חולין קכז - כ"ב באלול, 4 בספטמבר

ברייתא דנה בשאלה האם עכבר ים מטמא – כלומר, האם המילה "עכבר" כוללת גם עכבר ים. תוך כדי הדיון שם, דנים גם בעכבר שחציו בשר וחציו אדמה ודורשים מהפסוק שזה מטמא כמו עכבר. למסקנת הברייתא, עכבר הים לא מטמא. הגמרא דנה בשתי קושיות על הברייתא, אך פותרת אותן.

בעקבות הדיון בפסוק על העכבר, הגמרא עוברת לדון בדרשה על המילים באותו פסוק "הצב למינהו" שכוללת בריות ייחודיות נוספות – ערוד, בן נפילים וסלמנדרה – ומציינת את התפעלותו של רבי עקיבא מגיוון הבריאה ("מה רבו מעשיך ה'"). ברייתא נוספת קובעת שכל מה שיש ביבשה יש כנגדו בים, חוץ מן החולדה, כפי שנלמד מהפסוק "כל יושבי חלד". הגמרא עוברת לדיון אגדי על אופיים הבעייתי של אנשי נרש (לאחר שהזכירו דין בביברי של נרש), ומביאה מעשה ברב הונא בר תורתא שראה נחש הכרוך על הצב ומזיווגם יצא ערוד, דבר שרבא מגדיר כ"נס בתוך נס" שבא כפורענות.

המשנה קובעת שאבר ובשר המדולדלין בבהמה שעודה בחיים מטמאים טומאת אוכלין במקומם (אם חישב עליהם להאכילם לאינו יהודי), ובלבד שהוכשרו לטומאה ע"י משקה, אך אינם מטמאים טומאת אבר מן החי.

אם נשחטה הבהמה, רבי מאיר סובר שדם השחיטה מכשירם לטומאת אוכלין, ואילו רבי שמעון סובר שאינו מכשיר; ואין אף אחד מהם סובר שיש בהם טומאת אבר מן החי כי אין שחיטה עושה ניפול.

אם מתה הבהמה, רבי מאיר סובר שהבשר צריך משקה כדי להכשיר אותו לטומאת אוכלין, בעוד שהאבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי (כי מיתה עושה ניפול), אך לא משום אבר נבלה. רבי שמעון, לעומת זאת, מטהר אותו מטומאת אבר מן החי.

בניתוח המשנה, הגמרא שואלת מדוע אבר ובשר המדולדלין במקרה שהבהמה חיה מטמאים טומאת אוכלין ולא טומאת אבר מן החי. היא מסבירה שאפילו אם אינם מעלים ארוכה (אינם יכולים להתרפא), טומאת אבר מן החי דורשת שהאבר יפול לגמרי, כפי שנלמד מהפסוק "כי יפול". ברייתא מסייעת לכך וקובעת שאפילו אם האבר מעורה בחוט השערה בלבד, אינו מטמא עד שיפול, ועם זאת הוא מטמא טומאת אוכלין. הגמרא משווה זאת לפירות שצמקו באילן, כגון תאנים שצמקו, שמטמאים טומאת אוכלין בעודם נחשבים כמחוברים לעניין איסור תלישה בשבת.

לגבי המקרה במשנה שהבהמה נשחטה, הגמרא שואלת מה נקודת המחלוקת בין רבי מאיר ורבי שמעון, ומביאה שישה הסברים שונים. רבה מסביר שרבי מאיר ורבי שמעון נחלקו בשאלה האם גוף הבהמה נעשה "יד" להביא הכשר לאבר המדולדל. אביי ורבי יוחנן מסבירים את המחלוקת באופן אחר: הם נחלקו בדין "אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו" (כיוון שהוא נתלש), כאשר רבי מאיר מחשיב זאת כמחובר ורבי שמעון חולק.