זבחים קה -ח' בטבת, 28 בדצמבר

שתי שאלות נוספות עולות בנוגע למעמד הטומאה של העוסקים בפרים ובשעירים שנשרפים מחוץ לירושלים, אך אף אחת מהן אינה זוכה לתשובה חד־משמעית.

רבי מאיר והחכמים חלוקים לגבי טומאת השעיר המשתלח (שעיר לעזאזל) הנשלח מן הצוק ביום הכיפורים. אף ששני הצדדים מסכימים שהפרה האדומה וכן הפרים והשעירים הנשרפים מחוץ לירושלים מטמאים אוכלין ומשקין, הם חלוקים בשאלה האם השעיר המשתלח עושה כן. לדעת החכמים, מאחר שהשעיר המשתלח הוא בעל־חיים חי – ובעלי־חיים חיים בדרך כלל אינם נטמאים ואינם מטמאים – הוא אינו מטמא גם במקרה זה, אף על פי שהאדם המשלח אותו כן נטמא. רבי מאיר, לעומת זאת, סובר שהשעיר המשתלח כן מטמא, משום שכל דבר שעתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כלומר, יכולת לטמא בני אדם) כבר מטמא אוכלין ומשקין עוד לפני כן.

עמדת החכמים מוטלת בספק לאור ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הדנה ברעיון דומה לזה של רבי מאיר בהקשר של נבלת עוף טהור. מאחר שהעוף עתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כאשר אדם אוכל אותו), הוא כבר מטמא אוכלין ומשקין קודם לכן. אם החכמים מסכימים עם רבי ישמעאל, עיקרון זה אמור לחול גם על השעיר המשתלח. ואם אינם מסכימים עם רבי ישמעאל, הרי שגם הפרה האדומה והפרים והשעירים הנשרפים מחוץ למקדש לא היו צריכים לטמא אוכלין ומשקין.

רב דימי מיישב זאת בכך שהוא מסביר את שיטת רבי ישמעאל באופן המאפשר לחכמים לקבל את עקרונו ובכל זאת להוציא מן הכלל את השעיר המשתלח. אף שדברים העתידים להגיע למדרגת טומאה חמורה יכולים כבר עתה לטמא אוכלין ומשקין, הדבר נכון רק לגבי פריטים שבדרך כלל הם בני טומאה – כלומר, לאחר שמתו. אין הדבר חל על בעלי־חיים חיים, כגון השעיר המשתלח.

שתי שאלות נוספות נשאלות ביחס לעיקרון של רבי ישמעאל, שלפיו דבר שעתיד להיטמא טומאה חמורה כבר כעת מטמא אוכלין ומשקין. כיצד מגדירים "עתידים להיטמא טומאה חמורה?" אם נדרש מעשה נוסף לפני שיגיעו לשלב זה, הדבר מונע את הטומאה, שכן עדיין חסר שלב בדרך להיטמאות. השאלות עוסקות במה נחשב "מעשה חסר": האם הצורך להוציאו מן העזרה? או נבלת עוף טהור שביד אדם, בגודל כזית, העומדת להיכנס לפיו?

האם סוג טומאה זה מטמא אוכלין ומשקין והופך אותם לטומאה בדרגת ראשון לטומאה או רק לשני לטומאה?

ומהו המקור בתורה לכך שהמוציא את הבהמה מן העזרה נטמא, כאשר הפשט הוא שהשורף הוא זה שנעשה טמא?