הוריות ג - י"א באלול, 4 בספטמבר

https://traffic.libsyn.com/hadran-he/HorayotHeb03.mp3

רב יהודה אמר בשם שמואל שהפטור הנזכר במשנה – לגבי יחיד שפעל לפי הוראת בית דין מוטעית – הוא לפי דעת רבי יהודה. אך החכמים חולקים עליו ומחייבים את האדם להביא קרבן חטאת.

לעומת זאת, רב נחמן, גם הוא בשם שמואל, טוען שהמשנה תואמת את דעת רבי מאיר, וגם כאן החכמים חולקים. מחלוקת זו בין רבי מאיר לחכמים מקורה בברייתא, אך לא ברור אם הברייתא עוסקת דווקא בסוגיה זו. רב פפא מציע פירוש חלופי לברייתא, ולאחריו מובאות שלוש הצעות נוספות.

רב אסי סובר שהרוב הנדרש לקרבן ציבור מתייחס דווקא לרוב היהודים היושבים בארץ ישראל, כפי שניתן ללמוד מפסוק במלכים א' (ח:סה).

נשאלת שאלה: אם העם חטא כשהיו רוב, אך בזמן הבאת הקרבן כבר אינם רוב (למשל, כמה שחטאו מתו) – האם עדיין חייבים בקרבן? הגמרא מקשרת זאת למחלוקת בין רבי שמעון לחכמים לגבי מלך שחטא לפני שהומלך, ורק לאחר מכן נודע לו שחטא. החכמים סוברים שעליו להביא קרבן חטאת של יחיד, שכן החיוב נקבע בזמן החטא. רבי שמעון, לעומת זאת, טוען שעל החטא והידיעה שחטא בו להתרחש כשהוא באותו מעמד – ולכן המלך פטור לגמרי.

הגמרא בוחנת האם עיקרון זה ניתן ליישום במקרה שבו העם חטא כמיעוט ולאחר מכן הפך לרוב. המסקנה היא שאין להשוות, שכן שיטת רבי שמעון מבוססת על כך שהחטא וההכרה בו צריכים להתרחש באותו זמן של חיוב – דבר שלא מתקיים במקרה זה.

נשאלות סדרת שאלות לגבי האם ניתן לצרף שתי טעויות הוראה שונות כדי לחייב את הציבור בקרבן ציבור. אף אחת מהשאלות אינה נענית באופן מוחלט.

רבי יונתן סובר שקרבן ציבור נדרש רק אם ההחלטה בבית הדין הייתה פה אחד. אך לאחר שלוש קושיות על עמדתו, האחרונה מביאה לדחייתה.

כל הדיינים – ואף תלמידים שנכחו בדיון – נושאים באחריות להוראה. לכן, נהגו חכמים להזמין אחרים להשתתף בתהליך ההוראה, כדי לחלק את האחריות ולהוריד קצת מכובד האחריות שעל עצמם.

אם בית הדין הבין שטעה בהוראתו, אך אדם פרטי אינו מודע לכך וחוטא לפי ההוראה המקורית – האם עליו להביא קרבן יחיד? רבי שמעון פוטר מקרבן, אך רבי אלעזר מחייב באשם תלוי מסום ספק. עם זאת, מחלוקתם היא רק במקרה שהאדם היה בעיר. אם היה מחוץ לעיר – כולם מסכימים שהוא פטור, שכן לא הייתה לו דרך לדעת על תיקון ההוראה.

הדין של פר העלם דבר של ציבור נוהג בהוראה בפרטי דין של מצווה בתורה אך לא כאשר מורים לעקור דין תורה לגמרי.

רב מסביר את שיטת רבי שמעון, והגמרא מקשה עליו מברייתא – אך מצליחה ליישב את הקושיה.