מנחות נז - כ' באדר, 9 במרץ

רבי אמי פוסק שאדם חייב אם הניח שאור על עיסת מנחה והניח לה להתחמץ מאליה, בדיוק כפי שחייבים על "מעשה שבת" של בישול באופן דומה. הגמרא מקשה על כך ומציינת את פסיקתו של רבי יוחנן, לפיה בשבת המניח בשר על גבי גחלים פטור בדרך כלל, אלא אם כן הפך בבשר באופן אקטיבי. רבא מסביר שההשוואה של רבי אמי מלמדת שחייבים על התוצאה גם ללא התערבות נוספת, בתנאי שהחימוץ הגיע לשיעור מינימלי מסוים.

הגמרא מעמיקה בדברי רבי יוחנן בנוגע להיפוך הבשר וקובעת את פרטי המקרה: מדובר במצב שבו הבשר לא היה מתבשל משני צדדיו בשיעור המינימלי של מאכל בן דרוסאי (שליש בישול) לולא הפכו אותו. רבא מוסיף שאם חלק מהבשר כשיעור גרוגרת התבשל במלואו מצד אחד, במקום אחד, השוחט יהיה חייב. מובאת משנה כדי להעלות קושי או לתמוך בדברי רבא ממשנה העוסקת בבנייה בשבת (קיימות שתי גרסאות שונות), אך הקושי או הסיוע נדחים.

ברייתא לומדת מהפסוק בויקרא (ב, יא) שאיסור חימוץ חל על המנחה כולה, ולא רק על הקומץ המוקטר על המזבח. עם זאת, היא לומדת גם שהאיסור חל רק על קרבן כשר ולא על קרבן פסול. הדבר מוביל לשתי שאלות שנותרו ללא הכרעה: רב פפא שואל על אדם שחימץ עיסה, הוציא אותה אל מחוץ לעזרה ואז הוסיף וחימץ אותה – האם הוא חייב על שלב החימוץ השני, או שמא הוצאתה אל מחוץ לעזרה לאחר שכבר החמיצה כלל לא נחשבת כפסול (כיוון שהייתה פסולה להקרבה ממילא)? רב מרי שואל האם אדם חייב על חימוץ מנחה שכבר נמצאת בראש המזבח, או שמא פעולת ההקרבה נחשבת כבר כשלמה באותו שלב.

הגמרא דנה אילו מנחות נוספים נכללים באיסור חימוץ. לפי גרסה מתוקנת של הטקסט, רבי יוסי הגלילי סובר שהפסוק כולל את לחם הפנים, בעוד שרבי עקיבא סובר שהוא כולל את מנחת הנסכים המלווה את הזבחים. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם כלי מדידה של יבש מקדשים את תוכנם (ובכך חימוץ בתוכם יצור פסול). הדבר קשור למחלוקת דומה בין רבי יאשיה ורבי יונתן בנוגע להבדלים בין קידוש כלי שרת של לח (נוזלים) לכלי שרת של יבש במקדש.

התורה אוסרת להקטיר שאור או דבש, אך לומדת מאותו פסוק (ויקרא ב, יא) שגם שיירים של קורבנות שונים, שחלק מהם כבר הוקטר על המזבח, אסור להעלותם על המזבח. רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו האם אדם חייב על העלאת חומרים אסורים אלו על כבש המזבח.