זבחים צה - כ"ח בכסלו, 18 בדצמבר

הסוגיה שהועלתה בעמוד הקודם בנוגע לכיבוס כלים שהוצאו מן העזרה, נידונה כעת גם לגבי שבירת כלי חרס וביצוע מריקה ושטיפה של כלי מתכת. אם כלים אלו נוקבו ואיבדו את מעמדם ככלי ראוי, כיצד ניתן לקיים את מצוות שבירתם או ניקויים?

ריש לקיש מלמד כיצד יש לנהוג במעיל הכהן גדול שנטמא, מאחר שאסור לקורעו. רב אדא בר אהבה מקשה על הצעתו, אך הגמרא מתרצת את הקושי.

הגמרא מעלה קושי נוסף בנוגע לחיוב הכיבוס: כיצד ניתן לכבס דם בעזרה אם רב נחמן בשם רבה בר אבוה פוסק שדם חטאת וכתמי נגעים טעונים ניקוי בשבעה סממנים, שאחד מהם הוא מי רגליים? לפי ברייתא, אסור להכניס מי רגליים למקדש. הפתרון הוא להביא מי רגליים מעורבים ברוק תפל.

המשנה מלמדת שכלים שבהם נתבשל בשר קדשים, או שנשפך (עירה) לתוכם דבר שרותח, טעונים מריקה ושטיפה – בין אם מדובר בקדשי קדשים ובין אם בקדשים קלים. רבי שמעון חולק, ופוטר קדשים קלים מן החיוב הזה.

ברייתא מסבירה שהמילים בפסוק בויקרא ו:כא "אשר תבושל בו" לומדים את הדין שגם אם עירה רותחים מכלי לתוך כלי אחר, צריך מריקה ושטיפה.

רמי בר חמא מעלה שאלה האם בשר התלוי באוויר התנור (של חרס) נחשב כמבושל לעניין חיוב שבירת התנור. רבא מביא מקור לענות על השאלה, אך הוא נדחה. גם אמירה של רב נחמן בשם רבה בר אבוה הובאה כתשובה לשאלה, אך גם נדחה.

מובאת מקרה מעשי שבו תנור סויד בשומן, ורבה בר אהיליי אסר לאכול לעולם לחם שנאפה בו, שמא יבואו לאוכלו עם מטבל חלבי (כותח). דין זה נתקף על ידי ברייתא האוסרת ללוש בצק בחלב או לסייד תנור בשומן, אך מתירה שימוש לאחר חימום מחדש (שכן ההכשרה מוציאה את הטעם). לפיכך נדחית פסיקתו של רבה בר אהיליי.

רבינא שואל את רב אשי מדוע, אם פסיקת רבה בר אהיליי הופרך, פסק רב שיש לשבור כלי חרס לפני פסח. רב אשי מסביר שרב הבין שהברייתא מתייחסת לכלי מתכת. לחלופין, ניתן להבחין בין תנורי חרס שחומם בפנים (ולכן הכשרה מועילה), לבין סירי חרס שמתחממים מבחוץ, שאינם ניתנים להכשרה כראוי.