חולין קל - כ"ה באלול, 7 בספטמבר

המשנה קובעת שמתנות כהונה – הזרוע, הלחיים והקבה – נוהגות בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. אף על פי שקל וחומר מציע שהקדשים יהיו חייבים במתנות כיוון שהם חייבים בחזה ושוק, הפסוק מוציא אותם כשהוא מדייק שאין לכהן בקדשים אלא מה שאמור בעניין ("אותם"). המשנה מבחינה בין שני מקרים של בהמות בעלות מום, על בסיס אופי הקדושה היסודי שלהן. במקרה הראשון, אם קדם מום קבוע להקדשן, הבהמה מחילה קדושת דמים בלבד; ולאחר שנפדתה, היא נשארת חייבת במתנות ובבכורה, וגיזתה, עבודתה, ולדה וחלבה מותרים. במקרה השני, אם קדם הקדשן למומן הקבוע, הבהמה מוחזקת כבעלת קדושת הגוף. הבדל יסודי זה באופי הקדושה הוא שגורם לשוני ההלכתי: אף לאחר פדיונן, הן פטורות ממתנות ומבכורה, איסור גיזה ועבודה עומד בעינו, וולדם וחלבם אסורים.

בניתוח המשנה, הגמרא שואלת כיצד ניתן היה בכלל לעלות על הדעת שקדשים יהיו חייבים במתנות, שהרי לכאורה יש בחולין חומרות ייחודיות שונות. לאחר שהגמרא דוחה את שורת החומרות המוצעות ומבססת כי אין שום אלמנט של חומרה בחולין שאינו קיים בתוך הכלל הרחב של קדשים, היא מאשרת את הצורך בדרשה מספוק. מנגד, הגמרא שואלת האם חולין צריכים להיות חייבים בחזה ושוק מקל וחומר הפוך, שהרי בחולין יש את חובת המתנות שאינה קיימת בקדשים. אף על פי שהגמרא מנסה בתחילה למעט חולין מחזה ושוק באמצעות המילה "זה" בפסוק "וזה יהיה משפט הכהנים", היא דוחה דרשה זו ומעדיפה להסביר סיבת הפטור מכיוון שתנופה אינה אפשרית מעשית בחולין: ביצועה בחוץ עובר על הדרישה של "לפני ה'", בעוד שביצועה בפנים עובר על האיסור של הכנסת חולין לעזרה.

לאחר שהמילה "זה" התפנתה ולא שימשה למעט חולין מחזה ושוק, היא מיושמת לדינו של רב חסדא, הסובר שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן לפני חלוקתן פטור מתשלומין. הגמרא מסבירה שפטור זה נלמד או ישירות מהמילה "זה" בפסוק, או שמובא טעם חלופי – כיוון שהן נחשבות ממון שאין לו תובעים.

הגמרא מציגה כמה קושיות נגד ההסבר השני לדברי רב חסדא (שזה ממון שאין לו תובעים) וגם קושיות נגד הפטור התשלומין של רב חסדא בכלל.