הוריות ז - ט"ו באלול, 8 בספטמבר

כהן גדול חייב להביא פר מיוחד רק אם הוציא הוראה שגויה בשגגה ולאחר מכן פעל על פי אותה הוראה. בברייתא, הדבר נלמד מהמילים בפסוק "לאשמת העם", שמשוות את מעשיו למעשי הציבור, כלומר כאשר הם מביאים קרבן פר העלם דבר של ציבור. הדרשה נצרכת משום שניתן היה לחשוב שניתן ללמוד זאת ישירות מפר העלם דבר של ציבור בבנין אב, שכן הכהן הגדול דומה לו בכמה מובנים. אולם, מאחר שניתן גם להשוות את הכהן הגדול לנשיא, המלך, שמביא קרבן אף ללא הוראה שגויה, ההשוואה אינה כה ברורה. הדרשה באה להבהיר את העניין.

דרשה נוספת מובאת ללמד שאם הכהן הגדול הוציא הוראה שגויה אך העם פעל על פיה ולא הכהן הגדול עצמו – הוא לא חייב להביא הפר המיוחד שלו, שכן הקרבן בא על חטא שהכהן הגדול עצמו עשה.

המשנה פוסקת שאם הכהן הגדול פוסק באותו זמן עם בית הדין אך בנושא אחר, והציבור הולך אחר בית הדין והכהן הגדול פועל לפי פסיקתו – הוא מביא קרבן שלו. אך אם פסק יחד עם בית הדין באותו נושא ופעל יחד עם הציבור – הוא מתכפר בפר הציבורי, ולא בפר המיוחד לכהן הגדול. בברייתא מנסים ללמוד את המקרה השני מהשוואה לנשיא, אך הדבר נדחה, שכן הנשיא נכלל בקרבן הציבורי ביום הכיפורים, בעוד הכהן הגדול מתכפר בקרבן ייחודי משלו ביום הכיפורים. בסופו של דבר, הדבר נלמד מהפסוק "על חטאתו אשר חטא" בויקרא ד:ג.

רבא ואביי נחלקים האם המקרה הראשון הוא כאשר הכהן הגדול ובית הדין פסקו באותו מקום או במקומות שונים.

הגמרא מציעה אפשרויות שונות למקרה שבו פסקו על שני דברים שונים. חלק מהמקרים ברורים, אך יש ספק לגבי אחרים.

המשנה מסבירה שקרבן הכהן הגדול דומה גם לקרבן פר העלם דבר של ציבור בכך שחייבים להיות שני שלבים: טעות שהובילה להוראה שגויה, ולאחר מכן פעולה שנעשתה בשגגה בעקבות ההוראה. כך גם לגבי עבודה זרה – כדי להתחייב, חייבת להיות הוראה שגויה ולאחריה פעולה. ברייתא לומדת זאת מגזירה שווה של המילים "מעיני".

כאשר המשנה אומרת שדין זה נכון גם לגבי עבודה זרה, היא אינה אומרת "וכן לכהן גדול" כפי שנאמר במשפט הקודם. בתחילה הגמרא מבינה שהמשנה סוברת כרבי, שהכהן הגדול מביא קרבן על עבודה זרה גם על פעולה בשגגה בלבד, ללא הוראה שגויה. אך הבנה זו נדחית, שכן ניתן להסביר שהמשנה משווה גם את המקרה הזה לכהן הגדול.