במשנתו של מהר"ל - פרשת אח"ק - תשפ"ה לפ"ק

מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת אח"ק תשפ"ה לפ"ק

הנושא: כבוד חברים

ספר ויקרא פרק יט

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':

ספר דרך חיים - פרק ב משנה יד

 ויש לך לדעת כי מה שאמר ר' אליעזר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך הוא ענין גדול מאד להביא את האדם לעולם הבא, ובפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח, ב') כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו אצלו אמרו לו רבי למדינו ארחות חיים ונזכה לעולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם וכו' הרי כי ר' אליעזר שאמר כאן יהיה כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ר"ל כי דבר זה מביא האדם לחיי עולם הבא.

ואל יקשה לך כי למה דבר זה מביא לחיי עולם הבא, כי דבר זה יש להבין מדבר זה שאמרו חכמים (ב"מ נ"ט, ב') כל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא ומזה תבין כי ההפך הוא הזהיר בכבוד חבירו הוא הדרך לחיי עולם הבא וכמו שיתבאר לקמן דבר זה בבירור, כי כאשר הוא נוהג כבוד באדם שנברא בצלם אלקים כי האדם נברא בצלם אלקים ומפני זה ראוי לעולם הבא. כי אין ראוי לאדם עולם הבא רק בשביל צלם אלקים אשר הוא לאדם מן העליונים וכדכתיב בכתוב (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומפני זה ראוי האדם לחיי עולם הבא, ולפיכך אמר כאשר תהיו נזהרים בכבוד חבריכם יהיה לכם עולם הבא ולא תהיו ח"ו מבזים את הצלם שבו תלוי עולם הבא.

וכן אמרו בספרי (מכילתא סוף יתרו) לא תעלה במעלות על מזבחי ר' ישמעאל אומר הרי הדברים קל וחומר ומה אם אבנים שאין בהם ידיעה לא לרעה ולא לטובה אמר המקום לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמיון של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו בזיון ע"כ, הרי כי האזהרה על חבירו מפני כי הוא נברא בצלם אלקים כי זהו המעלה היתירה שיש לאדם ובשביל זאת המדריגה האדם זוכה ג"כ למעלה העליונה לחיי עולם הבא, ולכך אמר כי זה ארחות חיים לעולם הבא להביא את האדם מן עולם הזה שהוא עולם הגשמי אל עולם הנבדל הוא עולם הבא. ואמר ר"א ג"כ כאן יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ללמוד לאדם אורחות חיים שבו יגיע לעולם הבא:

ספר דרך חיים - פרק ג משנה יד

 ...וזה פירוש הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי דבק בפנים שלו זיו וניצוץ עליון דבק בו ודבר זה הוא צלם אלקים. ובזה מיוחד האדם מכל הנבראים בזיו ואור הצלם, ואין האור הזה אור גשמי כלל אבל הוא אור וזיו נבדל אלקי שדבק באדם ועליו נאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם, כי השם יתברך נקרא אור כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי שהרי האור אינו גשמי כלל, ודבר זה ביארנו בהקדמה אצל כי נר מצוה ותורה אור שהאור מורה על דבר נבדל בלתי גשמי, וזהו ענין הצלם שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי בלתי גשמי וזה זיו צלמו.

וכמו שמקבל האדם הנשמה העליונה עם הגשם, כך מקבל האדם הגשמי הזיו והניצוץ העליון הזה. ומצד האור הנבדל הדבק באדם כאשר הוא מסולק ומופשט מן הגשמי הוא צלם אלקים לגמרי...

ספר חובות הלבבות - השער העשירי - שער אהבת ה' - פרק ז

 תראה אותם כשמתעסקים עמהם - כאחי הבושת, וכשמדברים עמהם - חכמים, וכששואלים אותם - יודעים, וכשחוטאים להם - ענוים. תראה צורותם - שעלה עליהם האור, ואם תעמוד על הלבבות

ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת ריע - פרק א

ובפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח, ב') ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו ר' למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עה"ב. אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם...

...מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם כבר בארנו ד"ז בפרק ר' אומר למה ע"י דבר זה זוכה לעה"ב, כי הכל הוא בשביל המעלה העליונה שברא הש"י את האדם בצלם אלקים, כי מעלה זאת מגיע עד עה"ב כי אי אפשר להיות דבר על מעלה זאת מה שנברא האדם בצלם אלקים, וכמו שבארנו דבר זה אצל חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי מעלה ומדריגה זאת אינה למלאכים ומאחר שמדריגה זאת אינה למלאכים אם כן מדריגה זאת מגיע עד עה"ב, וכאשר מכבד את צלם אלקים הזה דבק בעה"ב כיון שנותן כבוד אל האדם שנברא בצלם אלקים. וכבר בארנו אצל חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי הצלם הזה הוא אור עליון שזורח על האדם וכמו שהתבאר שם, ואור זה הוא אור עה"ב כאשר תבין בחכמה, ולכך אמרו (שם) המלבין פני חבירו אין לו חלק לעה"ב, כי הוא מכבה ומפסיד את האור הצלם הזה אשר אורו מן עה"ב ולכך אין לו חלק לעולם הבא ג"כ כמו שבארנו אצל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא ע"ש.

...ומה שאמר כל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, אין הפירוש מפני דאזיל סומקא ואתא חיורא דא"כ מאי קאמר ליה שפיר קאמרת הא הוא ג"כ כך אמר בשביל זה. אבל מה שאמר המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, הוא ענין פנימי כי מי שמלבין חבירו הוא שמכבה אור הפנים שהוא האדם כמו שמכבה את הנר, וזה נקרא ש"ד של אדם, כי צלם הזה יש לו ענין נפלא מאוד והוא צורתו של אדם, ולפיכך מי שמלבין ומבטל את צלם פניו עד שהוא מלבין אותו ומכבה את אורו זנ נקרא שפיכת דם. כי אין שפיכת דם רק ביטול האדם וזה שמלבין את פניו של אדם הוא מבטל את תואר הכרתו של אדם שהוא צלמו והוא בטול האדם ג"כ כי צלמו הוא האדם.

וכאשר בא לברא את האדם אמר נעשה אדם בצלמנו, לא אמר נעשה אדם בעל שכל רק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו מוכח כי עיקר האדם הוא צלמו ודמותו. ולפיכך אמר המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים, כי המלבין מבטל צורת האדם כי הפנים של אדם הוא הכרתו שהוא עיקר האדם שבו יוכר ויובדל. והכתוב אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, שמזה תלמוד כי לכך שופך דם האדם חייב מיתה מפני שהאדם נברא בצלם אלקים וצלם זה הוא מבטל כאשר שופך דם האדם. והמלבין את פניו הרי מבטל צלמו ג"כ כאשר מלבין פניו והוא צלמו אשר נברא בצלם אלקים, והבן הדברים האלו

...ובפר"ה דגיטין (נ"ז, ב') תניא א"ר אליעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. פירוש בדבר זה רמזו כי אין דבר שהוא גורם לפעול בעולם כמו הבושה, כי עם גודל מעלת בהמ"ק שהוא בית קדוש אלקי על הכל גרמה חטא של הבושה שהבושה הוא בטול צלם האלקי, עד שהחטא בזה גרם לבטל בהמ"ק האלקי. כי אלו שני דברים דומים שוים לגמרי, שכך אמרו במדרש (שו"ט פקל"ט) שני דברים נבראו בשתי ידיו בית המקדש דכתיב מקדש ה' כוננו ידיך וגו' והאדם נברא בשתי ידיו גם כן דכתיב ותשת עלי כפכה וגו', ולכך הבושה שהוא לאדם שנברא בצלם אלקים היה גורם לבטל בהמ"ק כי שניהם ענין אחד למי שמבין דבר חכמה עליונה