זבחים קב -ה' בטבת, 25 בדצמבר

רב סבר שמשה שימש ככהן גדול. מובאות ארבע מקורות תנאיים הסותרים לכאורה קביעה זו, אך כל אחת מהן מיושבת. לאחר מכן מובאת ברייתא המראה שבעצם קיים ויכוח תנאי בשאלה האם משה היה כהן גדול.

אחד מן התנאים במחלוקת זו מביא את דברי רבי יהושע בן קרחה: בכל מקום שהתורה משתמשת בביטוי חרון אף, יש לכך פעולה או תוצאה ממשית. דבריו נתקלים בקושיה מן הפסוק בשמות יא:ח, שבו משה כועס על פרעה אך לא נראה שנעשתה פעולה כלשהי בעקבות הכעס. ריש לקיש מתרץ שמשה סטר לפרעה על פניו. תירוץ זה עצמו קשה לאור מאמר אחר של ריש לקיש, שבו נאמר שמשה נהג בכבוד כלפי פרעה. הגמרא מביאה שני יישובים ליישב את הסתירה.

שני פסוקים מובאים כדי לבסס את העיקרון שחייבים לנהוג בכבוד כלפי מלך, אפילו מלך רשע, אחד ביחס לפרעה ואחד ביחס לאחאב.

מוקדם יותר הובא מקור שקרא למשה “מלך”. אולם עולא אמר שמשה רצה להיות מלך ולא ניתנה לו משאלתו. רבא מיישב זאת בכך שהוא מדייק בדברי עולא: משה ביקש שבניו יהיו מלכים, ובקשה זו לא נענתה; אבל משה עצמו נחשב למלך.

לאחר מכן שואלת הגמרא: מניין לנו שכהנים בעלי מומים מכל הסוגים זכאים לקבל חלק במתנות כהונה? מובאות ארבע ברייתות, שכל אחת מהן מוסיפה דרשה הבונה על קודמתה.

המשנה אומרת שמי שאינו יכול לעבוד במקדש אינו מקבל חלק, דבר הסותר לכאורה את הדין לגבי כהנים בעלי מומים. נוסף על כך, ההבנה שמי שעובד מקבל חלק קשה כי כהנים טמאים בקרבנות ציבור יכולים לעבוד אך אינם מקבלים חלק. הגמרא מסבירה כיצד מיושבת הסתירה.

רב מספר שרבי אלעזר ברבי שמעון היה פעם בבית הכיסא והעלה בדעתו טענות שונות שטבול יום יכול לטעון כדי לקבל חלק בקדשים. אך על כל טענה אפשרית, כהן טהור יכול להביא פסוק המוכיח שטבול יום אינו זכאי לחלק, משום שאינו יכול לעבוד במקדש. הגמרא שואלת: כיצד יכול היה לחשוב דברי תורה בבית הכיסא - והרי הדבר אסור?