בבא בתרא קנג - כ"ד בחשון, 25 בנובמבר

נחלקו רב ושמואל במקרה שבו אדם הבטיח מתנה במילים "בחיים ובמוות". רב סבר שזו מתנת שכיב מרע, והמילים "בחיים" נאמרו רק כביטוי של תקווה שיחיה. שמואל, לעומת זאת, פירש זאת כמתנה מאדם בריא.

בנהרדעא נהגו כדעת רב. לאחר מכן, רבא הציע הגבלה לדברי רב: הוא טען שרב היה מודה שהשימוש בביטוי "מחיים" (במקום "בחיים") היה נחשב כמתנה מאדם בריא. אמנם אמימר דחה את פרשנותו של רבא לשיטת רב.

כאשר הגיע מקרה כזה לפני רב נחמן בנהרדעא, הוא שלח אותו להישפט בעיר אחרת, כי לא רצה לפסוק נגד שמואל בעירו נהרדעא.

במקרה אחר, רבא פסק נגד אישה שניסתה לחזור בה ממתנתה, בהתאם לשיטתו (שכן היא השתמשה בביטוי "מחיים ובמוות"). כאשר המשיכה להתלונן על פסיקתו ולהטרידו, רבא סידר שרב אחר יכתוב לה את הפסק שרצתה, אך הורה לו להוסיף בתחתית המסמך ציטוט ממסכת בבא מציעא בעניין הערמה ("שוכר עליהן או מטען"), לרמוז שאין לסמוך על הפסק. כשהבינה האישה את התחבולה, קיללה את רבא שספינתו תטבע - ואכן, ספינתו טבעה.

כאשר שטר מתנה חסר לשון המעידה על מצב הנותן, אם היה שכיב מרע או בריא, ויש מחלוקת בין הנותן הטוען שנכתב כשהיה שכיב מרע לבין המקבלים הטוענים שהיהי בריא, על מי נטל ההוכחה? רבי מאיר סובר שמניחים שהאדם היה בריא עד שיוכח אחרת. חכמים, לעומת זאת, פוסקים שהממון נשאר בחזקת הנותן עד שיוכח אחרת.

מעשה במתנת שכיב מרע שנכתבה בלשון שכיב מרע, אך לא נכתב בשטר שהאדם מת. לאחר מותו, המקבלים תבעו את המתנה, אך היורשים טענו שאביהם התרפא תחילה (ובכך ביטל את המתנה) ורק אחר כך חלה שוב ומת. רבה פסק לטובת המקבלים, בנימוק שמכיוון שהאדם כעת מת, סביר להניח שמת מאותה מחלה ראשונה, ולכן המתנה תקפה.

אביי הקשה על רבה מהמקרה של ספינה שטבעה: אף שאנו מניחים שהנוסעים מתו, עלינו להתחשב באפשרות שהם שרדו אם לא מצאנו את גופותיהם. כך גם במקרה זה על אחת כמה וכמה, עלינו להתחשב באפשרות שהתרפא, שהרי רוב החולים מתרפאים. רב הונא בריה דרב יהושע תירץ שרבה פסק לפי שיטת רבי נתן.

רבי נתן ורבי יעקב נחלקו במקרה שהשטר לא ציין אם ניתן בבריא או בשכיב מרע. רבי יעקב סבר שהולכים אחר החזקה הקודמת של הבעלות, ללא קשר למי מחזיק כעת (חזקת מריה קמא). רבי נתן פסק שהולכים אחר המצב הנוכחי (חזקה דהשתא) - אם האדם כעת שכיב מרע, מניחים שהמתנה ניתנה כשכיב מרע; אם בריא, מניחים שהיה בריא בזמן הכתיבה.

רבי אלעזר ציין שאותה מחלוקת בין רבי נתן ורבי יעקב חלה גם על מקרה במשנה טהרות ו:ז בעניין טומאה. המקרה עוסק בבקעה המוקפת גדר שמוגדרת כרשות הרבים בקיץ (בגלל תנועת אנשים רבה) אך כרשות היחיד בחורף (בגלל מיעוט העוברים). כשיש גופה של אדם מת במקום וספק אם אדם עבר מעליה, הכלל הוא: ספק טומאה ברשות הרבים טהור, וברשות היחיד טמא (על פי דיני סוטה). אם לא ידוע אם האדם היה שם בקיץ או בחורף, רבי יעקב יפסוק לפי החזקה הקודמת של האדם, כלומר שהוא טהור, בעוד רבי נתן יפסוק לפי העונה הנוכחית - יהיה טמא אם השאלה נשאלת בחורף, ויהיה טהור אם בקיץ.