דף יומי לנשים - הדרן
אסור להקריב קרבנות מחוץ לעזרה. איסור זה כולל קרבנות כשרים וכן כאלה שנפסלו בקודש – כלומר, מרגע שהובאו לעזרה או לאחר שנשחטו. ברייתא דורשת מן הפסוקים בויקרא יט:ח–ט סוגים שונים של קרבנות כשרים ופסולים שחייבים על הקרבתם מחוץ לעזרה. המשנה פוסקת שאם הקריב בחוץ כזית המורכב מבשר ואימורים (החלקים השומניים המוקטרם מכל הקרבנות) של עולה –...
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
info_outline
דף יומי לנשים - הדרן
מהו המקור לדעת חכמים במשנה שמי ששוחט בחוץ ולאחר מכן מקטיר בחוץ חייב? מובאות שלוש דרכי דרשה אפשריות, והגמרא מקשה על האפשרויות השונות. מהו המקור לדין במשנה הבאה שמי שזרק את הדם מחוץ למקדש חייב? רבי עקיבא ורבי ישמעאל לומדים זאת מפסוקים שונים. הגמרא שואלת: מה לומד כל אחד מהם מן הפסוק שבו השתמש השני לאיסור זה? מהו המקור לדין במשנה הבאה...
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
מאחר שרבי שמעון סובר שאדם נטמא רק כאשר הוא מעורב בשריפת הפרים והשעירים, שואלת הגמרא כיצד הוא מפרש את הפסוק "מחוץ למחנה" בהקשר של קרבנות יום הכיפורים (פר ושעיר הנשרפים). הוא דורש פסוק זה לגזירה שווה המקשרת את שריפת קרבנות אלו לשריפת הפרה האדומה, ומכוחה קובע שיש לשרוף את הפרה אדומה מחוץ לשלוש מחנות ופרים הנשרפים במזרח לירושלים....
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
שתי שאלות נוספות עולות בנוגע למעמד הטומאה של העוסקים בפרים ובשעירים שנשרפים מחוץ לירושלים, אך אף אחת מהן אינה זוכה לתשובה חד־משמעית. רבי מאיר והחכמים חלוקים לגבי טומאת השעיר המשתלח (שעיר לעזאזל) הנשלח מן הצוק ביום הכיפורים. אף ששני הצדדים מסכימים שהפרה האדומה וכן הפרים והשעירים הנשרפים מחוץ לירושלים מטמאים אוכלין ומשקין, הם...
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
עור העולה ניתן לכהנים, כפי שנאמר בויקרא ז:ח. אולם המשנה מסבירה שאם הקרבן נפסל לפני זריקת הדם, הכהנים אינם מקבלים את העור. אם הקרבן הוקרב שלא לשמו – לשם קרבן אחר – מאחר שהקרבן כשר, העור ניתן לכהנים. בנוסף לעולות, הכהנים מקבלים גם את עורות כל הקדשי קודשים, כגון אשמות וחטאות. דין זה נלמד במשנה מקל וחומר. ברייתא מביאה מחלוקת בין שני...
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
רב סבר שמשה שימש ככהן גדול. מובאות ארבע מקורות תנאיים הסותרים לכאורה קביעה זו, אך כל אחת מהן מיושבת. לאחר מכן מובאת ברייתא המראה שבעצם קיים ויכוח תנאי בשאלה האם משה היה כהן גדול. אחד מן התנאים במחלוקת זו מביא את דברי רבי יהושע בן קרחה: בכל מקום שהתורה משתמשת בביטוי חרון אף, יש לכך פעולה או תוצאה ממשית. דבריו נתקלים בקושיה מן הפסוק...
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
יש מחלוקת בין רבי נחמיה לבין רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הסיבה שאהרן שרף את שעיר החטאת ביום השמיני למילואים. רבי נחמיה סובר שהסיבה היא אנינות, ואילו רבי שמעון ורבי יהודה טוענים שהשעיר נשרף מפני שנטמא. הם מקשים שלוש קושיות על שיטת רבי נחמיה - כיצד ניתן ליישב את הקושיות, וכיצד כל אחד מהם מפרש את הפסוקים שבקטע? מתי פנחס נעשה כהן? לפי...
info_outlineדף יומי לנשים - הדרן
שלושה יישובים נוספים – ובסך הכול חמישה – מוצעים כדי ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות, שכל אחת מהן מציגה עמדה שונה של רבי שמעון בשאלה האם אונן רשאי לאכול מקרבן הפסח בלילה. על היישוב השלישי מקשים, ליישוב הרביעי מובאת ראיה, ודבריו של רבה בר רב הונא מובאים לתמוך ביישוב החמישי.
info_outlineלאחר שהמשנה דנה באילו כהנים זכאים לקבל חלקים מבשר הקרבנות, ריש לקיש דורש מן הפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה" כי רק מי שמבצע את העבודה רשאי לאכול, ובכך מוציא את הטבול יום ואת המחוסר כיפורים. הגמרא מקשה על כך, שהרי כהנים במשמרת השבוע מקבלים חלק אף אם לא הקריבו בפועל את הקרבן, וגם קטנים אוכלים אף שאינם ראויים לעבודה. לכן מפרשת הגמרא שהפסוק מתכוון ל"ראוי לעבודה" לעניין קבלת חלק, אף שקטנים שאינם ראויים יכולים לאכול, אבל לא מקבלים חלק. קושי נוסף מתעורר לגבי כהנים בעלי מום, שאינם ראויים לעבודת הקרבנות ובכל זאת מקבלים חלק. לפתרון, הפסוק "כל זכר בכהנים" כולל בעלי מום, והגמרא מנתחת מדוע הטבול יום הוצא מן הכלל בעוד בעל מום נכלל.
ריש לקיש שואל עוד האם כהן בעל מום שהוא גם טמא זכאי לקבל חלק. רבה מביא ראיה מן הכהן הגדול, שבשעה שהוא אונן (ביום מות קרובו) עובד במקדש אך אינו רשאי לאכול, ואינו מקבל חלק לאכילה בערב – מכאן שהזכאות לקבל חלק מותנית ביכולת לאכול. רב אושעיא מעלה שאלה דומה לגבי כהן טמא במצב שבו הטומאה הותרה לקרבנות ציבור, האם הדבר מתיר לו לקבל חלק? רבינא משיב באותה ראיה מן הכהן הגדול, ומוכיח שגם כאן נדרשת יכולת לאכול.
המשנה אומרת שאונן רשאי לגעת בקודשים, אך הדבר סותר משנה אחרת בחגיגה כא הקובעת שטבילה נדרשת כדי להתיר מגע בקודשים. שלושה פתרונות מובאים: הראשון – שמשנתנו עוסקת לפני הטבילה, אך נדחה שכן הטבילה אינה מסירה את אנינות; השני – הבחנה בין מי שנזהר שלא להיטמא בטומאה המעבירה טומאה אך לא בדבר הפוסל, לבין מי שנזהר מכל טומאה; והשלישי – שמשנתנו עוסקת בנגיעה, ואילו המשנה בחגיגה עוסקת באכילה. מובא מקור נוסף להוכיח שיש מצבים שבהם אדם נזהר מסוג אחד של טומאה ולא מאחר, והדבר נושא השלכות הלכתיות.
מאחר שהמשנה קובעת שאונן אינו מקבל חלק, הדבר משתמע שהוא כן יכול לאכול מבשר הקרבן. אולם זה סותר משנה בפסחים צא האומרת שאונן יכול לטבול ולאכול את קרבן הפסח בלילה, אך אינו רשאי לאכול שאר קודשים. הפתרון הוא להבחין בין פסח, שבו האכילה מותרת בשל דרישותיו הייחודיות, לבין שאר הקרבנות במשך השנה. מכאן מתגלגל דיון במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון האם אנינות בלילה היא דין תורה או דין דרבנן, שכן ההיתר לאונן לאכול קרבן פסח מבוסס על עמדתו של רבי שמעון שהיא מדרבנן. אולם ברייתא מובאת שנראית כסותרת זאת, שכן היא מציגה את רבי שמעון כאומר שאנינות בלילה היא דין תורה. שתי הצעות מובאות ליישב את הסתירה.