חולין ו - י"ט באייר, 6 במאי

כששמע רבי זירא שרבי יוחנן ורבי אסי אכלו משחיטת כותי, הוא הניח שהם ודאי ידעו על הגזירה המוקדמת; שכן אילו לא ידעו, היו נכשלים באכילת בשר שאינו כשר, והקב"ה אינו מביא תקלה לצדיקים. דבר זה נלמד מהמעשה שבו הקב"ה לא הניח אפילו לבהמתו של צדיק לחטוא (חמורו של רבי פנחס בן יאיר), וקל וחומר לצדיקים עצמם! ממעשה זה מסיקה הגמרא שרבי זירא הודה לרבי יעקב ששחיטת כותי נאסרה בגזירתו של רבן גמליאל, אפילו אם ישראל עומד על גביו ורואה שהשחיטה נעשתה כהלכה.

לאחר ההסבר שרבן גמליאל ובית דינו גזרו ששחיטת כותים פסולה, מובא מעשה שבו החליט רבי מאיר לאסור את יינם, לאחר שנודע לו שמיעוטם של הכותים עובדים עבודה זרה. סיפור דומה מסופר על דור מאוחר יותר של אמוראי ארץ ישראל, רבי אמי ורבי אסי, שקיבלו מידע לפיו הכותים אינם שומרים עוד על התורה, והם הכריזו עליהם כנכרים גמורים לכל עניין הלכתי. הגמרא מסבירה שאף ששחיטתם ויינם כבר נאסרו בעבר על ידי רבי מאיר ורבן גמליאל, האיסור לא פשט בציבור עד ימיהם של רבי אמי ורבי אסי.

הגמרא מביאה שני מקרים נוספים שבהם בא לידי ביטוי המושג שהקב"ה שומר על הצדיקים שלא יחטאו בשגגה. המקרה הראשון נוגע שוב לרבי זירא ומתייחס לדיני דמאי בפירות שנלקחו מעם הארץ ונתערבו במרכיבים אחרים. כיוון שרבי זירא ראה את רב אסי אוכל מהתערובת מבלי לעשר אותה, הוא הסיק שהדבר אינו אסור, שכן הקב"ה לא היה מניח לצדיק לאכול טבל.

הגמרא מקשה על כך מברייתא שנראה ממנה שתערובת דמאי אסורה. עם זאת, הגמרא מיישבת זאת בהסבר שהמקרה שהוזכר שם שונה מ"תערובת" רגילה. הקושי הועלה מהסיפא (החלק השני) של הברייתא, אך הגמרא פותחת בסדרת שאלות על הרישא (החלק הראשון) של הברייתא, המתירה לאדם להביא מוצר מזון לשכנו עם הארץ, ואין הוא צריך לעשר את האוכל כשהוא חוזר אליו, שכן אין אנו חוששים שהשכן החליף את האוכל באוכל שלו.

מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים שבהם בכל אחד מהם קיים חשש שעם הארץ יחליף את האוכל. עם זאת, כל קושי מיושב בכך שכל מקרה נחשב לייחודי.

מקרה שלישי מוזכר בגמרא ובו השתמש רבי זירא בהסבר שהקב"ה מונע מהצדיקים לחטוא. המקרה מתחיל בכך שרבי מאיר התיר לאכול פירות בבית שאן ללא מעשר, כיוון שבית שאן אינה נחשבת בתוך גבולות ארץ ישראל (לעניין חובת תרומות ומעשרות).