חולין קלא - כ"ו באלול, 8 בספטמבר

רב חסדא פוסק שהמזיק או אוכל מתנות כהונה (זרוע, לחיים וקבה) לפני חלוקתן – פטור מתשלומין, בין אם משום הדרשה מהמילה "זה" בפסוק ובין אם משום שמתנות אלו נחשבות ממון שאין לו תובעים. הגמרא מעלה שבע קושיות ממקורות תנאיים שונים (ובכלל זה דינים הנוגעים למתנות כהונה אחרות ולמתנות עניים) – חלקן נגד עצם פטור התשלומין של רב חסדא, וחלקן נגד ההסבר שמדובר בממון שאין לו תובעים. הגמרא מיישבת את כל הקושיות הללו ומעמידה את שיטת רב חסדא.

לאחר מכן הגמרא עוברת לדון בשאלה האם לויים חייבים בנתינת מתנות כהונה כשהם שוחטים בהמת חולין של עצמם. רב נשאר בספק אם לויים נכללים מבחינה הלכתית בהגדרת הפסוק "מאת העם", או שמא מעמדו המיוחד של שבטם פוטר אותם מנתינת מתנות; כתוצאה מכך, אף על פי שהלויים חייבים עקרונית בנתינתן, לא ניתן להוציא זאת מהם בדין. הגמרא מציגה שלוש קושיות על ספקו של רב מברייתות מפורשות, אך מתרצת את כולן ומותירה את ספקו של רב בעינו.

מרימר פוסק להלכה כדברי רב חסדא וכספקו של רב.

לבסוף, עולא התיר לתת מתנות כהונה לבת כהן, אף על פי שנישאה לישראל. רבא מקשה על שיטת עולא מדין מנחת בת כהן, שדינה שונה ממנחת כהן זכר בכך שאינה נשרפת כליל על גבי המזבח, ומכאן שמעמדה ככהנת אינו זהה לגמרי.