בבא בתרא קעג - י"ד בכסלו, 15 בדצמבר

הלימוד השבוע מוקדש ע"י רוברט ופאולה כהן לע"נ יוסף בן משה הכהן ז"ל, אביו של רוברט וסבי. סבי היה חזן שאהב מאוד לשיר, עבד קשה בחייו והעביר לבניו את חשיבותה של המסורת שלנו.

אם שני אנשים נושאים שם זהה, האם הם יכולים לגבות חובות מאנשים אחרים אם אין אנו יכולים להיות בטוחים שהשטר שבידם הוא באמת שלהם. ניתן להסיק מהמשנה שלנו שהם יכולים לגבות, אך ברייתא קובעת שאינם יכולים. שורש המחלוקת הוא האם שטרות נקנים במסירה (אותיות נקנות במסירה) או אולי שניהם מסכימים בכך, אך שורש המחלוקת הוא האם יש צורך להוכיח שהשטר נמסר להם מהאחר לקנותו. רבא ואביי התווכחו בסוגיה זו, וברייתא מצוטטת שממנה כל צד ניסה להוכיח את עמדתו.

ברייתא אחרת חולקת הן את המשנה והן את הברייתא הקודמת, וקובעת שאי אפשר לשני אנשים עם אותו שם לגבות שטר הלוואה זה על זה. שורש המחלוקת הוא האם לווה יכול להזמין סופר לערוך שטר חוב שלא בנוכחות המלווה. אם ניתן לעשות זאת, אפשר להעמיד פנים כמו הלווה, שיכתבו ויחתמו על השטר, ואז להשתמש בו כדי לגבות מהאחר כאילו הוא המלווה.

אם אדם אומר לילדיו בשעת מיתתו שאחד מהשטרות שברשותו כבר נפרע, הילדים אינם יכולים לתבוע את ההלוואות, שכן נטל ההוכחה מוטל על מי שגובה (המוציא מחבירו עליה הראיה). אם יש שני שטרות חוב עבור אותו אדם, הם יכולים לגבות את השטר בסכום הנמוך יותר.

כאשר יש הלוואה עם ערב, האם המלווה יכול לגבות מהערב? אם כן, באילו נסיבות?

מה המקור מהתנ"ך לשיעבודו של ערב? בתחילה, הם מנסים ללמוד זאת מיהודה וראובן, כאשר כל אחד מהם הבטיח לקחת אחריות להביא את בנימין למצרים, אך מקור זה נדחה, ובמקום זאת משתמשים בפסוק ממשלי כ:טז וממשלי ו:א-ג כמקור.

אמימר רואה את התחייבות הערב כ"אסמכתא" (התחייבות שהערב מעולם לא התכוון באמת לקיים) ולכן תהיה נתונה במחלוקת בין רבי יוסי ורבי יהודה אם זו התחייבות תקפה. רב אשי דוחה הסבר זה ומסביר מדוע אין זו נחשבת "אסמכתא".