חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג – שיעור ל"ג

ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ג – שיעור ל"ג

 והחכם המבין יברור לו מן העולם דעת רוחניתו ודקותו, וישימן כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתברך, וידבק בעבודתו כפי גדלו ורוממותו בלבו, וכפי הכרתו סימני טובותיו וחנותו על כל מעשיו, ואת אשר חננו רוב הטובות, ואת אשר נשאו מבלי מעשה שקדם לו, ולא מידה יתירה התחיל בה, התחייב לו בעבורם הגמול הטוב מאת האלהים. ואחר כך יברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותיקון ענינו בעולם, כפי הצורך והסיפוק בלבד, ויעזוב שאר מותרי העולם ומשכיותיו, המטרידים את הלבבות מן האלהים, וישתדל לעשות לאחריתו ולאשר הוא הולך אליו לאחר מותו, ויחשוב העולם וקנינו צדה מגעת ליום מועדו ולאחריתו, ויקח ממנו מה שילך עמו בנסיעתו בלבד.

 והסכל בדרכי העולם ובסימני החכמה בו, יחשבהו בית עולמים ומכון שבתו, ומשתדל בו בכל יכלתו, וישים כל לבבו אליו וכל עמלו, והוא סובר כי הוא רץ לתקנת נפשו, ואיננו שוער כי עמלו ומותר קיבוצו יהיה לזולתו בחייו ואחרי מותו, והתעלם מענין אחריתו

ומה נדמו בזה לשני אחים, ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחילקו אותה לשנים, ולא היה להם דבר זולתה, והיה האחד מהם דעתן וזרין, והשני - הפכו. הדעתן ראה, כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר לעבוד באדמת אחרים, כדי שיחיה משכר עמלו יום יום, וכשהיה נפטר מן העבודה לערב, היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות, וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד [על מזונותיו] או יותר, היה מניח לעשות בשל אחרים בעת ההיא ועושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו, ולא סר לעשות כן עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה, קבצם ואספם, והתפרנס מהם בשנה השנית, והיה עובד אדמתו כרצונו, והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לפרנסתו והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו.

והאח הכסיל, כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו, עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה, ולוקח שכרו, ומתפרנס ממנו, ולא היה מותיר כלום, וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע, ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות, אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו, היה הולך בהן אל המרחץ, ונשארה אדמתו שממה, לא הצמיחה דבר, ותעל כולה קמשונים, ונהרס גדרה, ונשא השטפון את אילניה, כמו שאמר החכם (משלי כד ל): על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה.

והמשכיל, כאשר יעיין במשל הזה, יתבונן ממנו עניני אחריתו, אשר היא ביתו באמת, ויעשה לה בכל יכלתו. וכשהוא עושה לעולמו, יעשה לו כמו שעושה בשל אחרים, כדי הצורך והסיפוק (והספק) בלבד. והכסיל עושה בשני הדברים בהפך: משתדל בעניני עולמו ומתעלם מעניני אחריתו, כמו שאמר החכם בבחינתו בכסיל (משלי כד לב): ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר