח באו ורשו - אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין ספר גבורות השם - פרק כב דבר אחר למה במדבר שעתיד וכו' פירוש כי ראוי שיהיה במדבר כי לא היו יוצאי מצרים ראוים לבא אל הארץ, כי ראוי שיהיו שני דורות לאלו שני דברים חדשים, וזהו כאשר אלו שני דברים הם מחולקים יציאת מצרים ונתינת הארץ, שהדבר הידוע האחר אינו טבעי לגמרי, שהוציא אותם באותות ובמופתים, והשני נתינת הארץ של שבעה אומות, ומעלות מחולקות הם אלו שני מעלות אין ראוי שיהיו לדור אחד, במה שהדברים שנתן להם כשיצאו ממצרים הם מעלות רוחניות, ונתינת הארץ כמנהגו של עולם, לכך ראוי לאלו שני מעלות שתי דורות מחולקים. מהר"ל חדושי אגדות - סוטה ויש לך להבין כי ראוי שלא יבואו לארץ יוצאי מצרים שהיו יותר מבני עשרים, ודבר זה מפני כי היו רחוקים מן הארץ והיה הארץ נגדם. מפני כי הארץ יש לה ברכה טבעית, ויוצאי מצרים הכל היה שלא בטבע כי אם על ידי נסים, ומי שכל ענינו על ידי נסים וכל הנהגתו על ידי נסים מתנגד אל הטבע, ולכך היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ, שאין הנהגת יוצאי מצרים כמו הנהגת באי הארץ מטעם אשר אמרנו... ולכך היו מוציאים המרגלים דבה על הארץ, שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי, כי ההנהגה שהיו מתנהגים דור המדבר אינו כמו הנהגה שהיו מתנהגים באי הארץ. ודי בזה למבינים. והבן מה שאמר אח"כ כי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות, וכן משה קרא שם ליהושע, ואלו מצד עצמם היה אפשר להתפתות אל המרגלים, רק כי היה זכות אבות מגין על כלב עם התפלה, ועל יהושע היה מתפלל משה. אור החיים על במדבר פרק יג פסוק ב והוסיף תנאי אחר בדבר, שהריגול הוא אשר אני נותן לבני ישראל, פירוש לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללוכדה ולרשת אנשיה, כי זה ודאי כי אין יכולת בהם לעמוד אפילו כנגד עיר קטנה שבהם, אלא אשר אני נותן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה, על הנותן להוציא עושקיה כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם באין שטן ואין פגע רע.: גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בניסו, ובזה נתחכם ה' בחסדו והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילידי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו, כי אין ירושתם בכח ישראל אלא בכח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן וזה הוא מאמר אשר אני נותן, ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע אינם יכולין להם כמו שאמרו המרגלים אחר כך. רש"י על במדבר פרק יג פסוק כו (כו) וילכו ויבואו - (סוטה לד) מהו וילכו להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה ספר במדבר פרק יד (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְדֹוָד וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ט) אַךְ בַּידֹוָד אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַידֹוָד אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם אור החיים על במדבר פרק יד פסוק ח אם חפץ בנו ה' נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים ------------------------------------------------------------------ (אחר סיום דברינו מצאנו סמוכין להרעיון) פנים יפות על במדבר פרק כ פסוק ז וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה וגו', יש להבין מה היה צורך במטה, כיון שאמר ודברתם, ולפי פשוטו י"ל כיון שברפידים כתיב והכית בצור שהנס הוא לפי מעלת ישראל, כמ"ש שמ"ש הקב"ה הרם את מטך ונטה ידך על הים, שלפי האמונות ישראל ביום ההוא כן היה מתלבש הנס בדרך הטבע, כ"א אינם ראוין כ"כ לנס מתלבש הנס בדרך הטבע, ולפי האמונה והבטחון כן הוא הנס כדכתיב [ירמיה יז, ז] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, ולפי שברפידים לא היה אמונתם חזקה כ"כ כדכתיב [שמות יז, ז] ועל נסותם את ה', הוצרך להיות הנס קצת בדרך הטבע להכות את הצור, אבל עתה בהיותם בקדש לא היה צריך כ"כ להכות אלא בדיבור בעלמא, שהוא יותר שלא כדרך הטבע שהסלע יתן מימיו ע"י דיבור, ולפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב], אמר לו הש"י שיקח את המטה עמו, ואם ידבר ולא יהיו ראויים לעשות הנס ע"י דיבור, אז יכה אותו במטה כדרך שעשה ברפידים, לכך שאל להם משה בדרך שאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ואם יאמרו שמאמינים בבטחון בה' אז ידבר לסלע, וכיון שלא השיבו לו כלום על שאלתו הבין משה שאינם מאמינים ולכך הכה הסלע, אבל באמת אחז"ל בשבת דף ל"ד ע"א אמר רבה בר רב הונא אף על גב דאמרו רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך לממרינהו בניחותא כי היכא דלקבלי מניה, אמר רב אשי אנא לא שמיעי לי וקיימתיה מסברא וכיון שאמר משה דברים אלו בכעס כמ"ש שמעו נא המורים לכך גרם שלא קיבלו ממנו והוצרך להכות
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32174807
info_outline
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי - פרשת קרח תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
07/10/2024
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי - פרשת קרח תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
ספר במדבר פרק טז וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן גור אריה על רש"י על במדבר פרק טז פסוק א ולא הזכיר בן יעקב. ואם תאמר, והלא אין צריך לכתוב "בן יעקב", שבכל מקום אינו מזכיר היחוס רק עד השבט, ומכאן ואילך הוא ידוע בעצמו, ולמה יש לכתוב יותר....ונראה לי, דהכא לא בא הכתוב ליחס את קרח לומר מי הוא ובן מי הוא, שכבר ידענו שהוא בן לוי, דכתיב (שמות ו, כא) "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי", אלא על כרחך קרא אתא לאשמועינן מעלתם, שהם מגדולים ומחשובים. וכן אצל מאתים וחמשים איש הזכיר מעלתם, "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (פסוק ב). וכיון דקרא לא אתא רק לספר חשיבותם ומעלתם, היה גם כן ליחס אותם עד יעקב, שהוא עיקר החשיבות. ואף על גב דבלאו הכי ידענו שקרח מן החשובים ומיוחסים, אפילו הכי הכתוב בא לספר בגנותו, לומר מאחר שהוא כל כך חשוב - לא היה לו להיות נמשך במחלוקת, ובא הכתוב לספר בגנותו, שעם כל החשיבות הזה - נמשך במחלוקת. ולפיכך קרא דהכא פירושו "ויקח קרח", אותו קרח שהיה מגדולים ומחשובים, נמשך במחלוקת. ולפיכך מן הדין היה גם כן ליחס אותו אחר יעקב, אלא שבקש רחמים: ספר בראשית פרק מט בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר גור אריה על רש"י על בראשית פרק מט פסוק ו אבל בדברי הימים כו'. פירוש ומנא ליה לומר שיש לייחס את האדם עד יעקב, שמא אין דרך הכתוב לייחס רק עד השבט ותו לא, והביא ראיה מדברי הימים (א, ו, כב-כג) ששם מיחס אותו עד יעקב. והקשה הרא"ם הרי בכל מקום הוא מייחס רק עד השבט, ואם כן מה שהוא מייחס את קרח עד ישראל שם קשיא, כיון שאין דרך לייחס רק עד השבט, ועוד שזמרי בן סלוא שלא נמצא שהכתוב מייחס אותו עד ישראל - קשיא למה היה לו לייחס אותו עד ישראל, ואין זה קשיא כלל, כי כל מקום שהכתוב בא לומר מי הוא אותו האיש מייחס אותו עד השבט ותו לא, שידענו כי השבטים - בני ישראל הם, אלא שבמקום שהוא בא לייחס אותם לא בשביל להודיע מאיזה שבט הם אלא מעלתם והשתלשלותם - משלשלת הייחס הוא מייחס אותו, עד ישראל ראש הייחוס, ובקרח - שבא לייחס אותם מפני מעלתם, כדכתיב בקרא (במדבר טז, ב) "קריאי מועד אנשי שם", ובא הכתוב לייחס מפני מעלתם, שאם לא כן הרי ידוע שקרח בן יצהר בפרשת וארא. כן כשייחס את זמרי בן סלוא (במדבר כה, ט) לא ייחסו אלא מפני מעלתו וגדולתו, כדכתיב (שם שם יד) "בית אב לשמעוני", והיה לו לייחס אותם עד ישראל, כמו שמצינו בדברי הימים. ועיין בפרשת קרח וגם שם נתבאר. ואם תאמר ומה בכך שלא נזכר בתורה 'בן ישראל', וכי בשביל כך לא היה בנו של יעקב, אמנם יראה לפרש שידוע כי גדולת יעקב גדולה מאוד, ואם יורש הרשע קצת מחשיבות יעקב כמו שדרך התולדות דומים אל האב - אז היה קרח יותר חולק, שהרי עכשיו לא בא לחלוק על משה רק בשביל גדולתו, וכן "נשיא בית אב לשמעוני", והיה יעקב מתפלל שלא ירשו מגדולתו ומחשיבותו כלום עד שיהיה שם יעקב נקרא עליהם. ועכשיו כיון שלא ירש הרשע דבר מיעקב - לא נחשב ליעקב לגנאי, לאפוקי ישמעאל ועשו אין ספק אילו היו בני אנשים דעלמא לא היו מצליחים ברשעתם כמו שהם מצליחים, לכך נחשב לאברהם וליצחק לגנאי, ולא כן ליעקב: תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נג/א אמרי ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא אמר להו ליעול וליתי.... תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא/ב וכו' ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות: תיפלות ס"ד אלא אימא כאילו למדה תיפלות א"ר אבהו מאי טעמא דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית כאילו - שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32075137
info_outline
והָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד – פרשת בהעלותך תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
06/25/2024
והָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד – פרשת בהעלותך תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
מראי מקומות - פרשת בהעלותך תשפ"ד – במשנתו של מהר"ל ספר במדבר פרק יב והָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה ספר תפארת ישראל - פרק כג התבאר לך כי אפשר לומר רק שהיה משה מיוחד לתורה. והנה יש לשאול שאלה עצומה מאד איך אפשר שיתיחד משה עד שראוי לו התורה, וזה כי לפי מדרגת התורה ומעלתה שהיא שכל פשוט איך אפשר לומר שיתיחד אדם אל מדרגת התורה. ובפירוק קושיא זו בארו חכמים בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר נתתיה לארץ הלך אצל הארץ ואמרה לו אלהים הבין דרכה כו' הלך אצל הים אמר אין עמדי כו' הלך אצל תהום אמר לא בי שנאמר ותהום אמר לא בי היא הלך אצל אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר לפני הקדוש ברוך הוא ואמר חפשתי בכל העולם ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל בן עמרם אמר לו תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא אמר לו וכי מה אני שיתן הקדוש ברוך הוא תורה על ידי אמר לו הקדוש ברוך הוא משה בדאי את אמר לפניו רבונו של עולם חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הואיל ומעטת את עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי ע"כ... ועוד יש בזה דבר מופלג אין להאריך. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא שהוא נותן התורה לך אצל בן עמרם, וכאשר אתה מעיין מה ענינו של משה אל התורה תמצא כי מדרגת משה שהוא אומר מה אני שתנתן התורה שהיא השכל הפשוט על ידי, ובשביל שהיה ממעט עצמו הוא ראוי אל התורה שהיא שכל פשוט, וכמו שאמר הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך כי מצד הזה יש למשה יחוס אל התורה. וזה כי לא היה הקטרוג רק מה התיחסות יש בתחתונים אל התורה שהיא השכל הפשוט אבל התחתונים אין בהם פשיטות גמור, אבל משה מפני הענוה עד שאמר מה אני הרי אינו מייחד עצמו כלל וזה ענין הענוה. כי המתגאה הוא הפך הענוה שהמתגאה הוא שמייחד עצמו בחשיבות ובמעלה ואיש כזה אין לו מעלת הפשיטות כלל, אבל מי שיש בו הענוה עד שאינו מחשיב עצמו לדבר כלל הרי הוא פשוט לגמרי שאינו מיוחד בדבר מה, וזה שהוא ראוי ומיוחד אל התורה שהיא שכל פשוט. וכבר בארנו בחבור גבורת ה' ענין הפשיטות שהוא במדת הענוה והם דברים ברורים מאד מאד עד שאין ספק בהם למי שמבין דברי חכמים וחידותם, ואז ידע כי כך רצו חכמים להתיר השאלה במה היה מיוחד משה לתורה בשביל מדת הענוה המורה על פשיטות שהיה מיוחד בה שנאמר (במדבר י"ב) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וזה היה עצם יחוד משה לתורה. וכבר בארנו בחבור גבורת ה' כי מדה זאת מיוחדת לתחתונים והיא על כל המעלות בעבור הפשיטות, ובשביל מדרגה זאת מיוחדים התחתונים לקבל המעלה שאינה לעליונים, כמו שהיה משה זוכה לתורה שהיא המעלה העליונה וזה זכה בשביל הענוה שהיה מיוחד בה משה... ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק א ובפרק בתרא דמגילה (ל"א, א') א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה שנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח וגו' ולהחיות לב נדכאים ומשולש בכתובים דכתיב שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות אלהים במעון קדשו. ועתה יש לשאול למה זה ועל מה זה שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, אם בשביל שהכתוב בא להגיד שלא כמדת ב"ו שגדולתו היא מבטלת הענוה אבל אצל הקב"ה אינו כך רק עם גדולתו נמצא הענוה, אם כן קשיא למה צריך לומר דבר זה כתוב בתורה וכו' די כשנמצא פעם אחד ולמה צריך להיות בכל מקום. אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות עד שאין גדולה למעלה, ואם לא כן לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. ספר ישמח משה - פרשת בהעלותך עוד נראה לי על אומרו כאן והאיש משה עניו מאד וגו' (במדבר יב ג). דהוא הקדמה נאותה להענין הנאמר אחר כך (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה וגו', שלא תקשה כלום משא פנים יש בדבר, ומפני מה באמת לא זכו שאר הנביאים למדריגת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), על כן אמר והאיש משה וגו', דלכך זכה הוא לנבואה יתירה משאר הנביאים. והענין הוא, דהנה זה שהקב"ה מנבא ומשרה שכינתו על בשר ודם קרוץ מחומר, איננו לפי כבודו ית', אך מכח ענותנותו ית', כאמרם ז"ל (מגילה ל"א [ע"א]) במקום שאתה מוצא גדולתו וכו'. וידוע (שם מגילה י"ב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו, וכפירוש המדרש על ה' צילך (תהלים קכא ה), אם כן לפי רוב הענוה שבאדם, כמו כן הקב"ה מתנהג עמו גם כן בבחינת ענוה להשרות שכינתו עליו. ועל כן אמרו רז"ל (שבת צ"ב [ע"א]) אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' ועניו, ועיין בכלי יקר (פרשת וירא) על הפסוק (בראשית יח א) וירא אליו ה', ולא נאמר וירא ה' אל אברהם, כי שמו מורה על התנשאות, ועצמותו היה בחינת ענוה עפר ואפר (שם שם בראשית יח כז), על כן אמר וירא אליו ה', היינו מכח עצמותו לפי שהיה עניו ושפל בעיניו, ולא מכח שמו מרומז על התנשאות, עיין שם. וידוע מה שמפרשין והאיש משה וגו', כי דוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת וגו', דעל כל פנים היה בעיניו נחשב לבעל חי, יתר על זה אברהם אבינו ע"ה דאמר אנכי עפר ואפר, דלא החזיק עצמו למין בעל חי כלל, אך על כל פנים היה נחשב בעיניו ליש, אמנם משה רבינו ע"ה גדלה כל כך ענותנותו ושפלותו בעיני עצמו, עד דלא החזיק עצמו למציאת כלל, והיינו ואנחנו מה (שמות טז ז), דהיינו בחינת אין ואפס ולא נמצא (עיין חולין פ"ט ע"א). והנה כאן דבא הפסוק להודיע מדריגת נבואת משה עד אין ערוך אליו בכל הנביאים והוא היה אב לכל הנביאים, וכדי שלא יקשה מפני מה זכה הוא באמת לכל זה, הקדים ואמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ר"ל אפילו מאברהם שהיה בעיניו כעפר שהוא על פני האדמה, ועל כן לפי גודל הענוה שהיה בו, זכה לנבואה יתירה מכל לבחינת פה אל פה אדבר בו, מה שאין כן שאר הנביאים שלא זכו לבחינת נבואה כמוהו, לא זכו גם כן לבחינת נבואה כמוהו, דמדריגת הנבואה נמשך אחר מדריגת הענוה כנ"ל, וכאמור ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק א ...אמנם יש לך להבין מה שאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה' ומה שאמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, מן הדברים אשר אמרנו, כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה ה', א') לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהי' והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השם יתב' שאתו היא הענוה וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל וכמו שיתבאר ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השם יתב' משפיל עצמו לפניו ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה והוא קטן מן הענוה כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר וזהו יותר מן יראת השם, כי בעל ירא שמים מצד שהוא עלול אל השם יתברך שהוא העלה יש לו דביקות עם העלה. ולכך ענוה יותר גדולה מן יראת השם, כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו כמו שהתבאר בפר"ק דסוטה (ה', א') אני את דכא כלומר, כי השם יתב' משרה שכינתו עם בעל ענוה ובא אצלו להיות עמו שהרי הניח הש"י כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני ולא הגביה הר סיני, ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו והדומים נמצאו יחד כמו שהתבא' בנתיב האהבה ע"ש, ואין זה אצל יראת ה', והדברים האלו עמוקים מאוד
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31889767
info_outline
חג השבועות תשפ"ד לפ"ק - במשנתו של מהר"ל - ספר תפארת ישראל פ' כ"ז
06/11/2024
חג השבועות תשפ"ד לפ"ק - במשנתו של מהר"ל - ספר תפארת ישראל פ' כ"ז
חג השבועות תשפ"ד לפ"ק - מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל ספר תפארת ישראל פ' כ"ז תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח/ב אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא רש"י דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: תלמוד בבלי מסכת על פסחים דף סח/ב רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא רש"י תילתא - שלישי לבטן, ומובחר הוא עבדי לי - היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם ספר תפארת ישראל - פרק כז אמנם מה ששואלים בני אדם כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב (במדבר כ"ח) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה ולא כתב ביום מתן תורה מאחר שעיקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו, אין זה שאלה כלל כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם וביום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם, ובחג השבועות התורה שנתנה בו נתנה מהשם יתברך והיא לעול על ישראל והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרנו נעשה ונשמע אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם מפני שהיא עול עליהם ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם. ומזה הטעם לא נכתב גם כן בראש השנה הטעם שהוא יום הדין מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם ולכך לא תלה המועד בזה רק נכתב זכרון תרועה והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום..
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31703177
info_outline
שיעור במשנתו של מהר"ל – פרשת בהר, תשפ"ד
05/28/2024
שיעור במשנתו של מהר"ל – פרשת בהר, תשפ"ד
מראי מקומות - שיעור במשנתו של מהר"ל – פרשת בהר, תשפ"ד ספר ויקרא פרק כה וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם ולא תונו איש את עמיתו - (ת"כ) כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ וא"ת מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך נאמר ויראת מאלקיך היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ויראת מאלקיך. ספר ויקרא פרק כה לא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ לא תרדה בו בפרך - מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבוא שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר ויראת. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט/א אמר רבי אלעזר מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש... אמר רב חסדא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך אמר רבי אלעזר הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך מהר"ל חדושי אגדות על בבא מציעא דף נט/א שערי דמעות לא ננעלו. פי' כי מפני שהדמעות הם בטול והפסד כח האדם ודבר זה לא ננעל, כי כאשר חרב בהמ"ק שהוא הוויית העולם ננעלו כל השערים שהם הוויות העולם, והתפילה היא הוויות העולם, שהתפילה היא כסדר העולם, ואדם הראשון תיכף שנברא התפלל אל השם יתברך, ולפיכך כאשר חרב בית המקדש שהוא הוויות העולם ננעלו שערי תפלה. אבל שערי דמעה שהם הפסד ובטול האדם ואינם הוויות העולם אין ענינם אל בה"מ, ולכך אף אם נחרב בה"מ לא ננעלו שערי דמעה. וכן האונאה הוא בטול הנפש כאלו אותו שמקבל אונאה אינו נחשב לכלום והוא דבר בטל ואונאה לנפש, והדמעות בטול כח הגוף ולכך אלו שניהם לא ננעלו. ועוד יש לך להבין זה ממה שאמר לקמן הכל נמסר ביד שליח חוץ מן אונאה, וזה כי האונאה היא לנפש האדם, וכתיב אצל אונאה ואתם ידעתם את נפש הגר וגומר, שתראה מזה כי האונאה הוא לנפש והנפש הוא בידו של הקב"ה והדין הוא בידו של הקב"ה, וכן אמרו במדרש (ויק"ר פ"ד) שני דברים בימינו של הקב"ה, התורה והצדקה, התורה שנאמר מימינו אש דת למו, והצדקה שנאמר צדק מלאה ימינך, ושני דברים בשמאלו של הקב"ה, הנפש והדין, הנפש כדכתיב כי בידך נפש כל חי והדין דכתיב ותאחז במשפט ידי, והדמעה הוא נגד מדת הדין והאונאה הוא לנפש ולפיכך לא ננעלו שערי אונאה ושערי דמעה מאחר שהדין והנפש ביד הקב"ה ולא נמסרה האונאה ביד השליח לכך שערי אונאה ושערי דמעה לא ננעלו. ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת הריע - פרק ב ויש לך להבין דבר זה והם דברים עמוקים בענין אונאה אשר רמזו חכמים עליו. יש לך לדעת כי הפרש יש בין אונאה ובין כאשר הוא מכה את חבירו ומצערו, כי האונאה בפרט הוא לנפש האדם אשר מקבל האונאה ואין האונאה לגוף, כי מה אונאה יעשה אל הגוף. וכן הכתוב אומר (שמות כ"ב) וגר לא תונו ולא תלחצנו כי אתם ידעתם את נפש הגר וגו', הרי כי תלה אונאה בנפש שהיא מקבלת אונאה. וכל בושה היא לנפש כמו שהתבאר למעלה, ומפני כי האונאה היא לנפש והנפש היא בידו של הקב"ה כמו שאמרו במדרש ויקרא רבה (פ"ד) ונפש כי תחטא שני דברים בימינו של הקב"ה ושני דברים בשמאלו, התורה והצדקה בימינו, התורה דכתיב מימינו אש דת למו והצדקה דכתיב צדק מלאה ימינך. הנפש והמשפט בשמאלו של הקב"ה הנפש דכתיב כי בידך נפש כל חי המשפט דכתיב ותאחז במשפט ידי וגו', ומפני כך הנפש אשר בו האונאה בידו של הקב"ה. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת מהר"ל חדושי אגדות ומה שמתו מפסח עד עצרת, אף שהזמן הוא יותר טוב מכל הזמנים עם כל זה מתו, וגם מתו באסכרה מיתה משונה, להודיע שחטאו ולא יאמרו בטבע מתו מהרש"א ואמר שמתו בין פסח לעצרת להורות שמתו בהשגחה כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה כדאמרינן בשבת כל שקייני טבא בין דיבחא לעצרתא וק"ל
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31503387
info_outline
חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד – שיעור ל"ה
05/20/2024
חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד – שיעור ל"ה
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד – שיעור ל"ה והרביעית - סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם: מהם המעופף, והשוחה, והזוחל, וההולך על ארבע, לפי התחלקות צורותם, ומידותם, ושימושם, והנאתם, ותועלתם בעולם, כמו שנזכר במענה הוכיח בו הבורא את איוב כדי להעיר אותו (איוב לח מא): מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, ושאר מה שסיפר בו ממיני החיות המדבריות והימיות. ספר הישר לרבינו תם - השער השלשה עשר כל עובד ה' צריך שיהיה לו ספר כולל נפלאות הבורא כָּל הַבָּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת הָאֵל וּלְקַבֵּל עָלָיו עֹל יִרְאָתוֹ בֶּאֱמֶת, צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סֵפֶר כּוֹלֵל זִכְרוֹן נִפְלְאוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יִרְאָתוֹ וְתַעֲצוּמוֹ, וְלִכְלוֹל בּוֹ כָּל הָעֲסָקִים אֲשֶׁר בָּם זִכְרוֹן עֹנֶשׁ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, לָרְשָׁעִים, וְנִסָּיו לַצַּדִּיקִים, וְסִפּוּר גְּבוּרוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו, כְּגוֹן אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי (איוב ל"ח ג') וְכָל הַפְּסוּקִים אֲשֶׁר אַחֲרָיו. וְיָשִֹים עָלָיו לְחוֹק בִּשְׁבוּעָה לִקְרוֹתוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ בְּנַחַת וְכַוָּנָה, וְיָשִֹים לִבּוֹ לְכָל עִנְיָנָיו, כִּי הוּא יִהְיֶה לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינָיו: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/א אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם אמר רבה איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו בסערה חרף דכתיב אשר בשערה ישופני אמר לפניו רבונו של עולם שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב בסערה השיבוהו דכתיב ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר [וגו'] אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני אמר לו הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. מי פלג לשטף תעלה [וגו'] הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. ...ודרך לחזיז קולות הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם בין קול לקול לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור יעלה זו אכזרית על בניה בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי חולל אילות תשמור אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31392147