זבחים ז - כ"ח באלול, 21 בספטמבר

בניסיון לענות על השאלה האם העולה יכולה לכפר על מצוות עשה שביטלו לאחר הפרשת הקרבן (בין ההקדשה לשחיטה) או רק על אלו שביטלו לפני ההקדשה, הגמרא מביאה את דברי רבי שמעון. הוא מסביר שהסיבה להבאת שתי השעירים בחג השבועות היא שהשעיר השני מכפרת על הטומאות במקדש שהתרחשו לאחר הבאת השעיר הראשון. אם שתי השעירים הופרשו באותו זמן, זה תומך בעמדה שעולה יכולה לכפר על חטאים שנעשו לאחר ההקדשה. אבל דוחים תשובה זו כי יתכן שהשעיר השני הוקדשה רק לאחר הקרבת הראשונה. טענה זו קשה לקבל שכן הפסוק אינו מציין שחייבים לעשות את זה. רב פפא גם דוחה את ההוכחה וטוען שבית הדין יכול לקבוע מראש שהשעיר השני תוקדש רק לאחר שהוקרב הקרבן הראשון. אבל מובאים שתי קושיות כנגד דחייתו של רב פפא. האחת: רבי שמעון אינו מקבל שבית דין יכולים להתנות, כפי שניתן לראות מדבריו לגבי בהמות שהוקדשו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה. השנייה: שאלה של רבי ירמיה האם השעיר השני יכול לכסות טומאה שקרתה בין זריקת דם השעיר הראשון לשני מרמזת שהיה ברור שהשעיר מכסה מאז זמן ההקדשה. קושיה שנייה זו נפתרה, ובסופו של דבר השאלה המקורית נשארת ללא מענה.

יש מחלוקת בין רבב לרב חסדא לגבי תודה שנקרבת בעד אדם אחר הזקוק להקרבת תודה. כל אחד מהם מבאר את טענתו; רבא מביא ברייתא לתמיכה בעמדתו, אך הראיה שלו נדחית.

רבה מביא שישה פסקי דין לגבי טעויות בכוונה במהלך מעשי הקרבנות ומוסיף שביעי הנוגע למהות העולה. הוא מלמד שהעולה עצמה אינה מעניקה כפרה; היא מתנת תודה הניתנת לאחר שאדם העשה תשובה על ביטול מצוות עשה. אם האדם עדיין לא התחרט, ההקרבה אינה מביאה כפרה, שכן קרבנות הרשעים תועבה.

המשנה קובעת שגם חטאת וגם קורבן פסח שהובאו שלא לשמן – שינוי קודש או שינוי בעלים פסולים. הגמרא מביאה תחילה את המקור לכלל זה בדיני פסח ואחר כך בדיני החטאת.