מנחות ק - יום הזכרון - ד' באייר, 21 באפריל

המשנה מציינת שכאשר יום כיפור חל בערב שבת, דבר שמנע את בישול הבשר, הבבליים היו אוכלים את שעיר החטאת כשהוא חי. רבי יוחנן מבהיר שאנשים אלו היו למעשה אלכסנדרונים, אך הם כונו "בבליים" משום שהיו הבבליים שנואים עליהם.

המשנה דנה בטעויות שונות שעלולות להתרחש בעת סידור לחם הפנים והלבונה, כגון הנחת אחד מהם או שניהם, או הקטרת הלבונה ביום הלא נכון. עבור כל תרחיש, בוחנים את המעמד ההלכתי הנוצר ואת הפתרון, אם יש.

משנה במסכת יומא מזכירה מקרה שבו קרבן התמיד הוקרב מוקדם מדי והיה צריך לשרוף אותו משום שנפסל. ברייתא מחילה את אותו דין על מנחה שהקמיצה שלה נעשתה בלילה. הדבר מעלה שאלה: אם כלי שרת אינם מקדשים בדרך כלל את תוכנם בלילה (בזמן שלא ניתן להקריב את המנחה), מדוע המנחה נפסלת? כדי ליישב זאת, מוסבר שהמנחה קדושה מספיק כדי להיפסל, גם אם אינה קדושה לצורך הקרבה על המזבח. אולם, רבי זירא מקשה ממשנתנו, ומציין שכאשר הלחם מונח מוקדם מדי, הוא אינו מתקדש כדי להיפסל ויכול להישאר על השולחן ימים נוספים. רבא מיישב זאת על ידי הבחנה בין פעולה שנעשתה בלילה שלפני המועד לבין פעולה שנעשתה כמה ימים קודם לכן. עם זאת, הבחנה זו עדיין מעוררת קשיים מול המקרה של המשנה, שכן הלחם היה אמור תיאורטית להתקדש בליל שישי ולהיפסל בבוקר השבת הבאה. בסופו של דבר, מוצעים שני תירוצים כדי ליישב קושי זה.

המשנה מפרטת כמה ימים לאחר האפייה ניתן לאכול את שתי הלחם ואת לחם הפנים. מוצגים תרחישים שונים בהתאם לשאלה אם חגים חלים לפני או אחרי השבת, מכיוון שלחמים אלו אינם נאפים בדרך כלל בשבת או ביום טוב. רבי שמעון חולק על כך ומתיר את האפייה ביום טוב, אך לא בשבת.

חפצים שקדושתם היא קדושת דמים ניתנים לפדיון בין בטהרה ובין בטומאה. לעומת זאת, חפצים שהתקדשו בכלי שרת נחשבים לבעלי קדושת הגוף, ולכן אינם ניתנים לפדיון גם אם נטמאו. החריג היחיד לכלל זה הוא בהמה בעלת מום, שניתן לפדותה.