בבא בתרא קלה - ו' בחשון, 7 בנובמבר

שתי אמירות בשם רבי יוחנן סתרו זו את זו. באחת הוא פסק שבעל נאמן לומר שגירש את אשתו ובשנייה, אינו נאמן. התירוץ היה שבראשון התכוון שאנו מקבלים את דבריו לגבי מעמדה מכאן ולהבא והשני מדבר למפרע. למרות תירוץ זה, רבא לא היה מוכן לפסוק על פי עיקרון זה במקרה שהובא לפניו שבו אדם אמר שאשתו פטורה מייבום (והיה צריך להיות נאמן מכיוון שיכול היה לומר שגירש אותה) והעדיף להחמיר ולדרוש חליצה.

במקרה אחר, שבו היתה חזקה שלאיש אין אחים ובשעת מיתתו גם אמר הבעל שאין לו אחים. אביי החמיר כיוון שהיו שמועות שיש אנשים רחוקים שיכולים להעיד שיש לו אחים. אף על פי שבמקרה של אישה שנלקחה בשבי, רבי חנינא לא אסר אותה על בעלה על סמך שמועות שאנשים רחוקים יכולים להעיד שקיימה יחסים עם שוביה, אביי מבדיל בין המקרה ההוא למקרה זה.

המשנה הביאה מקרה שבו אח אחד טען שיש להם אח נוסף, אך האחים האחרים הכחישו את הטענה. הגמרא קובעת שהאחים האחרים היו צריכים לומר "איננו יודעים אם הוא אחינו", כלומר, טענתם הייתה של אי-ודאות. הסיוג הזה נועד להסביר מדוע הם מקבלים ירושה מאותו אח אם הם מכחישים שהוא אחיהם. האם נוכל ללמוד מכאן לגבי מקרים אחרים שבהם יש טענת ברי מול טענת שמא, כגון, אחד תבע כסף מאחר והשני ענה "איני יודע אם אני חייב לך"? אם ההשוואה נכונה, הפסק יהיה שהנתבע שאינו בטוח לא יצטרך לשלם, כמו האחים שאינם צריכים לוותר על ירושתם לאחרים. רבא מסכים להשוואה זו, אך אביי מתנגד לה ומשווה את המקרה שלנו למקרה שבו הטענה הוודאית היא שהאחר חייב כסף לצד שלישי, ולא למי שמעיד.

בפסיקת המשנה, אם האח שמעמדו אינו ברור מת, הרכוש שקיבל מהירושה מאחד האחים חוזר לאותו אח. רבא שואל מה קורה אם הנכסים השביחו מעצמם? האם האח יקבל גם את הערך המוסף או שזה יהיה כמו כסף שאותו אח רכש בעצמו, שיתחלק בשווה בין כל האחים? אין תשובה

אם לאדם יש צוואה כרוכה סביב רגלו כשהוא מת (דייתיקי), היא בטלה, גם אם היא נמצאת מאוחר יותר בידי האדם שהכסף הובטח לו בצוואה כי הש/טר לא ניתנה לאדם ואין נותנים שטר לאחר מיתה. אבל אם לפני שהאדם מת, הוא העביר את הבעלות על המסמך למישהו אחר, היא תקפה.

איזה ניסוח יש להשתמש כדי להקצות את רכושו לאחרים בחייו כשהאדם בריא? האדם צריך לומר "מהיום ולאחר מותי". אם אדם התכוון להעביר כסף לאחר באמצעות שטר, כלומר בשעת מיתתו אמר "כתבו ותנו מסמך זה ל...", אם האדם מת לפני שהמסמך ניתן, אין כותבים ונותנים את המסמך כיוון שהתכוון השטר יהיה שטר קיום ואי אפשר לעשות קניין בשטר לאחר מותו. עם זאת, אם ברור שהמסמך נועד רק כהוכחה להעברת הרכוש (שטר ראייה), אפשר לכתוב ולתת את המסמך גם לאחר מות האדם.