חולין ט - שבת כ"ב באייר, 9 במאי

ישנה מחלוקת בין רב יהודה בשם רב לבין רב חנניה בר שלמיא בשם רב לגבי אילו מיומנויות מעשיות על תלמיד חכם להתאמן בהן. הדעה הראשונה מונה כתיבה, שחיטה ומילה, בעוד שהדעה השנייה מוסיפה את קשר התפילין, שבע ברכות וקשירת ציצית.

רב יהודה מצטט שתי מימרות נוספות בשם שמואל. הראשונה היא שעל השוחט להיות בקי בהלכות שחיטה, ואם לאו – הבשר אסור באכילה. מכיוון שהשחיטה עלולה להיפסל מחמש סיבות שונות, שוחט שאינו בקי בהן עלול לבצע שחיטה פסולה מבלי דעת.

המימרה השנייה של רב יהודה בשם שמואל היא שעל השוחט לבדוק את שני הסימנים (הקנה והוושט) כדי לוודא שנחתכו כראוי. בעוד שרב יוסף מנסה להביא ראיה לדרישה זו, אביי דוחה אותה. הגמרא דנה במעמדו של בשר שלא נבדק, ומתלבטת האם הבהמה נחשבת לטרפה או לנבלה. שתי העמדות מבססות את דבריהן על הבנת העיקרון של רב הונא, הקובע כי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור עד שיוכח שנשחטה כראוי, אך מרגע שנשחטה כראוי היא עומדת בחזקת כשרות עד שיוכח שהיא טרפה.

הגמרא מנתחת את חלקו השני של דברי רב הונא ומסיקה כי הבהמה נותרת בכשרותה גם כשיש חשש שמא היא טרפה. הדבר מודגם משאלה על זאב שנטל איבר פנימי של בהמה והחזירו כשהוא נקוב; אין אנו מניחים שהוא נקב במקום שהיה נקב עוד לפני כן. רבי אבא מקשה על כך מדין פירות שנקרו אותם חיות, שם קיים חשש שמא נקרו במקום שנחש היה מקודם וניקב והכניס ארס, ולכן האוכל נאסר. כדי ליישב זאת, רב הונא מבחין בין ענייני סכנה לענייני איסור. רבא דוחה הבחנה זו וסבור שאם מחמירים בספק סכנה, יש להחמיר גם בספק איסור, אך אביי מקבל את החילוק ומביא לכך ראיות מדיני טומאה. לאחר שרבא דוחה את הוכחת אביי ורב שימי מקשה קושיה נוספת שהגמרא מיישבת, רב אשי חותם בסיוע לעמדתו של רב הונא.