מנחות סא - כ"ד באדר, 13 במרץ

רבי שמעון דורש מהמילים "את המנחה" שיש לרבות מנחות רבות נוספות לדין הגשה (הבאת המנחה אל המזבח). עם זאת, הוא משתמש בשלושה מיעוטים ספציפיים מהפסוק כדי לפטור קרבנות מסוימים:

• שתי הלחם ולחם הפנים: ממועטים מהמילה "מאלה", שכן אלו אינם נשרפים על המזבח.
• מנחת נסכים: ממועטת מהמילה "והקריבה", שכן מנחות אלו נלוות לזבחי בהמה.
• מנחת נדבת כוהנים ומנחת חביתין של כהן גדול: ממועטות מהמילה "והגישה", כיוון שמנחות אלו נשרפות כליל ואין חלק שניתנת לכהנים.

המשנה ממשיכה בסיווג הקורבנות: אלו הטעונים תנופה אך לא הגשה, אלו הטעונים את שניהם, ואלו שאינם טעונים לא זה ולא זה.

הגמרא מביאה את המקורות המקראיים לקורבנות השונים הטעונים תנופה. ראוי לציין כי ניתן לבצע את התנופה אף בצד המזרחי של העזרה. הגמרא שואלת מדוע דין זה שונה מדין הגשה, שחייבת להתבצע דווקא בקרן דרומית-מערבית של המזבח.

רבי אליעזר בן יעקב ורבי יהודה משתמשים כל אחד בפסוק אחר כדי ללמוד את המקור לדין תנופה בביכורים.

התנופה היא פעולה משותפת המבוצעת על ידי הכהן ובעל הקרבן גם יחד. הגמרא מזהה את המקור לפעולה משותפת זו. עם זאת, קיים חריג לכלל: אם בעל הקרבן הוא אשה, התנופה עדיין נדרשת, אך האשה עצמה אינה מבצעת את פעולת התנופה. הגמרא לומדת את המקור לפטור ספציפי זה.