עבודה זרה ע - ג' באלול, 27 באוגוסט

 

רבא פסק שאם יהודי נמצא עם זונה שאינה יהודייה ויש שם יין, ניתן להניח שהיהודי דאג לכך שהזונה לא תבוא במגע עם היין, ולכן היין מותר. אף על פי שאינו שולט בתשוקתו המינית, אין להניח שהוא מקל בדיני יין נסך. אולם במקרה ההפוך, כאשר מדובר בזונה יהודייה עם אינו יהודי, מאחר שלאינו יהודי יש עליונות בקשר, מניחים שאין לה דרך לוודא שהוא לא נגע ביין, ולכן היין אסור.

ישנם תשעה מקרים שונים שבהם יין של יהודי נשאר אצל אינו יהודי, ורבא פסק בכל אחד מהם האם היין מותר או אסור. ברבים מהמקרים הוא התיר את היין בהתבסס על הערכתו שהגוי לא נגע ביין, משום שהיה סיכוי שבעל היין או יהודי אחר יתפוס אותו. במקרים אחרים הייתה ספק אם האינו יהודי בכלל נגע ביין, או אם האנשים שהיו עם היין היו אינם יהודים או יהודים.

ישנם שני מקרים נוספים שהובאו בפני חכמים אחרים. במקרה השני, אביי מביא מקרה מדיני טומאה (חשש לנגיעה על ידי עם הארץ) להסביר את פרטי המקרה, והגמרא מתייחסת להשוואה זו, ומציינת שהחכמים החמירו יותר בדיני טומאה מאשר בדיני יין, תוך הבאת מחלוקת בין רב ורבי יוחנן להוכחת הנקודה. שלוש קושיות מועלות כנגד עמדתם של רב ורבי יוחנן (שתיים נגד רב, אחת נגד רבי יוחנן), והן נפתרות.