במשנתו של מהר"ל - פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק

מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת תולדות - תשפ"ה לפ"ק

הנושא: כל ישראל בני מלכים הן

 

ספר בראשית פרק כה

(כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ

רש"י

 (כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'

ויתרוצצו - ע"כ המקרא הזה אומר דורשני שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס לצאת. ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות

 

כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹייִם \{גוֹיִם\} בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר

רש"י

 שני גוים בבטנך - גיים כתיב כמו (המו) גאים אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ע"א יא).

מזרחי

אלו אנטונינוס ורבי. פירש רש"י, אנטונינוס מבני עשו, ורבי מבני יעקב. ואם תאמר, היאך אפשר לומר על רבי שהיה משתדל בהנאת גופו בצנון וחזרת וקישות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והא אמרינן בשילהי פרק הנושא, "שבשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה". ופירש רש"י, "ולא נהנתי בעולם הזה אפילו לפי הטורח שיגעתי באצבע קטנה שלי", פירוש, שהוא דבר מועט. ואמרו במדרש, "כשם שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו, כך יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" ומייתי ראיה מהא עובדא דרבי. כבר תרצו בזה, דמכל מקום אוכלי שלחנו היו רבים, ועל אותו שלחן אמרו שלא פסק ממנו לא צנון ולא חזרת וכו'

גור אריה ‏

[לא] אנטונינוס ורבי. ונראה לא שהיה זה מרמז על אנטונינוס ורבי בלבד, אלא על כללות שתי האומות מרמז, כי כמה וכמה מלכים עמדו מעשו (ר' להלן לו, לא-לט), ומה בא לומר במלך זה בלבד יותר מכל המלכים, רק כי רבי ואנטונינוס היו ביחד דומה ליעקב ועשו, זה נשיא ישראל וזה מלך אדום (ב"ר עה, ו), והיו בזמן אחד שנראה זה יותר בהם, שהם היו ראש לאומתם, והחשוב שבאומה ראוי להיות נראה חשיבות זה יותר....‏

 ומרמז על כלל ישראל ואדום שיש להם ענין מיוחד, שהם גיים, ורוצה לומר כי נפש חשוב יש להם, ונוהגים במאכל שלהם בחשיבות, וזהו שאמרו כי 'לא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת'. ורוצה בזה כי יש אוכל אכילתו כבהמה ואינו מחשיב עצמו, אבל ישראל ועשו אין נוהגין כך, רק מתקנין תקון הראוי לאדם להחשיב עצמו. וכן יש במסכת עבודה זרה (ב ע"ב) שאמרו אדום הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות תקננו, והכל לעדן את נפשם. וכן אדום נוהגין עד היום במלבושיהם להתכבד מאד יותר משאר אומות, וגם בבניינים נאים, לא כמו ישמעאל שאינם מקפידים על מאכלם ועל מלבושם ועל מרחצאותיהם.

 וכן היו ישראל נמשכים אחר זה מפני מעלתם וחשיבותם בעצמם. לכך אמר 'שני גאים בבטנך', ורוצה בזה כי  אומות חשובות שיש להם חשיבות נפש והשתא נראה מה שאמר רבי בשעת פטירתו שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, זה אין דומה לזה, דצנון וחזרת אין זה הנאה כלל, אלא שהיה בוחר בזה להחשיב את עצמו, והוא דרך החשובים כאשר ראוי לפי חשיבות הנפש שלהם, אבל שיהיה נוטה אחר הנאתו ותאותו - לא נטה. אבל התוס' תרצו בפרק קמא דעבודה זרה (יא. ד"ה צנון) בענין אחר, ולפי הנראה לא קשיא כמו שאמרנו, דזה לא נחשב מן התאוות כלל, רק מן הגאות שמחשב עצמו.

 

מדרש רבה איכה - פרשה ד פסקה ב

בני ציון היקרים מה היתה יקרותן...ד"א מה היתה יקרותן לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה

 פסקה ד

...ד"א מה היתה יקרותן שלא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שהיה יודע עם מי סועד ולא היה חותם עד שהיה יודע עם מי חותם לקיים מה שנאמר (שמות כ"ב) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס

עירובין דף פה ע"ב

בֶּן בּוֹנְיוּס אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמַר לְהוּ, פָּנוּ מָקוֹם לְבֶן מֵאָה מָנֶה, אָתָא אִינִישׁ אָחְרִינָא, אָמַר לְהוּ, [דף פו ע"א] פַּנוּ מָקוֹם לְבֶן מָאתַיִם מָנֶה. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׂמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי, אָבִיו שֶׁל זֶה יֵשׁ לוֹ אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם, וּכְנֶגְדָּן אֶלֶף עֲיָירוֹת בַּיַבָּשָׁה. אָמַר לֵיהּ, כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל אָבִיו, אֶמוֹר לוֹ, אַל תְּשַׁגְּרֵהוּ לְפָנַי בַכֵּלִים הַלָּלוּ.

לחם שמים ליעב"ץ על אבות פרק ו משנה ה

ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. פירוש יותר מהרגלך. לא תחמוד להוסיף עליו. שכל המוסיף גורע. ואמר המשל גמלא אזיל למבעי קרני. אודני דהוו ליה גזזי מניה. אבל הכבוד שאתה למוד ורגיל בו לא תניחהו. והחזק בו. שכך אמרו חכמים לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. ואפי' בשעת הסכנה כמו שלמדנו מחמ"ו. ואמרו במתא שמאי. בלא מתא תותבאי. ורבי הקפיד על בן בוניוס. העשיר שבא לפניו בכלים פחותים. והמקפיד על כבוד גופו העשוי בצלם. בודאי יקפיד על כבוד נשמתו ביותר שהיא בצלם אלקים ודאי. לפיכך יחוש אדם על כבודו הקנוי לו. שלא יהא לבוז. ואמר דוד המע"ה עד מה כבודי לכלימה. כך נ"ל דבר הגון ומתקבל בכוונת בבא זו. ומה שאמרו בו המפרשים. רחוק מכליותי

תלמוד בבלי רש"י על סנהדרין דף צב/ב

תני דבי רבי אליעזר בן יעקב אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו שנאמר באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון וגו'

רש"י

אל ישנה מן הרבנות שלו - שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן...

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה/ב

מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי

רש"י

במתא שמאי - בעירי איני צריך להתכבד, אלא בשמי שאני ניכר בו:

 בלא מתא - במקום שאינה עירי:

 תותבאי - כבודי תלוי בשמלתי, שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב)

 

קידושין דף מ/ב

תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות

רש"י

ופסול לעדות - דכיון שאינו מן היישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל

 

ספר חובות הלבבות - השער השלישי - שער עבודת האלהים - פרק ד

והמותר מתחלק לשלשה חלקים: די - הסיפוק, והריבוי, והקיצור...

והחלק השלישי מן המותר הוא הקיצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר די - הסיפוק במאכל, ובמשתה, ובמלבוש, [ובמשגל], ובדיבור, [ובשינה], ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה. וזה ייחלק לשני חלקים, שיהיה חסידות או לענין העולם. ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות - הוא משובח, ויש עליו גמול, כמו שאמר החכם (קהלת ז ד): לב חכמים בבית אבל ולב כסלים בבית שמחה. ומה שיש ממנו לענין העולם, והוא להותיר ממנו (ממונו), או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו - זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה (הבינוני), והוא חומס את גופו, וזה מפני רוב אהבתו בעולם, ואמרו קצת החכמים: מי שפורש מן העולם לאהבת העולם כמי שמכבה האש בתבן...

ספר נצח ישראל - פרק ז

 ומפני כי אדום נוהגים בחשיבות יותר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נז ע"ב) "שני גויים" (בראשית כה, כג), שני גאים בבטנך, רמז בזה כי אדום נוהג בחשיבות, כמו שאמר (ברכות נז ע"ב) שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, וכמו שהתבאר בחבור גור אריה. וחשיבות אדום הוא מצד הנהגתם, והם מחשיבים עצמם. וחשיבות ישראל מצד עצמם. ולפיכך קראם (גיטין נח.) 'חשיבי דרומאי', כי החשיבות בהם יותר, ומנהג שלהם שהיו מתיקרים מאוד, וזהו יופי שלהם. וישראל אף על גב שלא היה להם שום הנהגת חשיבות, היו מגנין הפז ביופים מצד עצמם

ספר גבורות השם - פרק ח

 וזה סוד גדול בענין אדום שהוא אומה פחותה בעצמה אלא שהיא גוזלת, וכמו הגזלן אשר יש לו ממון רב בשקר, ואין זה בעצמו מצד שנתן השם יתברך אליו רק גוזל אחרים, כך חשיבות אדום אינו מפני עילוי מציאותם בעצמם עד שיהיו חשובים בעצמם, רק הם מציאות שקר ולוקח דבר שאינו ראוי, וכל הדברים האלו ידועים בענין אדום שהוא קטן ובזוי לפני הקדוש ברוך הוא ובעולם הזה הוא גדול

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיג/ב

דאמר אביי רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן רבן שמעון בן גמליאל דתנן לא את הלוף ולא את החרדל רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין רבי שמעון דתנן בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת שכן דרכן לסוך בחול רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא

גבורות השם פרק סא

 יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם השעבוד במקרה, כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין ולא עוד אלא אף מלכים שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל, ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה

סנהדרין דף כ/ב

כך מלך על כל העולם כולו ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים ולבסוף  לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו' ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו

רש"י

על מקלו - שהשליכו אשמדאי מכסאו, כדאמרינן במסכת גיטין (סח, ב)

 

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נח/א

 תנו רבנן מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע

 

ספר בראשית פרק לט

(א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה

 (ב) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי

 (ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ

(כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר

 (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה

 (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ

 

חידושי אגדות למהר"ל – ע"ז דף י"א

וכבר התבאר כי היה ליעקב צלם אדם הראשון, וכמו שמעלת יעקב הוא הצלם האלקי באמת שהיה לאדם הראשון וזה ירש יעקב ממנו, כך ירש עשו את בגדי אדם הראשון, כמו שאמרו במדרש וכדכתיב (בראשית כ"ז) את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. ועל ידי הבגדים מתדמה כאדם, אף כי אינו אדם באמת.

 

 בראשית פרק כז  

(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן

 (טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו

(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ

 (יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי

(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ

 (כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי

(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא

 (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו

רש"י

(כא) גשה נא ואמשך - אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר כי הקרה ה' אלקיך

 (כב) קול יעקב - שמדבר בלשון תחנונים קום נא אבל עשו בלשון קנטוריא דבר יקום אבי:

 

ספר אור חדש עמוד קיג

ועל דבר זה לא שולט דבר שיש לו כח פנימי נסתר לכך כתיב (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו כלומר יעקב יש לו כח הקול שהוא יוצא מפנימית האדם ועשו יש לו הידים שאין לך דבר חוצה יותר מן הידים שמתפשטים לחוץ והקול הפנימי גובר על הידים שהם בחוץ ואלו דברים הם דברי חכמה מאוד

 

ספר נועם אלימלך - פרשת תולדות

 או יאמר ורבקה אמרה כו' דאיתא בזוהר הקדוש דהשכינה נקראת רבקה. ועם בני ישראל נקראים בשם יעקב ויש לפרש בדרך הזה. דיצחק היה רוצה לברך את עשו בגשמיות בעולם הזה והשכינה הקדושה היא האם המרחמת על בניה ישראל ובכל צרתם לה צר והיה תשוקתה מאוד שיברך יצחק את יעקב גם בעולם הזה כי האיך תוכל לראות בעני עמה בצער להם בעולם הזה ולכן אמרה אל יעקב שילך ויקבל הברכות מיצחק.

ויעקב היה מתירא מאוד שיתברך בעניני גשמיות כי מורא עלה על ראשו פן ואולי על ידי הגשמיות יתגשם ויופרד ח"ו מעבודתו יתברך כמו שאמר הכתוב פן תאכל כו' ורם לבבך. לזה אמר אל רבקה אמו היא השכינה הקדושה האיך אוכל לקבל ברכות עולם הזה הן עשו איש שעיר רוצה לומר לו ראוי' עולם הזה לפי מדתו שהוא איש מעורב בערבוביא הולך בדרך לבו וכל הבא לידו לא ימנע עצמו מלעשות אם טוב ואם רע.

אבל אנכי איש חלק רוצה לומר שאני צריך להיות חלק ומצוחצח צח בעבודתו יתברך ויתעלה בלי שום סיג ופסולת ופן ואולי ח"ו על ידי. הגשמיות יומשך לבי מעבודתו יתברך כנ"ל ואולי ימושני אבי שבשמים הבורא יתעלה ימשמש ויפשפש במעשי והייתי בעיניו כמתעתע. והבאתי עלי קללה ולא ברכה שעל ידי זאת הברכה יצמיח קללה חלילה וחלילה. ותאמר לו אמו היא השכינה הקדושה עלי קללתך בני רוצה לומר עלי מוטל לשמור אותך מקללה.

אך שמע בקולי ולך קח לי רוצה לומר שתקבל הברכות העולם הזה גם כן שיהיה לי רוצה לומר גם כן לעבודתו לשמו הגדול שתהיה כוונתך בכל עניני עולם הזה הן באכילה ושתיה ושאר גשמיות רק לשמים להוציא ניצוצות קדושות מתוך המאכל באוכלך בקדושה ובטהרה ושיהיה לך כח לעבוד לו יתברך ולעסוק בתורתו ובמצותו וכן בכל דבר יהיה כוונתך לשמים. וילך ויקח ויבא לאמו מובן ממילא שעשה מצות השכינה לקבל הברכות באופן הזה לשמו הגדול יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן: