חולין קלב - כ"ז באלול, 9 בספטמבר

הזכאות של בת כהן (כהנת) לקבל מתנות כהונה שנויה במחלוקת בין רבא (האוסר) לעולא (המתיר), ומשתקפת במחלוקת תנאית רחבה יותר בין דבי רבי ישמעאל (המוציאים כהנת) לבין דבי רבי אליעזר בן יעקב (המרבים אותה). בעקבות המנהג הרווח שבו כמה אמוראים קיבלו ואכלו מתנות כהונה בזכות נשותיהן, מרימר פוסק ארבע הלכות פסוקות: ההלכה כרב לגבי אי-האפשרות להוציא בדין את חובת הלויים, כרב חסדא לגבי פטור מתשלומין על מתנות שהושמדו, כעולא המתיר נתינה לכהנת, וכרב אדא בר אהבה לגבי פטור מפדיון הבן לבנה של לויה.

בנוגע לכלאיים ולכוי, חכמים מחייבים במתנות ואילו רבי אליעזר פוטר. בדונו בספק הבסיסי לגבי חוששין לזרע האב, הגמרא מקשה מדוע חכמים מחייבים במתנות שלמות ולא בחצי מתנות, ומסבירה שחיוב חכמים הוא אכן רק בחצי מתנות. עם זאת, מובא הסבר חלופי המסיק כי ריבוי מהפסוק ("אם שה") מחדש חיוב מלא. דיון זה מבסס גם את דינו של רבא שהדין ודברים של הכהן לגבי המתנות הוא ישירות מול הטבח (הדין עם הטבח).

המשנה מציינת כי בכור בעל מום שנערב בבהמות חולין, או שחיטה עבור אינו יהודי או כהן, יוצרים פטור ממתנות כהונה. ואולם, כהן השוחט עבור אחר – חייב במתנות. כהן המקים בית מטבחיים פטור מלהפריש מתנות במשך שבועיים או שלושה שבועות, אך חייב ברגע שעסקו הופך למבוסס יותר. כדי להבטיח אכיפה, בתי הדין רשאים לקנוס טבחים מסרבים באמצעות נידוי (שמתא). יש לאכול את מתנות הכהונה כשהן צלי ובחרדל כדרך מלכים, וניתן לתת אותן לכל כהן המודה בעבודת בית המקדש (מודה בעבודה).