זבחים נה - שבת י"ז בחשון, 8 בנובמבר

יש לקרבנות שלמי ציבור ואשם את אותם דינים לגבי שחיטתם, קבלת וזריקת דמם ואופן אכילתם.

הדרשה לכך ששלמי ציבור נשחטים בצפון מובאת בתחילה מהפסוק בויקרא "ג: "ט–כ, אך נדחית משום שהיא מבוססת על היקש שנבנה על היקש אחר – שלמי ציבור נלמדים מחטאת, שהיא עצמה נלמדת מעולה. במקום זאת, במדבר י:י יש היקש ישיר בין שלמי ציבור לעולות, ולכן הוא מקור מוצלח יותר. מכאן עולות שתי שאלות: מדוע יש בכלל היקש בין שלמי ציבור לחטאת בפסוק הראשון, ומדוע בפסוק העוסק באיל הנזיר יש היקש בין קרבן השלמים גם לחטאת וגם לעולה? לשאלה ראשונה ניתנת תשובה אחת, ולשאלה השנייה מוצעות שתי תשובות אפשריות.

המשנה מביאה את דיני קודשים קלים, קרבנות בעלי קדושה קלה יותר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, והבעלים רשאים לאוכלם בכל מקום בירושלים. הדוגמאות הראשונות שמובאות הן קרבן תודה ואיל השלמים של הנזיר, שכן יש להם אותם תנאים – והם נאכלים ליום ולילה בלבד.

מהו המקור לכך שקודשים קלים נאכלים דווקא בירושלים? אביי ורבא דורשים זאת כל אחד בדרכו מהפסוק בויקרא י:יד. עם זאת, דרשתו של אביי מועדפת, בשל קושי שמתעורר בדבריו של רבא.

שלמים רגילים נאכלים לשני ימים ולילה שביניהם.

הגמרא מביאה שלושה פסוקים העוסקים בשחיטת שלמים, ודורשת מכל אחד מהם דין נפרד – כולל הדין שניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה. תנא קמא ורבי אליעזר חולקים כיצד לדרוש את הפסוקים הללו ומה ניתן ללמוד מכל אחד מהם.

אחד הדינים הנלמדים מהפסוקים הוא שדלת ההיכל צריכה להיות פתוחה בעת שחיטת קרבן שלמים. הגמרא ממשיכה לדון בהיקף ובמשמעות של דרישה זו.