עבודה זרה סט - ב' באלול, 26 באוגוסט

הלימוד השבוע מוקדש ע"י דניאל וג'ייסון פרידמן לכבוד אנאבל פרידמן, לרגל סיום מסכת ראש השנה עם הגעתה לגיל בת מצווה — הישג מרגש ומעורר השראה. ובהוקרה לרבנית מישל, על היותה מקור השראה המאפשרת לדורות של נשים, במשפחתנו וברחבי העולם, להתחבר לעומק ולעוצמה של לימוד התלמוד.

הדף היום מוקדש על ידי נשות הדרן של לונג איילנד לעילוי נשמת מאיר סנדרס ז"ל, אביה האהוב של חברתנו טינה לם. יהי רצון שהתורה הנלמדת היום על ידי כולנו תהיה לזכות נשמתו, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

מה הדין במקרה שעכבר נפל לתוך חומץ? האם העכבר בטל, ואם כן – באיזה יחס?

המשנה מביאה שלושה מקרים שונים שבהם יהודי ואינו יהודי נמצאים יחד, והיהודי משאיר יין במקום שבו האינו יהודי יכול לפתוח את הבקבוק ולהקריבו כנסך, ובכך לאסור את היין. בכל אחד מהמקרים, המשנה מבהירה האם יש חשש שהאינו יהודיי ניסך את היין. הדבר תלוי בשאלה האם היהודי אמר שהוא יוצא לזמן מה, או האם הוא נחשב כמפקח. הגמרא מגדירה פיקוח כמצב שבו היהודי יכול לחזור בכל רגע, גם אם אינו נוכח פיזית.

השאלה כמה זמן צריך לעבור כדי לאסור את היין (במקרה שבו היהודי יוצא לזמן מה) היא נושא למחלוקת בין החכמים לבין רבן שמעון בן גמליאל. לדעת החכמים – די בזמן שיאפשר לנוכרי לנקוב את הפקק, לאטום אותו מחדש, ולתת לו להתייבש. לדעת רבן שמעון בן גמליאל – הזמן הנדרש הוא זה שיאפשר לשבור את הפקק, ליצור חדש, ולתת לו להתייבש.

מקרה רביעי עוסק באינו יהודי הסועד בביתו של יהודי, כאשר היין מונח על השולחן או על שולחן צדדי. אם היהודי יוצא מן החדר, יש חשש שהאינו יהודיי ייגע ביין שעל השולחן, אך לא בזה שעל השולחן הצדדי – אלא אם כן היהודי ביקש ממנו להכין (למזוג) את היין. אם הבקבוק אטום, ועבר זמן מספק שבו הנוכרי יכול היה לשבור את הפקק, להכין חדש, והוא התייבש – היין נאסר.

מדוע הוזכרו שלושת המקרים? מה ייחודי בכל אחד מהם, ומדוע היה צורך להביא את כולם?

רבי יוחנן מצמצם את תחום המחלוקת בין החכמים לבין רבן שמעון בן גמליאל לפקק העשוי מסיד, ולא לפקק העשוי מטיט. אם האינו יהודי היה מנקב פקק מטיט ואוטם אותו מחדש – הדבר היה ניכר לעין. קושיה מובאת על דברי רבי יוחנן מתוך ברייתא, אך היא נפתרת.

רבא פוסק כרבן שמעון בן גמליאל, שכן המקרה האחרון במשנה מובא לפי דעתו בלבד, מבלי להזכיר את דעת החכמים.

הסוגיה מסתיימת בשאלה מעשית: אם ההלכה היא כרבן שמעון בן גמליאל – שדרוש זמן ארוך יותר כדי לאסור את היין – וגם כרבי אליעזר (עבודה זרה ל"א ע"א), המתיר להשאיר חבית עם חותם אחד ברשות נוכרי ללא חשש, מדוע המנהג כיום הוא שלא להשאיר יין ברשות אינו יהודיי? תשובת הגמרא: החשש הוא מפני שייכא – פתח קטן ששימש להרחת היין. החשש הוא שהאינו יהודיי ירחיב את הפתח כדי לשתות ממנו וינסך את היין. נראה כי שייכא לא היו קיים בחביות בתקופת המשנה, אך היו נפוצים בבבל בתקופת שבה נשאלה השאלה.