חולין קלח - ד' בתשרי, 15 בספטמבר

כדי ליישב את שתי מימרותיו של רב לגבי שיעור הגז, כשהוא אומר "מנה ופרס" במקום אחד ו"שישים" במקום אחר, הגמרא מסבירה שרב מדבר על מנה בן ארבעים סלעים, וממילא מנה ופרס שווים לשישים סלעים.

בנוגע למתנת חמש הסלעים, ברייתא מבהירה כי הבעלים אינו חייב ללבן את הצמר לפני נתינתו; אלא עליו ליתן שיעור מספיק כך שיוותרו חמש סלעים לאחר שהכהן ילבן אותו. בהסתמך על הפסוק "לעמוד לשרת", מסביר רבי יהושע בן לוי כי המתנה חייבת להספיק לאריגת בגד קטן המשמש בעבודת הכהונה – כשהוא מצביע על האבנט כבגד הקטן ביותר המשמש בעבודה.

באדם הגוזז כל כבש ומוכר אותו מיד בטרם יגזוז את הבא אחריו, רב חסדא מחייב את הבעלים כיוון שהגזיזה התרחשה ברשותו, ואילו רבי נתן בר הושעיה פוטר כיוון שלא הייתה בעלות מלאה על הצאן בזמן שהושלם השיעור המחויב (כאשר נגזזו כל חמשת הכבשים).

במכירה שבה הלוקח קונה גז מכבשי הצאן, אם המוכר משייר לעצמו חלק מהגז, המוכר חייב במצווה. האמוראים מנסים למצוא דעת תנאים שעל פיה ניתן להסביר דין זה; הצעתו של רב חסדא נדחית, ורבא מקשר זאת למשנה העוסקת במתנות כהונה: אדם אינו מוכר את מתנות הכהן כיוון שאינן שלו אלא של הכהן. לפיכך, אם המוכר שייר מקצת מהגז – החיוב נשאר על המוכר, אך אם לא שייר כלל – החיוב חל על הלוקח.

בפתח פרק שני עשר (שילוח הקן), המשנה מגדירה את מצוות שילוח הקן ומעמידה את היקפה מול המצוות שנשנו בפרקים הקודמים. רבי אבין ורבי מיישא משווים את המבנה של הפרקים הקודמים ומבהירים אילו דינים נשנו לצורך ואילו נשנו אגב אורחא. כמו כן, הגמרא מסבירה מדוע עופות מוקדשים ועוף טהור שנגמר דינו בבית דין לא כלולים במצווה זו.