זבחים צא - כ"ד בכסלו, 14 בדצמבר

אם קרבן אחד תדיר, אך השני מקודש יותר – איזה קודם? שלושה מקרים מובאים מן המשנה הראשונה בפרק, זבחים פט, כדי להוכיח שהתדירות קובעת קדימה, אך כל אחד מהם נדחה באותו אופן. לאחר מכן מובאת משנה העוסקת בסדר הברכות בקידוש ואמירה של רבי יוחנן כדי להוכיח גם כן שהתדירות קובעת קדימה, אך גם הם נדחים. לבסוף מדייקים מן המשנה בזבחים צ, שמשתמעת ממנה שאם היו לפני הכהן שלמים ואשם או חטאת, ושניהם מן היום, האשם או החטאת יוקדמו – אף על פי שקרבן שלמים מצוי יותר. כדי לדחות ראיה זו, רבא מבחין בין "תדיר" לבין "מצוי" רב הונא מנסה לדחות את הבחנתו של רבא ממקור העוסק בברית מילה ופסח, שם ברית מילה נחשבת תדירה. אולם קושייתו נפתרת בשתי דרכים אפשריות.

אם קרבן שאינו תדיר נשחט תחילה, ולאחר מכן נוכחו בטעותם – האם מערבבים את הדם (כדי שלא יקרוש) בזמן שמקריבים את הקרבן התדיר תחילה, או שמסיימים את הקרבן שכבר התחילו בו? ארבעה מקורות מובאים כדי לענות על שאלה זו (שלושה מהם הובאו גם לשאלה הקודמת), אך כל הניסיונות נדחים.

במשנה נחלקו רבי שמעון ורבי טרפון אם ניתן להקריב שמן במקדש כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי טרפון, הסובר שניתן להביאו, רק קומץ נשרף על גבי המזבח והשאר ניתן לכהנים לאכילה. רבי זירא מחזק את דברי שמואל מן המשנה, ואילו אביי מביא דעה אחרת – שקרבן שמן נדבה נשרף כולו – וגם הוא מביא ראיה מן המשנה. תוספתא מובאת כדי להקשות על שמואל, אך הקושיה נפתרת. לאחר מכן מציעה הגמרא שיש מחלוקת תנאים בנושא זה. לאחר ניסיון לדחות את ההצעה, היא מתקבלת.

גם לגבי יין יש מחלוקת אם ניתן להביאו כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי עקיבא, ניתן להביאו כקרבן נדבה, והיין נזרק על המזבח. אולם יש בעיה בכך שהדבר גורם לכיבוי חלקי של אש המזבח, דבר האסור מן התורה. אחרים סוברים שהיין נשפך לתוך הכוסות שבראש המזבח. מסיקה הגמרא שמחלוקת זו קשורה למחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה (בדרך כלל בהקשר מלאכה בשבת) אם חייבים על מעשה שבו מתכוונים לדבר אחד אך כתוצאה ממנו נעשית עבירה – אף על פי שאין רצון בתוצאה האסורה (דבר שאינו מתכוון).