זבחים נג - ט"ו בחשון, 6 בנובמבר

קרבנות חטאת ציבוריים ופרטיים מסווגים כקודשי קודשים. קורבנות הציבור כוללים את שעירי המטאת בראשי חודשים ובמועדים. הם נשחטים והדם מתקבל בצפון העזרה. הדם נזרק על גבי המזבח. הכהן עולה על הסובב, רצועה ברוחב אמה ובגובה חמש אמות מעל הקרקע, המשתרעת לאורך המזבח. משם הוא מקיף את המזבח, ומניח את הדם באצבעו על גבי המזבח סמוך לקרנות. שארית הדם נשפכת אל יסוד המזבח, ומכינים הבשר בכל דרך ונאכל על ידי כהנים זכרים באותו יום ובלילה, עד חצות.

רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהדם ניתן על הקרנות, ואילו רבי סבור שהדם צריך להינתן מעל החוט הסיקרא – קו אדום בגובה אמצע המזבח. בתוך שיטת רבי, יש מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אלעזר האם הדם צריך להינתן ממש בקצה הפינה או שמותר עד אמה מהפינה. אף על פי שברייתא אומרת במפורש "חודה של קרן" יתכן שזה לכתחילה, אך בדיעבד גם אמה מהפינה מספיקה.

רבי אלעזר ברבי שמעון מסכים עם רבי לגבי דם עולת העוף, שניתן בכל מקום מעל החוט הסיקרא, אך מבחין בין זה לבין חטאת בהמה, שכן בתורה נאמר "קרנות".

הגמרא מביאה מקור לשיטת רבי מיחזקאל מג:טו, ומקור לחוט הסיקרא משמות כז:ה.

ישנה מחלוקת לגבי מקום שפיכת שארית הדם על יסוד המזבח – יש אומרים ששניהם נשפכו ביסוד מערבי, יש אומרים ששניהם ביסוד דרומי, ויש אומרים שהפנימיים נשפכו במערב והחיצוניים בדרום. מהו יסוד המחלוקות הללו?

קרבן עולה נשחטת בצפון והדם נאסף בצפון. הדם ניתן על שתי פינות, אך מכסה את כל ארבעת הצדדים. רב ושמואל, על פי מחלוקת תנאית, נחלקו האם הכהן זורק את הדם פעמיים בכל פינה כדי לכסות שני צדדים, או בזריקה אחת שמגיעה לשני הצדדים.

הדם ניתן רק משתי פינות, שכן אחת הפינות אינה כוללת יסוד מתחתיה, ודם העולה צריך להינתן במקום שיש יסוד, כפי שנלמד מפסוקים בגמרא. מדוע אין יסוד בצד מזרח ודרום? משום שהאזור היה בתחום נחלת יהודה, בעוד שאר המזבח היה בנחלת בנימין, ולכן לא האריכו את היסוד שם.