סנהדרין ו - כ"ב בכסלו, 23 בדצמבר

הדף היום מוקדש לכבוד יום הולדתו של מרסל לוונברג מילדיו ונכדיו.

בעוד ששמואל סובר שפסק דין של שני דיינים תקף, רבי אבהו חולק על עמדה זו. רבי אבא מקשה על דעת רבי אבהו ממשנה בבכורות כח:, שנראה ממנה שאפילו פסק דין של דיין יחיד תקף. סתירה זו מתיישבת בהסבר שהמשנה מתייחסת למקרה מסוים שבו שני בעלי הדין קיבלו במפורש את סמכות הדיין היחיד לפסוק בעניינם.

המשנה בבכורות עוסקת במקרה שבו בעלי הדין קיבלו את סמכות הדיין, אך הוא טעה בפסק דינו והתחייב בנזקים שנגרמו. אולם, אם טעותו הייתה בפסיקה המנוגדת למשנה מפורשת, אין הוא חייב בתשלום מכיוון שפסק דין כזה בטל מאליו. לפיכך, הגמרא מסיקה שטעות הדיין הייתה בשיקול דעת - במיוחד בקביעה איזו דעה לאמץ.

רבי מאיר וחכמים חולקים האם פשרה דורשת או שלושה אנשים או רק אחד. הגמרא מציעה תחילה שמחלוקת זו מקבילה למחלוקת בין רבי אבהו ושמואל, שכן פשרה מושווית לדין על פי הפסוק בשמואל ב' ח:טו. אולם, הקבלה זו נדחית לבסוף. במקום זאת, מחלוקתם מתמקדת בשאלה האם בכלל יש להשוות פשרה לדין. רב אחא מסביר שהדרישה לפי רשב"ג לשני אנשים בפשרה נועדה רק להבטיח עדות נאותה להליך - מבחינה עקרונית, מפשר יחיד היה מספיק.

האם נדרש לעשות קניין בהליך פשרה?

אם דיינים סיימו את ההליכים (גמר דין) במקרה, הם אינם יכולים יותר לעבור לפשרה. רב מסביר מאוחר יותר מה נחשב גמר דין.

הגמרא בוחנת מספר שאלות יסוד בנוגע לפשרה: האם היא אסורה, מותרת או בעצם מועדפת? אם פשרה מותרת, באיזה שלב בהליכים המשפטיים פוקעת אפשרות זו? מוצגות דעות שונות המתייחסות לשאלות אלו.

בתהילים י:ג נאמר שה' נואץ בוצע שברך או מי שמברך בוצע. מובאים שלושה פירושים שונים לפסוק זה - אחד מהם מתייחס לפשרה ולכך שהיא נתעבת בעיני ה'.

הגמרא גם בוחנת פירושים שונים לשני פסוקים נוספים שעלו בדיון: שמואל ב' ח:טו, העוסק ביחס בין משפט וצדקה, ודברים א:יז, המורה לדיינים לא תגורו מפני איש.

הדיון מסתיים במספר אמירות המדגישות את כובד האחריות השופטים והרצינות שבה דיינים חייבים לגשת לתפקידם.