אור
The App “OHR” was designed to give people a deeper and more intimate understanding of Emunah, and to inculcate with its listeners the beauty of Torah and Avodas Hashem, to reveal to us how fortunate we are to be servants of Hashem Yisborach. Those who appreciate deep insights and have a love for learning the classic works of Jewish Thought, will enjoy these shiurim, which present profound concepts with great clarity, in concise language.
info_outline
במשנתו של מהר"ל - שופטים תשפ"ד
09/15/2024
במשנתו של מהר"ל - שופטים תשפ"ד
ספר דברים פרק יח פרשת שופטים (יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקיךָ (יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על דברים - פרק יח פסוק יב-יח אומרו תמים תהיה כו', שאם הכונה לומר שיהיה תמים מלכת אחר התועבות ההם הרי נאמר. ה. אומרו כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם כו', כי מאומרו הגוים האלה מי לא ידע כי אשר הוא יורש אותם המה כי עליהם ידברו הכתובים ו. אומרו אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי הרי זה היה תחלת מאמרו לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, ומה חידש עתה באומרו אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ז. אומרו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, כי הוא לשון בלתי צודק וכמשולל הבנה, כי יראה שלא נתן לו ה' ישמע אל מעוננים ואל קוסמים כו', והוא דבר קשה שנראה שהדבר בעצמו אין רע כי אם שלא נתן לו ה' כן, ומהראוי יאמר ואתה לא כן (נתן לך ה' אלקיך). גם לשון נתינה לא תצדק שאין בו ממש גור אריה על רש"י על דברים פרק יח פסוק טו [יג] כמו שאני מקרבך מאחיך. דאין לומר כמשמעו, שלא היה נביא כמו שהיה משה (להלן לד, י), אלא רוצה לומר כמו שאני מקרב אחיך, כך יהיה כל נביא (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, לפירוש זה הרי כבר כתיב "נביא אקים לך מקרבך מאחיך", ולמה הוצרך למכתב "כמוני". ואמנם בספרי דרשו "כמוני" - כמו שאני מדבר דבר ואיני מתירא, וכן הוא אומר "רק אל יוסף פרעה התל" (שמות ח, כה), כך כל הנביאים לא יהיו מתיראים; שכן אמר יהושע (יהושע כד, יט) "לא תוכלו לעבוד את ה'". וכן אליהו אמר "לא עבדת את ה'". וכן אלישע אמר (ר' מ"ב ג, יג) "מה לי ולך לך אצל נביאי אמך וכו זה המדרש יש בו ענין נפלא, אפרשהו לך למען תבין. כי הכתוב אמר "כי נביא אקים", לא כמו האומות שהם דורשים אל מעוננים ואל קוסמים, שכל המעשים האלו הם מעשים מן רוחות הטומאה, ואינם מן האלהים, אבל הנביא יהיה דברו מן האלהים. וזה נראה כי ענין אלקי עמו, דכאשר לא ירא הנביא, ענין זה הוא מפני כי דבר רוח אלהים עליו, שהם דברי קדוש, ומכח דברי קדוש - שהוא נורא על כל בשר ודם - לא היה הנביא מתיירא מבשר ודם, כי זהו הוראה על שנבואתו נבדלת אלקית, שהרי אינו מתיירא מבשר ודם, וזהו שנבואתו למעלה מבשר ודם: ומפני שמשה היה מגנה ענין האומות, אמר "נביא אקים לך וגו'", דאף על גב דמדריגות הנביאים האחרונים לא היו כמו משה, אל תאמר כלל מפני זה שלא יהיו דברי אלקים חיים בקרבו, אלא הוא כמוני בענין זה שדברי אלקים חיים בקרבו, ולכך אינו ירא כמוני. הרי הנביא הבא אחרי שוה הוא לי בענין זה, כי דברי אלהים חיים בו. אף על גב דהיה מדריגת משה חשוב לענין זה שהיה יודע יותר, מכל מקום בעיקר הדבר - שהיה דברי משה דברי אלקים חיים - הרי כל הנביאים שוים, כי דברי קדוש היו שומעים. ומזה היה והוא אינו יראה שהיו יראים מפניו. והבן זה היטב
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/33062077
info_outline
תשעה באב - פרשת ואתחנן - תשפ"ד - הנושא: צפיה לגאולה, ובעניני ארץ ישראל
08/23/2024
תשעה באב - פרשת ואתחנן - תשפ"ד - הנושא: צפיה לגאולה, ובעניני ארץ ישראל
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32709132
info_outline
פרשת פנחס תשפ"ד - ביאור בענין תיקון מיעוט הירח - במשנתו של מהר"ל
07/31/2024
פרשת פנחס תשפ"ד - ביאור בענין תיקון מיעוט הירח - במשנתו של מהר"ל
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת פנחס תשפ"ד לפ"ק הנושא: ביאור בענין תיקון מיעוט הירח ספר במדבר פרק כח (טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ. תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס/ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח רש"י על במדבר פרק כח פסוק טו ושעיר עזים וגו' - כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט) ונשתנה שעיר ר"ח שנאמר בו לה' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד ושאר השעירין למדין ממנו (חולין ס) ומדרשו באגדה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: ספר באר הגולה - הבאר הרביעי בפר"ק דשבועות (ט', א') ובפרק אלו טריפות (חולין ס', א') אמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לחטאת לה' אמר הקדוש ב"ה שעיר זה יהיה כפרה עלי על שמעטתי את הירח וכו' ע"כ. וכאשר רואים את המאמר הזה הם נבהלים משתוממים לומר שהוא יתברך ח"ו צריך לכפרה, וגם דבר זה שוה לראשון והוא לחיצות הרגל הלשון, שלשון חטאת בכתוב ובלשון בני אדם על מי שחטא לו ית' ומביא קרבן לכפר עליו, וגם לשון כפרה בא על החטא במעשה ומביא קרבן שע"ז נקרא הקרבן כפרה שהוא כפרת חטאו, ולא שייך אצל הש"י שעשה מעשה שלא היה לו לעשות, וגם לא שייך אצלו כפרה כלל ח"ו. אבל אין הדבר כמו שחשבו, כי כל הסרה וסילוק נקרא כפרה, שכן פרש"י ג"כ על אכפרה פניו במחנה (בראשית ל"ב), ודבר זה מבואר שכל קנוח והסרה יקרא כפרה לא כפרת חטא דוקא שיכפר לו השם. ולפיכך מה שאמר הביאו קרבן כפרה עלי הוא סלוק תרעומת במעשה ה', מאחר שהם שני מושלים בעולם החמה ביום וירח בלילה, שנתמעט הירח בכל חודש וחדש עד שלא נמצא אור מן הירח ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה בירח משאר צבא השמים, ולפיכך קבע הש"י לה נגד זה מעלה כי זה מדת הש"י שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו עד שהכל שוה, והשם יתברך משוה כל הנמצאים ולא נמצא תרעומות אצל הבורא. וזה מה שנתן לה קרבן בר"ח, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים מדריגה זאת שכנגד שנתן לה מיעוט שלא נמצא בכל צבא השמים, כנגד זה נתן לה חשיבות שלא נמצא בכל צבא השמים והוא הקרבן שכתוב בתורה, נמצא שהדבר שוה גם זה לעומת זה... ואולי יקשה מה מעלה הוא לירח בקרבן שיש בר"ח. יש לך לדעת, כי הקרבן שנקרא בשם הזה מורה על הקירוב שיש ביום הזה אל הש"י יותר מבשאר הימים... גור אריה על רש"י על במדבר פרק כח פסוק טו והנה לאיש חכם ונבון, [ה]רוצה להבין דברי חכמים, אפתח לו אוצר חמדה שאצרו חכמים במטמונים. דע, כי אין הקרבן שמביא האדם לחטאת, הוא כמו אדם שחוטא למלך בשר ודם ומביא דורון לפייס אותו, שאין הדבר כך. אבל החטאת נקרא 'קרבן', כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה' - כאשר יש לו קורבה אל ה' על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל חטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו. וכאשר מיעט את הירח, אל תאמר שלא נמשך בשביל זה חסרון והעדר בתחתונים, שאם ימצא חסרון והעדר בירח - שהוא שליט ומושל בעולם השפל - בודאי ימשך זה אל הנמצאים התחתונים למטה ממנו. וכאשר השם יתברך מחדש בכל חודש וחודש אור הירח, והנה השם יתברך מנהיג עולמו בהיפך אשר היה מקודם, אשר היה ממעט אור הירח, [ו] עתה מחדש אור, ובזה מנהיג עולמו. ובו צוה השם יתברך להביא חטאת להתקרב אל ה', להיותם בו דבקים. ובזה הנמצאים דבקים בו יתברך, במה שהוא מהוה ומחדש האור, לא במה שהוא ממעט האור, והוא יציאה לנמצאים אשר קבלו מיעוט על ידי מעוט הירח, ועתה הם מתדבקים במדת טובו יתברך, במה שהוא מחדש ומהווה האור: וזה שתקנו (ר' תפילת מוסף דר"ח) 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכולם היו תשועת נפשם מיד שונא'. כי ה'שונא' הוא השטן הוא המלאך המות (ב"ב טז.), שהוא העדר הנמצאים, כאשר הם דבקים במדת טובו במה שהוא מחדש האור, יצאו מן המעוט, שהיה נמשך לכל הנמצאים מעוט והעדר, ובזה עצמו הוא כפרה על השם, רוצה לומר סלוק תרעומת הירח, שמתחילה על ידי מעוט האור היו דבקים הנמצאים במדה זאת - מה שהוא ממעט אור הירח, וזהו בעצמו תלונת הירח. וכאשר הנמצאים דבקים במדת טובו - שהוא מהוה ומחדש אור - כאשר מקריבים קרבן בראש חודש, אז מקבלים הנמצאים ממנו ממדת טובו מה שהוא מחדש האור, וכך הוא יתברך דבק בהם עתה, והרי הוא יציאה אליו יתברך ממדה שהיה מנהיג עולמו מתחלה למעט הירח, ומנהיג עולמו במדת טובו, וזהו יציאה וסלוק חסרון הראשון כאשר הם דבקים במדת טובו, והוא עמהם גם כן על ידי קרבן זה, שהוא חטאת לישראל, וכפרה להסיר תלונת הירח: ...ושעיר ראש חודש שהיו מקריבים בהתחדשות האור, בזמן שהוא היפך ההעדר ומעוט. ומכל שכן כאשר הוא הויה חדשה, שהחדוש מורה על מעלה עליונה מן ענין הראשון, כאשר חוזר להתחדש. והשם יתברך מנהיג עולמו בחדוש האור, ולכך מקריבין שעיר לחטאת לכפר בעדם, לסלק פחיתות הירח ומעוטו. וכמו שאמרו 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכלם היו תשועת נפשם מיד שונא', כי נסתלק המעוט, ודבקים בו יתברך במדת טובו אשר הוא משפיע האור ממעלה העליונה. וזה בעצמו כפרה לסלק חסרון הבריאה: ...ואף על גב שבזמן שחרב הבית אין כאן קרבן, הרי סדר הקרבן במקום הקרבן עומד, ומעתה אין חלוק. [ו]כמו שסידר הוא בבריאה ומיעט את הירח, כך תקן החסרון בסדר הקרבן, והוא נקרא "לחטאת לה'", שהוא המוחץ והוא הרופא (דברים לב, לט), והכל מסדר השם יתברך. סוף סוף, סדר קרבן זה מסלק חסרון מעשיו. והתבאר לך אמיתת פירוש זה. אך אל יעלה על דעתך שזה הוא פירוש המאמר על עומקו, אך לבאר לך עומק מעוט הירח וסלוק תלונתה בקרבן - דבר זה אי אפשר, רק בהעמיק בחכמה נפלאה, שאין כאן מקומה. אבל ראוי שיהיה נהפך פניהם של שונאיהן כשולי קדירה (ר' מגילה יא.), כאשר יבינו הדברים אשר אמרנו למעלה, כי נראה חכמתם הרמה והנשואה, אשר ידעו בסתרי מעשה בראשית, ובריאתם וקשורם וסדרם. והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו, ובדברי נביאיו יביאנו, ובחכמת חכמיו יחכמנו שו"ת מהר"ע מפאנו סימן ק"ח ואם בא להתפלל מוסף ותפלין עליו גורע בקדושת העבודה שהוא עוסק בה לכפר על מיעוט הירח ואין כפרה בכתנות עור אלא בכתנות אור כמו שהיה כתוב בתורתו של ר' מאיר זכרוהו בבראשית רבה
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32357962
info_outline
ביאור מקיף בפגם מי מריבה וחטא המרגלים - פרשת חוקת תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
07/17/2024
ביאור מקיף בפגם מי מריבה וחטא המרגלים - פרשת חוקת תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת חוקת תשפ"ד הנושא: ביאור מקיף בפגם מי מריבה וחטא המרגלים ---- ספר במדבר פרק כ (ז) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.: . (ט) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְדֹוָד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: (י) וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.: . (יא) וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (יב) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. רש"י על במדבר פרק כ פסוק יב להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה כמו (שמואל ג) לכן נשבעתי לבית עלי נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך רמב"ן על במדבר פרק כ פסוק ח החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע, ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע ספר דברים פרק א (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְדֹוָד בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: אור החיים על דברים פרק א פסוק לז והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו (במד"ר טז כ) בפסוק ויבכו העם בלילה וגו' (במדבר יד א), קבעו בכיה לדורות, כי ליל ט' באב היתה שבו נחרב הבית ואמרו עוד שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב, שאין אומה ולשון נוגעת בו ואמרו עוד (שוחר טוב עט) בפסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים וגו', וז"ל קינה מבעי ליה, אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים.: מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם, פירוש בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם, והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע, והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו. ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם (במדבר כ ה) שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים, באמצעות קידוש ה' הגדול, והיה ה' מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים. אור החיים על במדבר פרק כ פסוק ח ...ועומק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה, והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ, והיה משה בונה בית המקדש, ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף וגו', וכתבנוהו במקומות אחרים. ספר נצח ישראל - פרק ח ...וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק. רש"י על דברים פרק א פסוק ח באו ורשו - אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין ספר גבורות השם - פרק כב דבר אחר למה במדבר שעתיד וכו' פירוש כי ראוי שיהיה במדבר כי לא היו יוצאי מצרים ראוים לבא אל הארץ, כי ראוי שיהיו שני דורות לאלו שני דברים חדשים, וזהו כאשר אלו שני דברים הם מחולקים יציאת מצרים ונתינת הארץ, שהדבר הידוע האחר אינו טבעי לגמרי, שהוציא אותם באותות ובמופתים, והשני נתינת הארץ של שבעה אומות, ומעלות מחולקות הם אלו שני מעלות אין ראוי שיהיו לדור אחד, במה שהדברים שנתן להם כשיצאו ממצרים הם מעלות רוחניות, ונתינת הארץ כמנהגו של עולם, לכך ראוי לאלו שני מעלות שתי דורות מחולקים. מהר"ל חדושי אגדות - סוטה ויש לך להבין כי ראוי שלא יבואו לארץ יוצאי מצרים שהיו יותר מבני עשרים, ודבר זה מפני כי היו רחוקים מן הארץ והיה הארץ נגדם. מפני כי הארץ יש לה ברכה טבעית, ויוצאי מצרים הכל היה שלא בטבע כי אם על ידי נסים, ומי שכל ענינו על ידי נסים וכל הנהגתו על ידי נסים מתנגד אל הטבע, ולכך היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ, שאין הנהגת יוצאי מצרים כמו הנהגת באי הארץ מטעם אשר אמרנו... ולכך היו מוציאים המרגלים דבה על הארץ, שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי, כי ההנהגה שהיו מתנהגים דור המדבר אינו כמו הנהגה שהיו מתנהגים באי הארץ. ודי בזה למבינים. והבן מה שאמר אח"כ כי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות, וכן משה קרא שם ליהושע, ואלו מצד עצמם היה אפשר להתפתות אל המרגלים, רק כי היה זכות אבות מגין על כלב עם התפלה, ועל יהושע היה מתפלל משה. אור החיים על במדבר פרק יג פסוק ב והוסיף תנאי אחר בדבר, שהריגול הוא אשר אני נותן לבני ישראל, פירוש לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללוכדה ולרשת אנשיה, כי זה ודאי כי אין יכולת בהם לעמוד אפילו כנגד עיר קטנה שבהם, אלא אשר אני נותן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה, על הנותן להוציא עושקיה כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם באין שטן ואין פגע רע.: גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בניסו, ובזה נתחכם ה' בחסדו והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילידי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו, כי אין ירושתם בכח ישראל אלא בכח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן וזה הוא מאמר אשר אני נותן, ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע אינם יכולין להם כמו שאמרו המרגלים אחר כך. רש"י על במדבר פרק יג פסוק כו (כו) וילכו ויבואו - (סוטה לד) מהו וילכו להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה ספר במדבר פרק יד (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְדֹוָד וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ט) אַךְ בַּידֹוָד אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַידֹוָד אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם אור החיים על במדבר פרק יד פסוק ח אם חפץ בנו ה' נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים ------------------------------------------------------------------ (אחר סיום דברינו מצאנו סמוכין להרעיון) פנים יפות על במדבר פרק כ פסוק ז וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה וגו', יש להבין מה היה צורך במטה, כיון שאמר ודברתם, ולפי פשוטו י"ל כיון שברפידים כתיב והכית בצור שהנס הוא לפי מעלת ישראל, כמ"ש שמ"ש הקב"ה הרם את מטך ונטה ידך על הים, שלפי האמונות ישראל ביום ההוא כן היה מתלבש הנס בדרך הטבע, כ"א אינם ראוין כ"כ לנס מתלבש הנס בדרך הטבע, ולפי האמונה והבטחון כן הוא הנס כדכתיב [ירמיה יז, ז] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, ולפי שברפידים לא היה אמונתם חזקה כ"כ כדכתיב [שמות יז, ז] ועל נסותם את ה', הוצרך להיות הנס קצת בדרך הטבע להכות את הצור, אבל עתה בהיותם בקדש לא היה צריך כ"כ להכות אלא בדיבור בעלמא, שהוא יותר שלא כדרך הטבע שהסלע יתן מימיו ע"י דיבור, ולפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב], אמר לו הש"י שיקח את המטה עמו, ואם ידבר ולא יהיו ראויים לעשות הנס ע"י דיבור, אז יכה אותו במטה כדרך שעשה ברפידים, לכך שאל להם משה בדרך שאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ואם יאמרו שמאמינים בבטחון בה' אז ידבר לסלע, וכיון שלא השיבו לו כלום על שאלתו הבין משה שאינם מאמינים ולכך הכה הסלע, אבל באמת אחז"ל בשבת דף ל"ד ע"א אמר רבה בר רב הונא אף על גב דאמרו רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך לממרינהו בניחותא כי היכא דלקבלי מניה, אמר רב אשי אנא לא שמיעי לי וקיימתיה מסברא וכיון שאמר משה דברים אלו בכעס כמ"ש שמעו נא המורים לכך גרם שלא קיבלו ממנו והוצרך להכות
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32174807
info_outline
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי - פרשת קרח תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
07/10/2024
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי - פרשת קרח תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
ספר במדבר פרק טז וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן גור אריה על רש"י על במדבר פרק טז פסוק א ולא הזכיר בן יעקב. ואם תאמר, והלא אין צריך לכתוב "בן יעקב", שבכל מקום אינו מזכיר היחוס רק עד השבט, ומכאן ואילך הוא ידוע בעצמו, ולמה יש לכתוב יותר....ונראה לי, דהכא לא בא הכתוב ליחס את קרח לומר מי הוא ובן מי הוא, שכבר ידענו שהוא בן לוי, דכתיב (שמות ו, כא) "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי", אלא על כרחך קרא אתא לאשמועינן מעלתם, שהם מגדולים ומחשובים. וכן אצל מאתים וחמשים איש הזכיר מעלתם, "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (פסוק ב). וכיון דקרא לא אתא רק לספר חשיבותם ומעלתם, היה גם כן ליחס אותם עד יעקב, שהוא עיקר החשיבות. ואף על גב דבלאו הכי ידענו שקרח מן החשובים ומיוחסים, אפילו הכי הכתוב בא לספר בגנותו, לומר מאחר שהוא כל כך חשוב - לא היה לו להיות נמשך במחלוקת, ובא הכתוב לספר בגנותו, שעם כל החשיבות הזה - נמשך במחלוקת. ולפיכך קרא דהכא פירושו "ויקח קרח", אותו קרח שהיה מגדולים ומחשובים, נמשך במחלוקת. ולפיכך מן הדין היה גם כן ליחס אותו אחר יעקב, אלא שבקש רחמים: ספר בראשית פרק מט בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר גור אריה על רש"י על בראשית פרק מט פסוק ו אבל בדברי הימים כו'. פירוש ומנא ליה לומר שיש לייחס את האדם עד יעקב, שמא אין דרך הכתוב לייחס רק עד השבט ותו לא, והביא ראיה מדברי הימים (א, ו, כב-כג) ששם מיחס אותו עד יעקב. והקשה הרא"ם הרי בכל מקום הוא מייחס רק עד השבט, ואם כן מה שהוא מייחס את קרח עד ישראל שם קשיא, כיון שאין דרך לייחס רק עד השבט, ועוד שזמרי בן סלוא שלא נמצא שהכתוב מייחס אותו עד ישראל - קשיא למה היה לו לייחס אותו עד ישראל, ואין זה קשיא כלל, כי כל מקום שהכתוב בא לומר מי הוא אותו האיש מייחס אותו עד השבט ותו לא, שידענו כי השבטים - בני ישראל הם, אלא שבמקום שהוא בא לייחס אותם לא בשביל להודיע מאיזה שבט הם אלא מעלתם והשתלשלותם - משלשלת הייחס הוא מייחס אותו, עד ישראל ראש הייחוס, ובקרח - שבא לייחס אותם מפני מעלתם, כדכתיב בקרא (במדבר טז, ב) "קריאי מועד אנשי שם", ובא הכתוב לייחס מפני מעלתם, שאם לא כן הרי ידוע שקרח בן יצהר בפרשת וארא. כן כשייחס את זמרי בן סלוא (במדבר כה, ט) לא ייחסו אלא מפני מעלתו וגדולתו, כדכתיב (שם שם יד) "בית אב לשמעוני", והיה לו לייחס אותם עד ישראל, כמו שמצינו בדברי הימים. ועיין בפרשת קרח וגם שם נתבאר. ואם תאמר ומה בכך שלא נזכר בתורה 'בן ישראל', וכי בשביל כך לא היה בנו של יעקב, אמנם יראה לפרש שידוע כי גדולת יעקב גדולה מאוד, ואם יורש הרשע קצת מחשיבות יעקב כמו שדרך התולדות דומים אל האב - אז היה קרח יותר חולק, שהרי עכשיו לא בא לחלוק על משה רק בשביל גדולתו, וכן "נשיא בית אב לשמעוני", והיה יעקב מתפלל שלא ירשו מגדולתו ומחשיבותו כלום עד שיהיה שם יעקב נקרא עליהם. ועכשיו כיון שלא ירש הרשע דבר מיעקב - לא נחשב ליעקב לגנאי, לאפוקי ישמעאל ועשו אין ספק אילו היו בני אנשים דעלמא לא היו מצליחים ברשעתם כמו שהם מצליחים, לכך נחשב לאברהם וליצחק לגנאי, ולא כן ליעקב: תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נג/א אמרי ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא אמר להו ליעול וליתי.... תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא/ב וכו' ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות: תיפלות ס"ד אלא אימא כאילו למדה תיפלות א"ר אבהו מאי טעמא דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית כאילו - שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/32075137
info_outline
והָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד – פרשת בהעלותך תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
06/25/2024
והָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד – פרשת בהעלותך תשפ"ד - במשנתו של מהר"ל
מראי מקומות - פרשת בהעלותך תשפ"ד – במשנתו של מהר"ל ספר במדבר פרק יב והָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה ספר תפארת ישראל - פרק כג התבאר לך כי אפשר לומר רק שהיה משה מיוחד לתורה. והנה יש לשאול שאלה עצומה מאד איך אפשר שיתיחד משה עד שראוי לו התורה, וזה כי לפי מדרגת התורה ומעלתה שהיא שכל פשוט איך אפשר לומר שיתיחד אדם אל מדרגת התורה. ובפירוק קושיא זו בארו חכמים בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר נתתיה לארץ הלך אצל הארץ ואמרה לו אלהים הבין דרכה כו' הלך אצל הים אמר אין עמדי כו' הלך אצל תהום אמר לא בי שנאמר ותהום אמר לא בי היא הלך אצל אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר לפני הקדוש ברוך הוא ואמר חפשתי בכל העולם ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל בן עמרם אמר לו תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא אמר לו וכי מה אני שיתן הקדוש ברוך הוא תורה על ידי אמר לו הקדוש ברוך הוא משה בדאי את אמר לפניו רבונו של עולם חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הואיל ומעטת את עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי ע"כ... ועוד יש בזה דבר מופלג אין להאריך. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא שהוא נותן התורה לך אצל בן עמרם, וכאשר אתה מעיין מה ענינו של משה אל התורה תמצא כי מדרגת משה שהוא אומר מה אני שתנתן התורה שהיא השכל הפשוט על ידי, ובשביל שהיה ממעט עצמו הוא ראוי אל התורה שהיא שכל פשוט, וכמו שאמר הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך כי מצד הזה יש למשה יחוס אל התורה. וזה כי לא היה הקטרוג רק מה התיחסות יש בתחתונים אל התורה שהיא השכל הפשוט אבל התחתונים אין בהם פשיטות גמור, אבל משה מפני הענוה עד שאמר מה אני הרי אינו מייחד עצמו כלל וזה ענין הענוה. כי המתגאה הוא הפך הענוה שהמתגאה הוא שמייחד עצמו בחשיבות ובמעלה ואיש כזה אין לו מעלת הפשיטות כלל, אבל מי שיש בו הענוה עד שאינו מחשיב עצמו לדבר כלל הרי הוא פשוט לגמרי שאינו מיוחד בדבר מה, וזה שהוא ראוי ומיוחד אל התורה שהיא שכל פשוט. וכבר בארנו בחבור גבורת ה' ענין הפשיטות שהוא במדת הענוה והם דברים ברורים מאד מאד עד שאין ספק בהם למי שמבין דברי חכמים וחידותם, ואז ידע כי כך רצו חכמים להתיר השאלה במה היה מיוחד משה לתורה בשביל מדת הענוה המורה על פשיטות שהיה מיוחד בה שנאמר (במדבר י"ב) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וזה היה עצם יחוד משה לתורה. וכבר בארנו בחבור גבורת ה' כי מדה זאת מיוחדת לתחתונים והיא על כל המעלות בעבור הפשיטות, ובשביל מדרגה זאת מיוחדים התחתונים לקבל המעלה שאינה לעליונים, כמו שהיה משה זוכה לתורה שהיא המעלה העליונה וזה זכה בשביל הענוה שהיה מיוחד בה משה... ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק א ובפרק בתרא דמגילה (ל"א, א') א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה שנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח וגו' ולהחיות לב נדכאים ומשולש בכתובים דכתיב שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות אלהים במעון קדשו. ועתה יש לשאול למה זה ועל מה זה שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, אם בשביל שהכתוב בא להגיד שלא כמדת ב"ו שגדולתו היא מבטלת הענוה אבל אצל הקב"ה אינו כך רק עם גדולתו נמצא הענוה, אם כן קשיא למה צריך לומר דבר זה כתוב בתורה וכו' די כשנמצא פעם אחד ולמה צריך להיות בכל מקום. אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות עד שאין גדולה למעלה, ואם לא כן לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. ספר ישמח משה - פרשת בהעלותך עוד נראה לי על אומרו כאן והאיש משה עניו מאד וגו' (במדבר יב ג). דהוא הקדמה נאותה להענין הנאמר אחר כך (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה וגו', שלא תקשה כלום משא פנים יש בדבר, ומפני מה באמת לא זכו שאר הנביאים למדריגת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), על כן אמר והאיש משה וגו', דלכך זכה הוא לנבואה יתירה משאר הנביאים. והענין הוא, דהנה זה שהקב"ה מנבא ומשרה שכינתו על בשר ודם קרוץ מחומר, איננו לפי כבודו ית', אך מכח ענותנותו ית', כאמרם ז"ל (מגילה ל"א [ע"א]) במקום שאתה מוצא גדולתו וכו'. וידוע (שם מגילה י"ב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו, וכפירוש המדרש על ה' צילך (תהלים קכא ה), אם כן לפי רוב הענוה שבאדם, כמו כן הקב"ה מתנהג עמו גם כן בבחינת ענוה להשרות שכינתו עליו. ועל כן אמרו רז"ל (שבת צ"ב [ע"א]) אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' ועניו, ועיין בכלי יקר (פרשת וירא) על הפסוק (בראשית יח א) וירא אליו ה', ולא נאמר וירא ה' אל אברהם, כי שמו מורה על התנשאות, ועצמותו היה בחינת ענוה עפר ואפר (שם שם בראשית יח כז), על כן אמר וירא אליו ה', היינו מכח עצמותו לפי שהיה עניו ושפל בעיניו, ולא מכח שמו מרומז על התנשאות, עיין שם. וידוע מה שמפרשין והאיש משה וגו', כי דוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת וגו', דעל כל פנים היה בעיניו נחשב לבעל חי, יתר על זה אברהם אבינו ע"ה דאמר אנכי עפר ואפר, דלא החזיק עצמו למין בעל חי כלל, אך על כל פנים היה נחשב בעיניו ליש, אמנם משה רבינו ע"ה גדלה כל כך ענותנותו ושפלותו בעיני עצמו, עד דלא החזיק עצמו למציאת כלל, והיינו ואנחנו מה (שמות טז ז), דהיינו בחינת אין ואפס ולא נמצא (עיין חולין פ"ט ע"א). והנה כאן דבא הפסוק להודיע מדריגת נבואת משה עד אין ערוך אליו בכל הנביאים והוא היה אב לכל הנביאים, וכדי שלא יקשה מפני מה זכה הוא באמת לכל זה, הקדים ואמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ר"ל אפילו מאברהם שהיה בעיניו כעפר שהוא על פני האדמה, ועל כן לפי גודל הענוה שהיה בו, זכה לנבואה יתירה מכל לבחינת פה אל פה אדבר בו, מה שאין כן שאר הנביאים שלא זכו לבחינת נבואה כמוהו, לא זכו גם כן לבחינת נבואה כמוהו, דמדריגת הנבואה נמשך אחר מדריגת הענוה כנ"ל, וכאמור ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק א ...אמנם יש לך להבין מה שאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה' ומה שאמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, מן הדברים אשר אמרנו, כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה ה', א') לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהי' והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השם יתב' שאתו היא הענוה וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל וכמו שיתבאר ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השם יתב' משפיל עצמו לפניו ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה והוא קטן מן הענוה כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר וזהו יותר מן יראת השם, כי בעל ירא שמים מצד שהוא עלול אל השם יתברך שהוא העלה יש לו דביקות עם העלה. ולכך ענוה יותר גדולה מן יראת השם, כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו כמו שהתבאר בפר"ק דסוטה (ה', א') אני את דכא כלומר, כי השם יתב' משרה שכינתו עם בעל ענוה ובא אצלו להיות עמו שהרי הניח הש"י כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני ולא הגביה הר סיני, ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו והדומים נמצאו יחד כמו שהתבא' בנתיב האהבה ע"ש, ואין זה אצל יראת ה', והדברים האלו עמוקים מאוד
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31889767
info_outline
חג השבועות תשפ"ד לפ"ק - במשנתו של מהר"ל - ספר תפארת ישראל פ' כ"ז
06/11/2024
חג השבועות תשפ"ד לפ"ק - במשנתו של מהר"ל - ספר תפארת ישראל פ' כ"ז
חג השבועות תשפ"ד לפ"ק - מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל ספר תפארת ישראל פ' כ"ז תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח/ב אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא רש"י דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: תלמוד בבלי מסכת על פסחים דף סח/ב רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא רש"י תילתא - שלישי לבטן, ומובחר הוא עבדי לי - היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם ספר תפארת ישראל - פרק כז אמנם מה ששואלים בני אדם כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב (במדבר כ"ח) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה ולא כתב ביום מתן תורה מאחר שעיקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו, אין זה שאלה כלל כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם וביום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם, ובחג השבועות התורה שנתנה בו נתנה מהשם יתברך והיא לעול על ישראל והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרנו נעשה ונשמע אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם מפני שהיא עול עליהם ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם. ומזה הטעם לא נכתב גם כן בראש השנה הטעם שהוא יום הדין מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם ולכך לא תלה המועד בזה רק נכתב זכרון תרועה והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום..
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31703177
info_outline
שיעור במשנתו של מהר"ל – פרשת בהר, תשפ"ד
05/28/2024
שיעור במשנתו של מהר"ל – פרשת בהר, תשפ"ד
מראי מקומות - שיעור במשנתו של מהר"ל – פרשת בהר, תשפ"ד ספר ויקרא פרק כה וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם ולא תונו איש את עמיתו - (ת"כ) כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ וא"ת מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך נאמר ויראת מאלקיך היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ויראת מאלקיך. ספר ויקרא פרק כה לא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ לא תרדה בו בפרך - מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבוא שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר ויראת. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט/א אמר רבי אלעזר מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש... אמר רב חסדא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך אמר רבי אלעזר הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך מהר"ל חדושי אגדות על בבא מציעא דף נט/א שערי דמעות לא ננעלו. פי' כי מפני שהדמעות הם בטול והפסד כח האדם ודבר זה לא ננעל, כי כאשר חרב בהמ"ק שהוא הוויית העולם ננעלו כל השערים שהם הוויות העולם, והתפילה היא הוויות העולם, שהתפילה היא כסדר העולם, ואדם הראשון תיכף שנברא התפלל אל השם יתברך, ולפיכך כאשר חרב בית המקדש שהוא הוויות העולם ננעלו שערי תפלה. אבל שערי דמעה שהם הפסד ובטול האדם ואינם הוויות העולם אין ענינם אל בה"מ, ולכך אף אם נחרב בה"מ לא ננעלו שערי דמעה. וכן האונאה הוא בטול הנפש כאלו אותו שמקבל אונאה אינו נחשב לכלום והוא דבר בטל ואונאה לנפש, והדמעות בטול כח הגוף ולכך אלו שניהם לא ננעלו. ועוד יש לך להבין זה ממה שאמר לקמן הכל נמסר ביד שליח חוץ מן אונאה, וזה כי האונאה היא לנפש האדם, וכתיב אצל אונאה ואתם ידעתם את נפש הגר וגומר, שתראה מזה כי האונאה הוא לנפש והנפש הוא בידו של הקב"ה והדין הוא בידו של הקב"ה, וכן אמרו במדרש (ויק"ר פ"ד) שני דברים בימינו של הקב"ה, התורה והצדקה, התורה שנאמר מימינו אש דת למו, והצדקה שנאמר צדק מלאה ימינך, ושני דברים בשמאלו של הקב"ה, הנפש והדין, הנפש כדכתיב כי בידך נפש כל חי והדין דכתיב ותאחז במשפט ידי, והדמעה הוא נגד מדת הדין והאונאה הוא לנפש ולפיכך לא ננעלו שערי אונאה ושערי דמעה מאחר שהדין והנפש ביד הקב"ה ולא נמסרה האונאה ביד השליח לכך שערי אונאה ושערי דמעה לא ננעלו. ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת הריע - פרק ב ויש לך להבין דבר זה והם דברים עמוקים בענין אונאה אשר רמזו חכמים עליו. יש לך לדעת כי הפרש יש בין אונאה ובין כאשר הוא מכה את חבירו ומצערו, כי האונאה בפרט הוא לנפש האדם אשר מקבל האונאה ואין האונאה לגוף, כי מה אונאה יעשה אל הגוף. וכן הכתוב אומר (שמות כ"ב) וגר לא תונו ולא תלחצנו כי אתם ידעתם את נפש הגר וגו', הרי כי תלה אונאה בנפש שהיא מקבלת אונאה. וכל בושה היא לנפש כמו שהתבאר למעלה, ומפני כי האונאה היא לנפש והנפש היא בידו של הקב"ה כמו שאמרו במדרש ויקרא רבה (פ"ד) ונפש כי תחטא שני דברים בימינו של הקב"ה ושני דברים בשמאלו, התורה והצדקה בימינו, התורה דכתיב מימינו אש דת למו והצדקה דכתיב צדק מלאה ימינך. הנפש והמשפט בשמאלו של הקב"ה הנפש דכתיב כי בידך נפש כל חי המשפט דכתיב ותאחז במשפט ידי וגו', ומפני כך הנפש אשר בו האונאה בידו של הקב"ה. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת מהר"ל חדושי אגדות ומה שמתו מפסח עד עצרת, אף שהזמן הוא יותר טוב מכל הזמנים עם כל זה מתו, וגם מתו באסכרה מיתה משונה, להודיע שחטאו ולא יאמרו בטבע מתו מהרש"א ואמר שמתו בין פסח לעצרת להורות שמתו בהשגחה כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה כדאמרינן בשבת כל שקייני טבא בין דיבחא לעצרתא וק"ל
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31503387
info_outline
חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד – שיעור ל"ה
05/20/2024
חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד – שיעור ל"ה
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד – שיעור ל"ה והרביעית - סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם: מהם המעופף, והשוחה, והזוחל, וההולך על ארבע, לפי התחלקות צורותם, ומידותם, ושימושם, והנאתם, ותועלתם בעולם, כמו שנזכר במענה הוכיח בו הבורא את איוב כדי להעיר אותו (איוב לח מא): מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, ושאר מה שסיפר בו ממיני החיות המדבריות והימיות. ספר הישר לרבינו תם - השער השלשה עשר כל עובד ה' צריך שיהיה לו ספר כולל נפלאות הבורא כָּל הַבָּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת הָאֵל וּלְקַבֵּל עָלָיו עֹל יִרְאָתוֹ בֶּאֱמֶת, צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סֵפֶר כּוֹלֵל זִכְרוֹן נִפְלְאוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יִרְאָתוֹ וְתַעֲצוּמוֹ, וְלִכְלוֹל בּוֹ כָּל הָעֲסָקִים אֲשֶׁר בָּם זִכְרוֹן עֹנֶשׁ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, לָרְשָׁעִים, וְנִסָּיו לַצַּדִּיקִים, וְסִפּוּר גְּבוּרוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו, כְּגוֹן אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי (איוב ל"ח ג') וְכָל הַפְּסוּקִים אֲשֶׁר אַחֲרָיו. וְיָשִֹים עָלָיו לְחוֹק בִּשְׁבוּעָה לִקְרוֹתוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ בְּנַחַת וְכַוָּנָה, וְיָשִֹים לִבּוֹ לְכָל עִנְיָנָיו, כִּי הוּא יִהְיֶה לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינָיו: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/א אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם אמר רבה איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו בסערה חרף דכתיב אשר בשערה ישופני אמר לפניו רבונו של עולם שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב בסערה השיבוהו דכתיב ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר [וגו'] אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני אמר לו הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. מי פלג לשטף תעלה [וגו'] הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. ...ודרך לחזיז קולות הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם בין קול לקול לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור יעלה זו אכזרית על בניה בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי חולל אילות תשמור אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31392147
info_outline
פרקי אבות – פרק ב' משנה יד - הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס
05/14/2024
פרקי אבות – פרק ב' משנה יד - הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס
משנה מסכת אבות פרק ב (יד) רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, (וְדַע) מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ: ספר דרך חיים - פרק ב משנה יד רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשוב לאפיקורוס וכו'.. ..ואמר אח"כ שתהיה תורתו כדי שישיב לאפיקורוס, כלומר שכמו שיש מצוה שילמד האדם ויקנה התורה שהיא תורת אמת כך ראוי הוא לבטל דעת השקר מן העולם כדי שיתגדל האמת בעולם, שאם יניח השקר לעולם סוף שיהיה השקר ח"ו מאבד את האמת ומבטל אות' כאשר השקר גובר בעולם, ולכך הזהיר שאל יתן מקום אל השקר רק ידע מה שישיב לאפיקורוס. ואמר אח"כ ולפני מי אתה עמל בתורה כנגד הטורח הגדול אשר הטיל עליו שאמר הוי שקוד ללמוד תורה והוא משתדל לדעת להשיב לאפיקורוס ועל זה אמר ולפני מי אתה עמל ונאמן בעל מלאכתך לשלם שכר פעולתך אם אתה עמל בתורה הרבה שכר הרבה יתן לך ואם אין דבר זה לפניו אפשר שיגיע אל האדם עצלה. ואף כי כבר הזהיר שלא יהיו משמשים את הרב על מנת לקבל פרס, יראה לומר דהיינו כאשר עיקר עבודתו בשביל זה שהוא עובד הש"י על מנת לקבל פרס, אבל דבר זה הוא כדי לעורר האדם כי האדם בעל גוף וחומר אינו נשמע כל כך לעבודת השי"ת וצריך התעוררות, כמו התינוק שצריך התעוררות אל הלימוד ונותנים לו דבר כדי שילמוד, כך צריך האדם התעוררות, ואם מעורר את עצמו ע"י שיחשוב בשכר הגדול שיש לאדם לא נקרא שהוא עובד על מנת לקבל פרס כיון שאין זה רק התעוררות שלא ימנע מן העבודה, ולכך אמר זה כנגד יצר הרע כאשר ירצה לפתות אותו שלא יהיה עמל בתורה ושלא יבא עצלה לעמל הזה, ואע"ג שהוא עושה מאהבה ושלא על מנת לקבל פרס יש לחוש באולי יגיע אליו עצלה ואין מאמין בנפשו, ועל זה אמר ולפני מי אתה עמל ונאמן וכו' ובזה לא יגיע עצלה לעמל שלו, אבל בודאי אין תכלית למוד שלו בשביל השכר כלל רק כי דבר זה להחזיק ידו שלא לבא לידי עצלה שיש לדאוג מזה.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31296662
info_outline
פרקי אבות – פרק א משנה י' - אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת
05/14/2024
פרקי אבות – פרק א משנה י' - אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת
'פרקי אבות – פרק א משנה י שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת מדרש רבה בראשית - פרשה עד פסקה יב' את עניי ואת יגיע כפי ר' ירמיה אמר חביבה היא המלאכה מזכות אבות שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות זכות אבות הצילה ממון שנאמר לולי אלקי אבי וגו' ומלאכה הצילה נפשות את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים וגו'. מדרש תנחומא ויצא - פרק יג' (יג) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד שנאמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם וגו' א"כ לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א) צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו מראי מקומות - ספר דרך חיים - פרק א משנה י' שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות...וזה שאמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות הוא השררה, ובא הזוג הזה לתקן את האדם באהבה וביראה, וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (פ"ו ע"א) ואהבת את ד' אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו שהתבאר בנתיבות עולם. והדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם. הלא תראה כי היו אומרים שקר למצוא דברים לגנאי בשקר, אמרו בירושלמי במסכת שקלים (פ"ה ה"ב) והביטו אחרי משה עד בואו האהלה תרי אמוראי פליגי חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי חמי שקיה וחמי כרעיה וחמי פרקיה אכל מיהודאי ושתה מיהודאי ומדלי מיהודאי ומאן דאמר לשבח מחמי צדיקא מי זכי עד כאן, ודברים אלו בשקר היו אומרים כי משה העשיר מפסילותן של לוחות ועם כל זה היו אומרים בשקר, ואיך כאשר הוא האמת. ודבר זה גורם בעונותינו בטול כבוד התורה, שאם לא היו הלומדים מתפרנסים מהם היתה התורה מתעלה מעלה מעלה, גם היו מוכיחים את הצבור כי אשמת הצבור בראשם ולא היו נושאים פנים, אך עתה כיון שצריכים להם כל רב קנה אדון לעצמו. ולכך אמר שמעיה אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות שהוא המרחיק את המלאכה. ואל יחשוב כי המלאכה אינה כבודו,... ולפיכך אמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, כי אם יאמר שהמלאכה בזיון אליו, זה אינו, כי אדרבא המלאכה יותר על כל שמצלת אותו מן חטאים הרבה על כל זה נותנת לו כבוד ג"כ, וישנא את הרבנות המרחיק המלאכה בשביל השררה, כי כמה חטאים ומכשולות יש בשררה, ועוד כי כל חטא וכל פשע בצבור תלוי בבעלי שררה שיש בידם למחות. רמב"ם יד החזקה הלכות שמיטה ויובל פרק יג ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.: רמב"ם יד החזקה הלכות תלמוד תורה פרק ג' (י) כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. (יא) מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב. ספר חובות הלבבות - השער התשיעי - שער הפרישות - פרק ה' וכן אתה צריך להשתמש בהן במה שימלא ספקך וימנעך מן השאלה, ומקחת ממון אסור, ומקנות חסד עמך במה שמעניקים אותך ומטיבים לך ותקנה זכיותיך לזולתך וחסדיך למי שנתחסד עמך. ולא תהיה למשא על בני אדם, כמו שאמר אחד מן החכמים: האלקים ירחם עבד שפירש מן העולם, ולא היתה פרישותו למשא על אוהביו, וסילק מעליהם טרחו, והתעסק באבריו במיני המלאכות, כמו שנאמר (תהלים קכח ב):יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. וכבר נאמר: ראש הפרישות - תיקון הפרנסה. רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק ד משנה ה אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת לעצמם והיו מאמינים בהשי"ת ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העוה"ב, ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתן היה חילול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה... רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק ד משנה ה ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לת"ח הוא שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר גדול (ברכות לד כתובות קיד חלק צט:) עליו וזהו מטיל מלאי לכיס (פסחים נג:) של ת"ח ושתמכר סחורתם (ב"ב כב.) לפני כל סחורה ושיקנו להן בתחלת השוק אלה הם חוקים שקבע להם הי"ת כמו שקבע "המתנות לכהן והמעשרות ללוי" לפי מה שבא בקבלה, כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם על קצתם על דרך כבוד, ואע"פ שאין שם חכמה וכדי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד, וכן הקילה התורה מתלמידי חכמים חוקי המלכות בארנוניות ואכסניות החיל וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים כסף גולגולת יפרעו בעבורם הקהל וכן בנין החומות וכיוצא בהן ואפילו הת"ח בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה, וכבר הורה רבי יוסף הלוי ז"ל לאיש במקום אחד שהיה לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפי זהובים ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה ת"ח ואע"פ שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל, וזהו דין תורה כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים כמו שביארנו במקומו ומה שדומה לזה...
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31296137
info_outline
חובות הלבבות - שער הבחינה - פרק ד - שיעור לד
05/02/2024
חובות הלבבות - שער הבחינה - פרק ד - שיעור לד
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד אך כמה סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחון בהם, נאמר, כי פינות החכמה המקויימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע אחת מהנה - סימן החכמה הנראה בשרשי העולם ויסודותיו, בראותנו עמידת הארץ באמצע, והמים סמוכים לה למעלה ממנה, והאויר סמוך להם, והאש למעלה מכולם, על משקל ושיעור לא ישתנה ממנו דבר, כל אחד מהם שוקד על מקומו המתייחד בו והמוגבל לו, והים עומד, והמים אסורים בתוכו, לא יעברו את גבולו, ואם יהמו גליו ויסתערו רוחותיו, כמו שכתוב (איוב לח י): ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופא ישית בגאון גליך, ואמר בעמידת השמים והארץ (תהלים קיט פט): לעולם ה' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, וכמו שזכר דוד, עליו השלום, מהענין הזה במזמור ברכי נפשי את ה' והפינה השנית - סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן, אשר בו השלמת סדרי העולם, ויפיו, וזיונו, ותמימותו, ואליו רמז דוד, עליו השלום, באמרו (תהלים ח ב): ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ והשלישית - סימן החכמה הנראה בהרכבת האדם וחיבור גופו וכחות נפשו, ואור השכל, שייחד אותו בו הבורא ושם לו בו יתרון על שאר החיים שאינם מדברים, והוא דומה לעולם הגדול ונמשל אליו בשרשיו ויסודותיו, ואליו רמז איוב באמרו (איוב י י): הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/31096568
info_outline
תדע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן במשנתו של המהר"ל, מהות הגלות ועניני ג' שבועות - נצח ישראל
04/16/2024
תדע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן במשנתו של המהר"ל, מהות הגלות ועניני ג' שבועות - נצח ישראל
מראי מקומות שיעור: הכנה לקראת פסח תשפ"ד – שיעור ב' תוכן: תדע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן במשנתו של המהר"ל, מהות הגלות ועניני ג' שבועות ספר נצח ישראל - פרק א כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי... וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן. וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: ספר נצח ישראל - פרק כד מן המבואר כי גלות ישראל וחורבן בית קדשנו ותפארתנו הוא שנוי בסדר העולם. וידוע כי הדבר שהוא יוצא מסדר העולם, והוא בשינוי, אין קיום לו רק לפי שעה, כי אי אפשר שהוא יוצא מן הסדר ויש לו קיום, שאם כן יהיה דבר היוצא מן הסדר מסודר, מאחר שהוא קיים כמו הדבר שהוא מסודר. ומפני כי לפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השם יתברך, ומכל שכן האומה הישראלית שהיא אומה יחידה, שאין לה דבוק וחבור כלל אל האומות מצד עצמה, שאין ראויה שתהא עומדת בתוכם, לכך נחשב עמידת ישראל בין האומות שלא כטבע. וכל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו. וכבר בארנו זה בהקדמה. עניני ג' שבועות ספר נצח ישראל - פרק כד וכן בפרק בתרא דכתובות (קיא.) "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" (שיה"ש ב, ז), אמר רבי יוסי בר חנינא, ג' שבועות הללו למה, אחת - שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת - שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת - שהשביע אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, ג' הא דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לאומות העולם. "בצבאות או באיילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אם אתם מקיימים את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו, ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור, ויעלו בחומה לשוב מן האומות, וזהו פירוד זה מזה. השני - שלא ימרדו ישראל באומות, וזהו מצד ישראל. הג' - שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, וזה מצד האומות, ובזה יהיה נשאר הגלות ומה שאמר רבי אלעזר שהשביעם בשמים ובארץ, כלומר שהשביעם בשמים ובארץ, שהם שומרים הסדר אשר השם יתברך סדר אותם, ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השם יתברך, ואין אחד שיעבור. וכך ישמרו ישראל מה שגזר השם יתברך בגלותם על ישראל. וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם יהיו יוצאים ישראל ממה שגזר השם יתברך הגלות, הוא איבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה. ומה שאמר רבי יהודא בר סימון שהשביעם באבות ובאמהות, פירוש כי אין לומר שהשביעם בשמים וארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השם יתברך, ולכך הם שומרים הסדר. אבל הגלות הוא נגד טבע האדם, וקשה על האדם. ואם לא היה משביעם רק בשמים ובארץ, לא היה שבועה זאת קיימת לסבול קושי הגלות. ולכך אמר שהשביעם באבות ואמהות, שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם, ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות השביעם. ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם ומה שאמרו רבנן השביע[ם] בדורו של שמד, כי לא די שהשביעם במילה, כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל הגלות היו מייסרין אותו ביסורים משונים וקשים מאוד. ולכך אמר שהשביעם בדורו של שמד, שהיו מסרקין את בשרם במסריקות ברזל, ולכך השביעם בדורו של שמד. ואם תאמר, דורו של שמד עצמן במה השביעם שלא ישנו. ואין זה קשיא, כי פירוש 'בדורו של שמד' היינו במדה שהיה לדורו של שמד, שהיו דביקים בה דורו של שמד, ובאותה מדה השביע אותם שלא ישנו בענין הגלות. כי דורו של שמד, אף על גב שהגיע להם המיתה בגלות, לא היו משנים. ועוד פירוש 'בדורו של שמד', רוצה לומר אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה. וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד, ויש להבין זה ספר באר הגולה - הבאר השביעי ואדרבא הזהירו אותנו חכמים לקבל עלינו מלכות וממשלת האומות, אחר שגזר הש"י שנהיה תחת רשותם ראוי עלינו לקבל ממשלתם ושלא לבטל הגזירה. בפרק בתרא דכתובות (קי"א, א') אמרינן השבעתי אתכם בנות ירושלים שלש שבועות האלו למה [פי' ג' פעמים כתיב השבעתי אתכם בנות ירושלים] אמר ר' יוסי בר חנינא אחת שלא יעלו ישראל בחומה לארץ [ר"ל ביד חזקה] ואחת שהשביע הקדוש ב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות ואחת שהשביע הקב"ה א"ה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי בצבאות או באילות השדה אמר ר"א אמר להם הקב"ה אם מקיימים אתם השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה ע"כ. הרי גודל האזהרה שלא ימרדו במלכות א"ה, עד שיהיה ח"ו בשרם הפקר כצבאות וכאילות השדה. ואין ספק כי טעם דבר זה, שאחר שהנה גזירת השם יתברך שיהיו ישראל תחת האומות לא יבטלו גזירת השם יתברך בכח שהיה זה נגד הגזירה.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30853458
info_outline
גבורות השם פרק סא חג הפסח תשפ"ד לפ"ק
04/08/2024
גבורות השם פרק סא חג הפסח תשפ"ד לפ"ק
מראי מקומות ספר גבורות השם - פרק סא בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, פי' שכל אדם חייב שיראה עצמו כאלו יצא ממצרים ויש לו לשבח לפאר ולרומם להקדוש ברוך הוא על זה כמו שמסיים ולפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וגו', ואין זה דומה למה שאמר אח"כ לא את אבותינו גאל אלא אף אותנו, דכאן ר"ל כל דור ודור חייב לראות את עצמו כאלו הם היו היוצאים, ולא יביט הדור ההוא לדור שיצאו גם כן רק יראה הדור שהוא היוצא מבלי שיביט שאחרים יצאו גם כן, כי כל דור ודור בפני עצמו הוא ולכך יראה כאלו הוא היוצא ולא יביט אל זולתו ולכך מייתי קרא בעבור זה עשה לי ולא כתיב לנו כאלו הוא היה היוצא. אבל לקמן אמר לא את אבותינו בלבד גאל וכו' ר"ל כי השם יתברך הוא שהוציא האבות והבנים יחד ולפיכך אמר לא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו ורצה לומר בודאי מצד המקבל שהוא הדור יראה כאלו הוא היה היוצא מבלי שיביט אל אחרים אבל מצד הקדוש ברוך הוא שהוא פועל הגאולה הוציא הכל ביחד ופירוש דבר זה שהקדוש ברוך הוא גאל את ישראל בכללות שלהם, כי כאשר גאל הקדוש ברוך הוא את ישראל היתה הגאולה לשם כלל ישראל שלא יהיו ישראל ברשות מצרים, ולפיכך היתה הגאולה לבנים כמו לאבות, שאלו היה רוצה הקדוש ברוך הוא שיהיו נגאלים הדור שיצאו ממצרים ואליהם בלבד הביט אז היתה הגאולה אל אותו הדור בלבד, אבל הקדוש ברוך הוא היה רוצה לגאול את ישראל בכלל ושם ישראל בשוה על כל ישראל ולפיכך אף אותנו גאל עמהם, ולפיכך יראה כל אדם עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. ----- יש מקשים מה הועיל לנו היציאה יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל כי עדיין על ישראל המעלה הזאת ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם השעבוד במקרה, כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין ולא עוד אלא אף מלכים שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל, ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זהכחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30738273
info_outline
חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג – שיעור ל"ג
04/02/2024
חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג – שיעור ל"ג
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג – שיעור ל"ג והחכם המבין יברור לו מן העולם דעת רוחניתו ודקותו, וישימן כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתברך, וידבק בעבודתו כפי גדלו ורוממותו בלבו, וכפי הכרתו סימני טובותיו וחנותו על כל מעשיו, ואת אשר חננו רוב הטובות, ואת אשר נשאו מבלי מעשה שקדם לו, ולא מידה יתירה התחיל בה, התחייב לו בעבורם הגמול הטוב מאת האלהים. ואחר כך יברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותיקון ענינו בעולם, כפי הצורך והסיפוק בלבד, ויעזוב שאר מותרי העולם ומשכיותיו, המטרידים את הלבבות מן האלהים, וישתדל לעשות לאחריתו ולאשר הוא הולך אליו לאחר מותו, ויחשוב העולם וקנינו צדה מגעת ליום מועדו ולאחריתו, ויקח ממנו מה שילך עמו בנסיעתו בלבד. והסכל בדרכי העולם ובסימני החכמה בו, יחשבהו בית עולמים ומכון שבתו, ומשתדל בו בכל יכלתו, וישים כל לבבו אליו וכל עמלו, והוא סובר כי הוא רץ לתקנת נפשו, ואיננו שוער כי עמלו ומותר קיבוצו יהיה לזולתו בחייו ואחרי מותו, והתעלם מענין אחריתו ומה נדמו בזה לשני אחים, ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחילקו אותה לשנים, ולא היה להם דבר זולתה, והיה האחד מהם דעתן וזרין, והשני - הפכו. הדעתן ראה, כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר לעבוד באדמת אחרים, כדי שיחיה משכר עמלו יום יום, וכשהיה נפטר מן העבודה לערב, היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות, וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד [על מזונותיו] או יותר, היה מניח לעשות בשל אחרים בעת ההיא ועושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו, ולא סר לעשות כן עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה, קבצם ואספם, והתפרנס מהם בשנה השנית, והיה עובד אדמתו כרצונו, והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לפרנסתו והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל, כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו, עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה, ולוקח שכרו, ומתפרנס ממנו, ולא היה מותיר כלום, וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע, ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות, אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו, היה הולך בהן אל המרחץ, ונשארה אדמתו שממה, לא הצמיחה דבר, ותעל כולה קמשונים, ונהרס גדרה, ונשא השטפון את אילניה, כמו שאמר החכם (משלי כד ל): על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה. והמשכיל, כאשר יעיין במשל הזה, יתבונן ממנו עניני אחריתו, אשר היא ביתו באמת, ויעשה לה בכל יכלתו. וכשהוא עושה לעולמו, יעשה לו כמו שעושה בשל אחרים, כדי הצורך והסיפוק (והספק) בלבד. והכסיל עושה בשני הדברים בהפך: משתדל בעניני עולמו ומתעלם מעניני אחריתו, כמו שאמר החכם בבחינתו בכסיל (משלי כד לב): ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30635118
info_outline
פרשת צו והשלמה לפורים - והרים ממנו בקומצו - ביאור בגמ' אתא מלוי קומצא דידכו וכו' מהר"ל
03/29/2024
פרשת צו והשלמה לפורים - והרים ממנו בקומצו - ביאור בגמ' אתא מלוי קומצא דידכו וכו' מהר"ל
מראי מקומות פרשת צו והשלמה לפורים ספר ויקרא פרק ו (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה' דרשות המהר"ל - דרוש לשבת הגדול ...ולפיכך והרים ממנו בקמצו וגו', וכתיב ממנו לשון זכר, כי מורה זה על הרמת מי שהוא שפל, והרמה זאת הרמת זכר, כי הרמת זכר הוא יותר מן הרמת נקבה, כי הרמת נקבה אינה הרמה גמורה, לפיכך כתיב בלשון זכר. וסמך אחריו פרשת אהרן, כי אהרן בודאי היה עובד את בוראו ומיוחד לזה מכל אדם על פני האדמה שהרי נצטוה ומן המקדש לא יצא, ולכך היה קרבן שלו מנחה דוקא, כי המנחה באה מצד כי האדם הוא עובד את בוראו ומכניע עצמו לפני הש"י, והוא כמו מנחה, ולכך כתיב זה קרבן אהרן, ר"ל כי זה מיוחד לאהרן שיהיה קרבן שלו מנחה דוקא. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז/א אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה וסוסיה מיחד בידיה מירתת אמר להו לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי אמר ליה רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי... ספר אסתר פרק ג (יא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ (יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה פרק ד (ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים לְאַבְּדָם פרק ט (כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם: (כד) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם: (כה) וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30591988
info_outline
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג
03/28/2024
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג וראוי שתדע, כי כל העולם מחובר מגשמיות ורוחניות, נמזגו ונתערבו, עד ששב קצתן מעמיד את קצתן, כנפש וכגוף בחיים. וסימני החכמה בכל זה על שלשה ענינים: האחד מהם - סימנים מבוארים וגלויים, אינם נעלמים מן הכסילים, כל שכן מן המשכילים, כתנועת גלגל השמש ממעל לארץ ביום להאיר פאת הישוב, ויהנו בה הברואים, כמו שאמר הכתוב (תהלים קד כב): תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך. והשני - סימנים נעלמים מן הברואים, אשר לא ידע קשרם (ישרם) כי אם המשכיל המבין יושרם, כמות הכולל כל בשר, ובו תקנת העולם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ט ב): וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א לא): והנה טוב מאד - זה המות, ואמר החכם (קהלת ד ב): ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה והשלישי - סימני החכמה שהם נראים מצד אחד ונעלמים מצד אחר ולא יכירם מי שבינתו מעוטה, אלא לאחר שהתיישב בהם וידקדק עליהם, כהשתנות עניני השנה בארבע תקופותיהם והדומה לזה
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30574508
info_outline
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי - מהר"ל - פורים תשפ"ד
03/22/2024
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי - מהר"ל - פורים תשפ"ד
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי ספר אור חדש (אסתר פרק ב) - מהר"ל - פורים פ"ד ולא יהא קל עליך דבר זה שבשביל כך תזכה לגאולה בפרט לגאולה זאת וזה כי ראוי לדבר זה האומר דבר בשם אומרו וזה כי גאולה זאת בפרט היתה משונה מכל הגאולות כי היתה גאולה זאת כאשר היו ישראל בהסתרת פנים בגלות לא כמו שאר גאולה שבא השם יתברך לגאול אותם מתוך צרה וכאן אף על גב שעשה השם יתברך גאולה זאת מכל מקום נשארו ישראל בגלותם כי פורעניות המן יותר קשה כאשר היה צרה תוך צרות הגלות כמו שאמרנו למעלה שלכך אמרו בסוף מסכת חולין (קלט, ב) אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר וגומר ומה ענין אסתר לזה יותר משאר גליות אבל רצה לומר כי דבר זה הוא הסתרת פנים לגמרי אשר היה מעשה המן בגלותם... ומפני כך לא תמצא בגאולה הזאת מה שתמצא בשאר הגאולות כי אף נס חנוכה היה נגלה בנרות חנוכה ואלו גאולה זאת לא היה בה נס נגלה אבל דבר זה כי כל הגאולה הזאת היה בהסתר פנים לגמרי ועם כל זה נגאלו לאפוקי חנוכה היה ישראל על אדמתם והמקדש על מכונו ולכך היה להם נס נגלה ומזה הטעם לא תמצא שמו יתברך במגילה הזאת ודבר זה שאלה גדולה כי היה הגאולה גדולה ביותר ולא תמצא שמו יתברך אף כנוי השם לא נזכר במגילה אלא שכל זה היה מפני שהיו בהסתרת פנים מן השם יתברך אף שהיה גואל אותו היו בהסתרת פנים ולכך לא נזכר השם במגילה ואל תאמר כי בשביל זה הגאולה הזאת היא יותר קטנה כי אדרבא כי דבר זה מורה שהוא יותר גדולה מאוד לגאול אותם אף כאשר היה בהסתרת פנים. וכל הגאולה שהביא השם יתברך על ישראל שיהיו יודעים הטובה שהש"י עושה עם ישראל ולפיכך גאולת מצרים תמיד מזכיר הכתוב דבר זה ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים (שמות י, א) וכן בכל מקום וכל זה מפני שהיו ניסים גלויים ומפורסמים וידעו הכל כי מן הש"י היתה זאת אבל הגאולה הזאת מי מוכיח שיהיה הכל מן הש"י ואם היתה אסתר אומרת ראו הטובה שעשיתי עמכם כי הצלתי אתכם מן הפורענות א"כ לא היה נודע חסדי ה' וא"כ בחנם הביא הגאולה ולא הי' הש"י מביא הגאולה כי כל גאולה בשביל שידעו כי הוא יתברך גאל אותם וגאולה זאת מי מודיע. אבל כאשר היה אסתר מוכנת לתלות הדבר במי שעשה שהרי אמרה הדבר למלך בשם מרדכי אף מה שעשה אדם ולא אמרה לאחשורוש כי אני עשיתי הטובה הזאת לך כדי שיחזיק המלך טובה אליה אלא תלה במרדכי א"כ כ"ש שתהיה תולה הגאולה ממי שבא הגאולה ממנו באמת שהיא ידעה והכירה בדבר זה כי היה חכמה גדולה מכרת הניסים שנעשו לה ולכך אמרה כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם כלומר האומר דבר בשם אמרו ראוי שתבא ע"י הגאולה כי אם אומר דבר בשם אומרו לתלות הדבר במי שבא ממנו כ"ש שיתלה הגאולה במי שבא ולא יתלה לומר כי עשיתי זאת וכוחי ועוצם ידי עשה.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30500953
info_outline
אם החרש תחרישו "בעת הזאת" - מהר"ל - אור חדש - פורים תשפ"ד
03/17/2024
אם החרש תחרישו "בעת הזאת" - מהר"ל - אור חדש - פורים תשפ"ד
כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת ספר אור חדש עמוד קנא ויש מקשין וכי אסתר לא היתה רוצה למסור נפשה על עמה שהיתה מתירא שתתחייב מיתה למלך ואין זה שאלה שאמרה שיש להמתין עוד זמן מה עד שתראה השעה שתהיה ראוי ונקראת לבוא אל המלך ואז תדבר שאלתה כי אדרבא עתה יעלה חמת המלך יותר ולא יהא אלא ספק אין לעשות זה כיון שיכול להמתין ואדרבא יש לשאול מה ראה מרדכי שנכנס בספק לבא אל המלך שלא כדת ולמה לא היה ממתין איזה ימים עד שתהיה נקראת למלך ונראה לומר כי הגורל שהפיל המן צריך שיהיה נהפך עליו לגמרי כי זהו הצלת ישראל ומרדכי ידע זה ומפני כי הגזירה הזאת יצאה בניסן וכך צריך שתצא הגזירה עצמה ותהיה נהפכת על זרע עמלק להיות נהרגין כי אף שלא נהפך הגורל באותו יום עצמו שהפיל הגורל אין זה קשיא כי היה מתעסקין בדבר זה ב' או ג' ימים וכל זמן שהיו מתעסקין בזה נחשב כאלו היה הכל בזמן א' ובשעה א' אבל סוף סוף היה נפילת הגורל על המן הכל בזמן אחד וכך הוא ראוי וכמו שהיום שהגביל המן היה בי"ג באדר כך יום המעשה להרוג את בני המן וזרע עמלק הכל היה בי"ג אדר וכך זמן נפילת הגורל שיהיה נהפך עליו צריך שיהיה הכל זמן א' ולכך אמר מרדכי (אסתר ד, יד) אם החרש תחרישי בעת הזאת וגו' כי עת זאת צריך שיהיה ריוח והצלה ליהודים להפך הדבר על המן וכמו שנפרש עוד דבר זה כי זה היה ההצלחה לגמרי כאשר נהפך עליו לגמרי ולכך התלייה אשר חשב המן על מרדכי ג"כ נהפך עליו באותו זמן לגמרי והיה המן נתלה כדכתיב בקרא שמזה תראה כי כל ענין הזה היה כך ולכך לא רצה גם להסיר השק מעליו שלא לעבור הזמן אשר הפיל המן פור שמוכן להיות נהפך עליו. ספר אור חדש עמוד קנג ולפי אשר פרשנו כי ההצלחה יותר קרובה כאשר אפשר שתהיה נהפך עליו מיד כי לכך לא רצה מרדכי שיהיה זמן לדבר זה ג"כ הוא נכון וזה שאמר (שם) אם החרש תחרישי בעת הזאת ולא הוה ליה למימר רק אם החרש תחרישי ולמה אמר בעת הזאת אלא לכך תלה הדבר בעת הזאת דכיון שעשה המן בעת הזאת צרה לכל ישראל וגזר עליהם להשמיד ולהרוג את הכל צריך שיהיה זה הזמן נהפך עליו כי הגזירה יצאה בניסן להשמיד ולהרוג אותם כל היהודים ויש להיות נהפך זה הזמן על המן כי כך עניין הגורל שמתהפך עליו ולכך אמר (שם) אם החרש תחרישי בעת הזאת. ועוד יש לפרש שכך אמר כי עת הזאת מוכן דוקא לישראל לבטל כח המן ולא עת אחר מהחודש הזה כי הוא חדש ראשון ועשיו גם כן שהוא בית אב של עמלק שבא ממנו המן הוא ג"כ ראשון והגורל היה בי"ג לחודש כי בי"ד מבערין השאור והחמץ מן הבתים וזה הדבר הוא רמז על השבתת עשיו שהוא השאור מן העולם ולכך אמרו בזכות ג' ראשון זכו לשלש ראשון כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ה, א) ואמר שם בזכות אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) זכו להכרית זרעו של עשיו שנקרא ראשון שנא' (בראשית כה, כה) ויצא הראשון אדמוני ולכך אמר אם החרש תחרישי בעת הזאת (שם) שהוא מיוחד להשבתת שאור ריוח והצלה וגו'. ספר אור חדש עמוד קנד ולפיכך אמר (שם) ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר כי גם בית יעקב אש לבית עשיו ואע"ג שאמרו (תנחומא ויחי, יד) שאין עשיו נופל בבניה של רחל רק ביד בנימין וביד יוסף שהם הצעירים כדכתיב (ירמיה מט, כ) אם לא יסחבום צעירי הצאן היינו כשיש כאן מן הצעירים אנשים מוכנים לזה אבל אם אין אנשים מוכנים לזה היה בית יעקב אש ועשיו לקש (עובדיה יח) ולכך ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (שם) ויעקב עם האותיות המספר של מקום וליעקב אין צורר מן עשיו כאשר ברכת יעקב ופרצתה ימה וקדמה וגו' ולכך הוא נכון מה שאמר (שם) ואת ובית אביך תאבדו, וקשיא כי אם אסתר חטאה בית אביה מה חטאה אבל הפירוש הזה משום שהשבט הזה הוא מוכן להיות נגד המן כמ"ש (שם) אם לא יסחבום צעירי הצאן והם בניה של רחל שהיא הצעירה וכיון שהשבט הזה מוכן לעשיו כי עשיו הוא הפך להם לפי הטעם אשר אמרנו למעלה ואמר מרדכי כאשר אין אתה מתנגד להם אתה נותן להם יד למשול אם כן אתה ובית אביך שהוא משבט בנימין תאבדו שאתה נותן כח אל המן שהוא מזרע עשיו אשר מתנגד בפרט לשבט הזה ומי שהוא מתנגד לא' אותו אחד ראוי שיהיה מתנגד ולעקור אותו ואם אין עושה זה נהפך עליו כמו שאמר הכתוב כאשר ישראל אין מכלין שבע אומות והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר לג, נו) וכל זה מפני שהם עצמם מוכנים להתנגד להם ולעקור אותם וכאשר אין עושים זה ולעקור אותם נהפך עליהם וזה מפני כיון שהיא מוכן לעקור אותו ואין עושה א"כ הקירוב הוא אליו מאוד כאלו היה הוא בעצמו ולכך נהפך עליו ולפיכך יש פתחא להאי פרשתא מהכא וזה מפני כי שאול חמל על אגג ונתן לו חיים לפיכך נהפך עליו שבא המן מזרע אגג לכלות את ישראל ולפיכך אמר ובית אביך תאבדו שכיון שאתה מוכן לעקור את המן ואין אתה עושה אם כן הקירוב לך אל המן הוא כל כך כאלו אתה הוא עצמו ובשביל כך תאבדו.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30411873
info_outline
חובות הלבבות - שער הבחינה - פרק שלישי - שיעור ל"א
03/13/2024
חובות הלבבות - שער הבחינה - פרק שלישי - שיעור ל"א
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג אך איך אופני הבחינה בברואים, נאמר, כי הבחינה בברואים היא העיון בפינות העולם ותולדותיהן המחוברות מהן, ובתכונת חלקי כל מורכב, ואופני תועלתו, וסימני החכמה בבריאתו, ובמתכונתו, ודמותו, ותקנתו, ועילתו התמימה, אשר לה נברא, והכרת רוחניות העולם הזה וגשמותו, ועילוליו ומעולליו, ובמתכונתו, ודמותו, ועילתו המשלימה אשר לה נברא, והדרת רוחניות העולם הזה, ועילוליו ומעולליו, ותקנתו התמימה שנברא בעבורה, ולדעת רוחניות העולם הזה וגשמותו, ומדברו ודוממו, ונחו ונעו, וקפאיו וצמחיו, ועליונו ותחתונו, ושהבורא יתעלה הרכיבו הרכבה נכונה, וסידרו סידור מתוקן, וחילק אותו חילוק מבואר, ושמהו רומז אליו ומורה עליו, כאשר תורה המלאכה על עושה והבנייה על בונה (והבית על בונהו):
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30360938
info_outline
חובות הלבבות - שער הבחינה – פרק ב' - שיעור ל'
03/01/2024
חובות הלבבות - שער הבחינה – פרק ב' - שיעור ל'
חובות הלבבות - שער הבחינה – פרק ב' - שיעור ל' אך אם אנו חייבין לבחון בברואים אם לא, נאמר, כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא יתברך, אנו חייבין בה מן המושכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה. מן המושכל, כי השכל מעיד שיתרון המדבר על שאינו מדבר הוא [רק] בעבור יתרון הכרתו והבנתו וקיבולו דעת סודי החכמה המקויימים בכל העולם, כמו שאמר הכתוב (איוב לה יא): מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, וכשהאדם חושב ומתבונן ביסודי (בסודי) החכמה ובוחן סימניה, יהיה יתרונו על הבהמה כפי הבנתו, ואם יתעלם מהם, לא יהיה דומה לבהמה, אך יותר גרוע ממנה, כמו שאמר הכתוב (ישעיה א ג): ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. ומן הכתוב, מה שאמר (ישעיה מ כו): שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואמר (תהלים ח ד): כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה, ואמר הכתוב (ישעיה מ כא): הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם הלוא הבינותם מוסדות הארץ, ואמר (ישעיה מב יח): החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, ואמר (קהלת ז ב): טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו, ואמר (קהלת ב יד): החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך, ואמר (משלי ד יח): ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. ומן המקובל, מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת עה א): כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר (ישעיה ה יב): והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, ואמרו (שבת עה א): מניין שחייב אדם לחשב בתקופות ומזלות. שנאמר (דברים ד ו): ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים ? הוי אומר - זה חשבון תקופות ומזלות, ואמרו (אבות פ"ב מ"א): הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה; ואמרו (עירובין ק ב): אלמלא נתנה תורה לישראל, למדנו צניעות מחתול, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול, וגזל מנמלה. וכבר התבאר חיוב הבחינה בברואים והבאת הראיות מסימני החכמה. ואתה דע לך.
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30192318
info_outline
חובות הלבבות - שער הבחינה – פרק א' - שיעור כ"ט
02/29/2024
חובות הלבבות - שער הבחינה – פרק א' - שיעור כ"ט
אמר המחבר: אך מהות הבחינה היא התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין, כי החכמה, ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת, כשמש אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה, ומתחלקים מראות ניצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכית הלבנה והשחורה והאדומה והירוקה ומשתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית, וכמים שמשקין מהם הפרדס, שפרחיו שונים זה מזה במראה שהם נראים עליהם במראיהם. על כן התבונן בבריאות הבורא מקטנן ועד גדולן, והתיישב בנעלם ממך מהם, תמצאם כאשר סיפרתי לך בעזרת השם. ומפני שהם מתחלקים בברואים, התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם, עד שיתיישב ענינה בנפשותינו וינוח ברעיונינו. ואילו היו סימניה על דרך אחת בברואים כולם, לא היה ענינה מסתפק על אחד מהם, והיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם. והעילה בזה, שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר, מורה שמעשהו אינו לרצונו, אך הוא עושה בטבעו שהוטבע עליו בלבד, ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא, ואין לו יכולת לשנות ממנו, כאש אשר כחה השרפה בלבד, וכמים אשר הם מקררים בטבעם בלבד. ואשר הוא עושה כחפצו, יראו ממנו מעשים משתנים. ומפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו, ואיננו מוכרח, ולא צריך, ולא מוטבע, עשה הדברים משתנים זה מזה, כפי שמחייבת חכמתו [בכל עת], כדי שתורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו, כמו שאמר (תהלים קלה ו): כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, והאלקים יודע, אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחת ותמונה אחת. והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים, וחכמתו יתברך נעלמה מהשיג, אך זכרנו אחד מהרבה פנים שלא הגענו אליהם, ולו יתעלה החכמה המגעת ואין אלוקי מבלעדיו:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30162243
info_outline
פרשת כי תשא - פרק לג פ' כ"ג - וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ - מהר"ל – גור אריה
02/28/2024
פרשת כי תשא - פרק לג פ' כ"ג - וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ - מהר"ל – גור אריה
הראהו קשר של תפילין (רש"י) דע כי חז"ל דקדקו מאוד בדברי התורה, והם שהבינו דברי תורה, ולא זולתם. ופירוש ענין קשר תפילין, דע כי משה אמר "הראיני נא את כבודך" (פסוק יח), הכבוד הזה הוא מדריגתו ומעלתו יתברך, וכבר ידעת כי שם התפילין הם פאר וכבוד ויקר, שכך נקרא בפסוק (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", וכן נקראו "יקר", כמו שדרשו ז"ל במסכת מגילה (טז ע"ב) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז) זה תפילין, ואין חילוק בין כבוד ויקר, שהכל אחד, ואין חילוק ביניהם. ולכם כאשר אמר לו "הראיני נא את כבודך" השיב לו הקב"ה "לא תוכל לראות את פני", פירוש "פנים" הוא הכרת אמיתת כבודו יתברך, שבו נבדל מזולתו, והוא עצם כבודו. אבל אחורים הוא נקרא 'קשר תפילין', פירוש כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת הכבוד, כמו שהאחור אין בו הכרה אמיתית, רק ההכרה האמיתית הוא בפנים, והכבוד שאין אמיתת הכבוד נקרא 'קשר תפילין', לפי שהקשר הוא אחורי הפנים (מנחות לה ע"ב), והתפילין עצמם הם כנוי לאמיתת הכבוד, לפי שהם בפנים, שהפנים יש בו הכרה אמיתית: וכאשר תעמיק עוד בדברי חכמים (ברכות ז.) שנקרא הכבוד הזה - שאינה אמיתת הכבוד - בשם (זה ונקרא) 'קשר תפילין', לפי שהכבוד - כל שהוא יתואר שהוא קשור בבעל הכבוד, אין הכבוד כל כך כמו שהכבוד יתואר שאינה קשורה בו, לפי גודל הכבוד מתפשט כבודו בזולתו, כמו שאמר (ישעיה ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו", שרוצה לומר התפשטות הכבוד בזולתו בכל הנמצאים. ולפיכך קשר תפילין הוא כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת כבודו. ולפיכך הוא מקושר בו, שהכבוד המקושר אינה אמיתת הכבוד, שכבר אמרנו כי זהו אמיתת הכבוד - התפשטות הכבוד בזולתו. ולפיכך קשר של תפילין הוא אחורי האדם. וזהו שאמרו שהראה למשה קשר תפילין, שרוצה לומר כבודו יתברך הראה לו, אבל אינו אמיתת הכבוד, רק שיתואר בו הוא יתברך, ואין זה התפשטות הכבוד שלו, רק התפילין עצמם הם אמיתת כבודו יתברך, ודברים אלו עמוקים מאד, ומה שאפשר להבין נרמז לך פה. :
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30157578
info_outline
חובות הלבבות - שער הבחינה - פתיחה - שיעור כ"ח
02/21/2024
חובות הלבבות - שער הבחינה - פתיחה - שיעור כ"ח
וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונן בדרך שכלם כי כמה טובות מנע בעליהן ליהנות מהן וערבב שמחתו בהן חסרון הכרתו אותן וידיעתו מעלותן, וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונן ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהן, יגדל שבחם ותרבה הודאתם למטיב להם וישיגו בזה אל התענוג וההנאה בהן בעולם הזה ולשכר טוב לעולם הבא וכבר אמר החכם בענין הזה (קהלת יב יא): דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות, דימה החכם דברי החכמים לדרבונות בענין ההערה, ודימה אותם למסמרות נטועים בעלי אסופות בעבור קיום עניניהם בלבבות וקיום אופני החכמה בהם [בנפשות]. וכבר פירשו ב"בעלי אסופות": בעלי החיבורים, בהסתרת "דברי" אשר בתחילת הפסוק, והטעם: וכמסמרות קבועים דברי בעלי אסופות, כי הספרים המחוברים במיני החכמה קיימים עומדים, אין תועלתם נפסקת, ועל כן דימה אותם למסמרות נטועים וצריך שנבאר עתה מענין הבחינה ששה ענינים: הראשון מהם - מהות הבחינה ואמיתתה, והשני - אם אנחנו חייבין לבחון בברואים אם לא, והשלישי - איך אופני הבחינה בברואים, והרביעי - כמה מיני סימני החכמה בברואים אשר נוכל לבחון מהם (בהם), והחמישי - איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם, והששי - במפסידי הבחינה והדברים התלויים בה:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30045478
info_outline
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פתיחה - שיעור כ"ז
02/20/2024
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פתיחה - שיעור כ"ז
והשלישי - מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים, ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם - ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם ותועלות הנסיון והמוסר להם, כדברי הכתוב (תהלים צד יב): אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ושכחו, כי הם וכל אשר להם - טובות שהטיב להם הבורא, נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו, וקצו בהראות צדקו בהם, ולא שבחוהו בהיגלות חסדו עליהם, והביאה אותם סכלותם לכפור בטובה ובמטיב בה להם. ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריאות אשר בראן לתקנתם ומה נדמו בזה אל אנשים עיורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה, והותקן על התיקון הנאה והנאהת לתועלותם וכוונת תקנותם, וזומן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם כדי שייטב ראותם, והם התעלמו מעסוק ברפואת עיניהם, ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם, והיו הולכים בבית בענין רע מעיורונם, וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם, ונפלו על פניהם, והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר, ורב צערם ונכפלה רעתם, והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו, וגינו את מעשהו, והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע, וחשבו כי לא כיון בהם כוונת טובה וחסד, כי אם כוונת הצער והנזק, וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו, כמו שאמר החכם (קהלת י ג): וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונן בדרך שכלם. כי כמה טובות מנע בעליהן ליהנות מהן וערבב שמחתו בהן חסרון הכרתו אותן וידיעתו מעלותן, וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונן ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהן
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/30026958
info_outline
פרשת תרומה - וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ - מהר"ל - גור אריה
02/16/2024
פרשת תרומה - וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ - מהר"ל - גור אריה
תוכן השיעור ספר שמות פרק כה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי גור אריה על רש"י על שמות פרק כה פסוק ב אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלש תרומות שייכים זה לזה אין האחת בלא האחרת, וכולם הם כאחת. והענין הוא, כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם; אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובעבודה זרה אמרו חז"ל (קידושין מ.) "למען תפוס ישראל בלבם" (ר' יחזקאל יד, ה), במחשבה בלבד הוא נענש. ואם במעשה, שהיו זובחים לו (להלן לב, ו)..... וחטאו בממונם, כמו שנתבאר בפרשת כי תשא (רש"י להלן לב, לא) שאמר משה "עשו להם אלהי זהב", כלומר 'אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב הרבה וכו'', כמו שנתבאר לשם. וכו' ואם תאמר, לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב - הרבה, ואותו שיש לו מעט - מעט. כי אין הענין כן, כי אותן שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו, וכמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזה עשיר השמח בחלקו. ולפיכך אמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר, זהו לפי הנדבה, כי לאותו שיש לו נדבת לב ונתן לפי נדבת לבו - נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר, והרי כשנותן מעט - נותן לפי מיעוט עשירותו, והכל נכון. והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית, נכתבו כלם יחד תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י/א כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי עשינהו שקל מינייהו לצדקה פוש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו אמרי ליה מנא ידעת אמר להו חלמא חזאי לכו א"ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו] אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה.... אור החיים על שמות פרק כה פסוק ב עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו' תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי, אלא תרומה, דכתיב ויקחו לי תרומה
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/29981153
info_outline
חובות הלבבות - שער הבחינה - פתיחה - שיעור כ"ו
02/15/2024
חובות הלבבות - שער הבחינה - פתיחה - שיעור כ"ו
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - הקדמה והשני - צאתם אל העולם הזה, והם נמשלים כבהמות סכלות וכעיר, כמו שאמר הכתוב (איוב יא יב): ועיר פרא אדם יולד, והתגדלם בטובות האלהים העודפות, והתגלגלם בהן, עד ששבו אצלם רגילות וידועות, כאילו הן עצמיות להם בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כל ימיהם וכאשר ישכילו ותתחזק הכרתם, יסכלו טובות הבורא עליהם, ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליה (עליהן), מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמטיב בה אליהם. ומשלם בזה לתינוק, שמצאו איש אחד מאנשי החסד במדבר, וחמל עליו, ויאספהו אל ביתו, ויגדלהו, ויאכילהו, וילבישהו, ויתנדב עליו בכל הטוב לו, עד שהשכיל והבין אופני דרכי טובתו ואחר כן שמע האיש ההוא על אסיר שנפל ביד שונאו, והגיעהו אל תכלית הצער, והרעב, והעירום ימים רבים, ונכמרו רחמיו על צערו, ופייס לשונאו, עד שהתירו ומחל לו את דמיו, ויאספהו האיש אל ביתו, והיטיב לו במקצת הטוב אשר היטיב בו לתינוק, והיה האסיר מכיר בטובת האיש עליו, ומודה עליה יותר מן התינוק שגדל [וחונך] בה, מפני שיצא מענין העוני והצער אל ענין הטובה והשלוה בעת שהכרתו בה גמורה, על כן הכיר טובת האיש החסיד וחסדו מאד והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו, אף על פי שהתחזקה הכרתו והתיישב בדעתו, מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו. ואין איש מאנשי השכל מסתפק, שחסדו וטובו על התינוק כוללים ונראים יותר, ושהוא חייב בהתמדת ההודאה והשבח עליהם יותר. וזה דומה למה שאמר הכתוב (הושע יא ג): ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/29963848
info_outline
פר' משפטים - מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק - מהר"ל
02/09/2024
פר' משפטים - מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק - מהר"ל
ספר נתיבות עולם א - נתיב האמת - פרק א ועוד אמרו בפ"ב דכתובות (י"ז, ב') תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמר להם בית שמאי לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן פי' כי אין נקרא זה דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו. וזה שאמר מי שלקח מקח מן השוק ישבחנו או יגננו בעיניו, כלו' שאין ראוי שיגננו אחר שלקח המקח הרי הי' נאה בעיניו, וכן גבי כלה אין אנו רוצים לשבח הכלה מצד עצמה רק כאשר הוא מצד החתן אע"ג שהאמת היא שהכלה אינה נאה מכל מקום מצד החתן היא נאה אבל במערבא היו אומרים לא כחל ולא שרק ויעלת חן, דבר זה יותר ראוי לאומרו שהרי באמת היא מעלת חן בעיני החתן ואין כאן מדבר שקר תרחק כי החן הוא אצל החתן שנשאה. וזה שאמר הכתוב מדבר שקר תרחק כי יש להרחיק השקר בכל מה שאפשר, כי אין לומר דבר שהוא שקר גמור רק כמו זה כלה נאה וחסודה שהיא נושאת חן בעיני הרואה או בלא כחל ובלא שרק ויעלת חן והחן הוא אל הרואה, כדכתיב (אסתר ב') ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה אע"ג שאינו ודאי כך אל הכל, סוף סוף הרי הכלה מצאה חן בעיני הרואה הוא החתן לכך אין זה שקר, וזה מבואר וכ"ה בחידושי אגדות על הגמרא הנ"ל ספר חובות הלבבות - השער השמיני - שער חשבון הנפש - פרק ג והתשעה ועשרים - שיתבונן יתרון נפשו על גופו, ויכיר יתרון קצת בני אדם על קצתם, עד שאדם אחד שקול כנגד אלף בני אדם, וידע, כי יתרונו אינו מכחות גופו, אך מצד מעלות נפשו, כמו שנאמר לדוד (שמואל ב יח ג): כי עתה כמונו עשרה אלפים. אף [כי] הנשים, שיש להן יתרון ביפין, כאשר תחסרנה מעלות הנפשות אין יפין נאה ונויין מתגנה, כמו שאמר החכם (משלי יא כב): נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ואמר (משלי לא ל): שקר החן והבל היופי. וכפי הכרתך ביתרון נפשך על גופך, ראוי לך להשתדל בתיקוניה וכו'... על כן פקוד עניניה תמיד יותר מפקדך ענין גופך, ודע, כי גופך יותר קרוב להירפא מן הקשה שבחלאים כשיפול בו, מרפואת נפשך ממדוה היצר, כשהוא גובר עליה, כמו שאמר החכם (משלי יח יד): רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, ואמר (משלי ד כג): מכל משמר נצור לבך:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/29869258
info_outline
חובות הלבבות - שער הבחינה - שיעור כ"ה
02/07/2024
חובות הלבבות - שער הבחינה - שיעור כ"ה
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - הקדמה בבאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלקים עליהם ויחלק לפתיחה וששה פרקים אמר המחבר: מפני שהקדמנו בשער הראשון אופני ייחוד האלקים בלב שלם, והיתה הבחינה בחכמה הנראית בבריאות הבורא יתעלה הדרך הקרובה אל ברור מציאותו, והנתיב הסלול לדעת אמיתתו, התחייבנו להדביקו אליו, כדי לסמוך כל שער אל מה שהוא דומה לו מן השערים, ולהביא אחר כל ענין מה שיאות לו מן הענינים, אשר בהם נתחייב בעבודת האל יתעלה, אשר בראנו לה, כמו שאמר החכם (קהלת ג יד): והאלקים עשה שייראו מלפניו. ונאמר תחילה, כי טובות האל יתעלה על ברואיו, ואם הן כוללות את כולם, כמו שאמר הכתוב (תהלים קמה ט): טוב ה' לכל, רובם כעיורים מהכירן ומהבין גודל מעלותן, ואינם משכילים ענינן מפני שלשה דברים אחד מהם - רוב התעסקם בענין העולם ותענוגיו (והרבותם נכסים) והתאוותם מה שלא יגיעו [אליו] ממנו והתעלמם מהביט אל טובת הבורא עליהם, מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים ממלאות תאוותם והשלמת משאלותם, כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה, מבקשים מה שהוא למעלה ממנו ודורשים מה שאחריה, ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות, ותקטננה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם, ומה שהגיע אליהם ממנה - רעות מוצאות אותם, ולא יבינו אל פעולות ה' המטיב בהן אליהם, כמו שאמר הכתוב (תהלים י ד): רשע כגבה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזמותיו ספר חובות הלבבות - השער הרביעי - שער הבטחון - פרק ה והששי כי הבוטח באלקים הוא אהוב לכל כיתות בני אדם, ודעתם נוחה עליו, מפני שהם בטוחים מהזקתו, ולבם שלם מחמתו, ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם. והוא גם כן בטוח מהם, מפני שיודע, שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו, ועל כן איננו מפחד מהזקתם, כאשר איננו מקוה הנאתם. וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו, יאהבם ויאהבוהו, כמו שכתוב (תהלים לב י): והבוטח בה' חסד יסובבנו. ומי שאיננו בוטח באלהים, אין לו אוהב , מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם, וחושב כל טובה שהגיעה אליהם - סרה ממנו, ושטרפיהם לקוחים מטרפו, וכל מה שנמנע ממנו מתאוותיו הוא בעבורם ובידם להגיעו אל תאוותיו. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו, יחשוב כי הוא מאתם, ושבידם להעביר הנזק ולדחות הרעה מעליו. וכיון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו, יבוא בעבור זה למאוס אותם, ולדבר בהם, ולקללם ולשנוא אותם, והוא הנמאס בשני העולמים והמגונה בשני המעונים, כמו שאמר הכתוב (משלי יז כ): עקש לב לא ימצא טוב:
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/29848833
info_outline
פר' יתרו - כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ- מהר"ל
02/05/2024
פר' יתרו - כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ- מהר"ל
מהר"ל חדושי אגדות על קידושין דף לא/א מה עשה גוי א' באשקלון וכו'. והביא ראיה מן גוי באשקלון ולא מן ישראל, ומזה תדע כי הגוי מוכן ביותר לכבוד אב ואם מן ישראל, ודבר זה קשיא ואי אפשר בלא טעם. לכן יש לפרש, כי דבר זה מה שהביאו ראייה מן הגוי שהיה מכבד את אביו ואמו מאוד, וכן אמר במדרש על עשו [שהיה] מכבד את אביו ביותר ממה שמכבד הישראל את אביו. דבר זה הטעם, כי הש"י ציוה שיכבד אדם את אביו מפני שהביא אותו אל עולם הזה, וכך אמרו במסכת בבא מציע' (ל"ג א') אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת מפני שהוא הביא אותו אל עה"ז ואלו רבו הביאו לחיי עולם הבא, מוכח כי לכך אמרה תורה שיכבד את אביו ואמו מפני שהביאו אותו לחיי עולם הזה, ומפני כי מיוחד האב שמביאו לחיי עולם הזה, ודבר זה מיוחד בו הגוים שאליהם נתנה העולם הזה, ובפרט כי עולם הזה הוא מיוחד לעשו כמו שאמרו ז"ל במדרש (אבכיר) ויתרוצצו הבנים שהיו מריבין בנחלת שני עולמים ואמרו כי יעקב היה לחלקו עולם הבא ולעשו עולם הזה, לכך היה עשו מכבד את אביו ביותר מפני כי עולם הזה הוא לחלקו והאב מביא אותו לעולם הזה שהוא לחלקו, לכך כל האומות אשר חלקם הוא עולם הזה ואביו בשר ודם הוא שמביא אותו לעולם הזה לכך אצלו נמצא הכבוד לאביו בשר ודם. אבל ישראל שיש לו עולם הבא ולא עה"ז, לא נמצא בהם כ"כ הזריזות למצוה זאת כמו שנמצא באומות שיש בהם הזריזות למצוה זאת ביותר מאוד אמנם יש לך לדעת, כי אין מצוה לפי הדעת והשכל כמו שהיא מצות כבוד אב ואם, שהדעת מחייב מצוה זאת, ולכך פרש"י ז"ל כמו שהביא רש"י בפרשת בשלח (שמות ט"ו) שם שם לו חוק ומשפט שנקרא כבוד אב ואם משפט, ודבר זה מפני כי המשפט נותנת מצוה זאת והשכל מחייב מצוה זאת. ואלמלא (לא) נתנה תורה מפי הש"י, השכל מחייב אותה, והדבר שהוא נותן שכל האדם, מוכנים לזה הגוים בפרט שאין להם השכל העליון היא שכל התורה שהיא שכל עליון אלקי, ולפיכך הגוים בפרט דביקים במצוה זאת. לכך אמרו ז"ל ג"כ הגוים מדקדקים על פחות משוה פרוטה ובן נח נהרג על פחות משוה פרוטה (סנהדרין נ"ז א'), כי הגזל יוצא מן המשפט, ואין נחשב זה לאומות מעלה, כי אין להם לאומות דבר זה מצד מעלתם, רק מצד פחיתות שאינם רוצים לוותר כי מדת הוותור הוא מעלה עליונה לאדם כאשר התבאר בכמה מקומות, ולפיכך האומות שהם דביקים במדה זאת, אין זה מצד מעלתם רק שאין להם מדת הוותור וכבוד אב ואם אשר מחייב הדעת והשכל במדת המשפט ויוצא (מזה) מוותר המשפט, לכך האומות הם זריזין במצוה זאת מפני שאין בהם מידת הוויתור כמו שאין מוותרין על הגזל בפחות משוה פרוטה ועוד תדע להבין ענין זה, כי האב ואם הם סבה חמריית לבן שנותנים את הזרע וכמו שמבואר בפרק המפלת (נדה ל"א א') ומן אב ואם נוצר הגוף והנשמה נותן הש"י, ומפני שהגוי עיקר שלו הגוף, וסבתו הוא האב ואם לכך מכבד אב ואם ביותר, ואין עיקר של הגוי הנשמה ואין מכבדין את אביהם שבשמים, אבל ישראל עיקר שלו הוא הנשמה והש"י נותן הנשמה לא אב ואם, וישראל נקראים בנים למקום מה שאין זה באומות, לכך הגוי יותר דבק בכבוד אב ואם במה שהם חמריים יותר מן ישראל, ופי' זה קרוב לפירוש שנזכר לפני זה ויש עוד בזה דבר עמוק, מה שהאומות זריזים במצוה זאת, וראיה לזה כי עשו שהיה ראש האומות היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם, וזה שאמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו כי היה מכבד את אביו בצידו, ובמדרש (ב"ר פס"ה) אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו הרשע את אביו אני ששמשתי את אבי הייתי משמש לו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדי' נקיים, עשו הרשע כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות עד כאן. ודע כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה, כי אין דברים כאלו במקרה, מכל שכן שהיה רשע גמור והיה זריז במצוה כמו זאת. אבל דבר זה תבין לכל הפרושים אשר אמרנו ותדע עוד דבר עמוק כי התולדות מתחייבים מן האבות, וכל דבר המתחייב מאחר מתחייב בכח דין, ולכך אמרה תורה (ויקרא י"ט) איש אמו ואביו תיראו, ויש לשאול אחר שהוקש כבודם לכבוד המקום, ולכך הזהיר באב ואם על המורא כמו שנאמר אצל הקב"ה את ה' תירא (דברים כ') ואלו על האהבה לא הזהיר לאהוב אביו ואמו כמו שהזהיר על הקב"ה ואהבת את ה' אלקיך (שם ו'). אבל הדבר הזה, כי התולדות מתחייבין מן האבות בכח דין, ולכך שייך בזה מדת היראה שהוא דין, ולכך אמר איש אמו ואביו תיראו, כמי שמכבד אדם גדול ממנו מחמת היראה, ומאחר שהתולדות מתחייבים בכח דין מיוחדים בזה האומות ביותר וכל זה כמו שאמרנו כי אין בהם מדת הוויתר ומה שנותן ומחייב השכל (אלו) [אינן] מוותרין, ולכך האומות שהם דביקים בכח דין נמצא באומות היראה יותר ולכך מכבדין את האב וכ"ה בתפארת ישראל למהר"ל פרק מ"ב
/episode/index/show/9d3f75c4-ac7f-42ce-ba58-8eb9d7ba93bf/id/29809518