זבחים צד - כ"ז בכסלו, 17 בדצמבר

דף נלווה

הגמרא בוחנת את המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יהודה האם בגדי עור שנכתמו בדם חטאת טעונים כיבוס. ברייתא מביאה פסוקים מן התורה כמקור לכל אחת מן השיטות, כאשר המחלוקת נסובה על פירוש המילה "בגד". רבי יהודה מבין ש"בגד" כולל כל דבר שבפוטנציאל יכול לקבל טומאה, ואילו לדעת רבי אלעזר הוא מתייחס לבגדים שהם בפועל בני קבלת טומאה. אביי ורבא מציינים שלושה הבדלים מעשיים הנובעים מפירושיהם השונים.

ברייתא אחרת מביאה את המקור לכך שרק המקום המדויק בבגד שעליו ניתז הדם טעון כיבוס, ולא כל הבגד כולו.

הגמרא מדייקת מהמשנה שעור ניתנת לכיבוס, אך מצטטת מקור סותר בהקשר להלכות שבת, הקובע שלנקות עור במים אינה נחשבת כיבוס. אביי מיישב את הסתירה בכך שמייחס את אחת הדעות לחכמים ואת השנייה ל"אחרים" הכוללים עור בכיבוס. רבא מערער על כך ומתרץ בתורה אחרת - שההבחנה היא בין עור רך לעור קשה. לאחר שהוא מעלה שתי קושיות על הסברו, רבא מציע גישה שלישית: להבחין בין שפשוף, הנחשב כיבוס, לבין שפיכה או השרייה במים, שאינה נחשבת כיבוס.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת הלומדת מן הפסוקים שחובת הכיבוס, שבירת כלי חרס ושטיפת כלי נחושת – כולם צריכים להיעשות בעזרה.

המשנה פוסקת שכיבוס הוא החומרה היחידה המיוחדת לחטאת לעומת שאר הקרבנות, אך הגמרא מקשה על כך לאור חומרות נוספות שניתן היה לכלול.

המשנה מוסיפה שאם יש בגד עם דם, או כלי חרס או כלי נחושת שבו בושל בשר יצאו מן העזרה ונטמאו – יש להפקיע קודם את הטומאה באמצעות קריעה, נקיבה או פסילה אחרת של הכלי, ולאחר מכן להחזירו לעזרה כדי לכבסו, לשוברו או לשוטפו. רבינא מערער על הדין שבגד טמא נקרע בחוץ ואחר כך נכנס לכיבוס בפנים: אם הקריעה מבטלת את מעמדו כבגד בכדי לטהרו, כיצד ניתן לקיים את חובת כיבוס בגד? הגמרא מבהירה שהמקרה הוא בקריעה לאורך הבגד אך לא בחלוקה לשני חלקים נפרדים – קריעה זו מספיקה להפקעת הטומאה, אך עדיין משאירה לו מעמד של בגד לעניין כיבוס.